גוגל מאפשר חיפוש באתרים מתוך תוצאות החיפוש

יישום חדש של גוגל מאפשר לגולשים לבצע חיפוש פנימי באתרים פופולריים, לראשונה מתוך עמוד תוצאות החיפוש. דוגמאות לשירות החדש כבר ניתן למצוא, בינתיים, על חיפושים פופולריים מאוד כגון ויקיפדיה או יוטיוב.

שני צילומי מסך מדגימים את השירות השימושי הזה, שמהווה חידוש נועז-יחסית בתחום החיפוש.

השירות החדש מאפשר למנוע חיפוש פופולרי כמו גוגל לדעת טוב יותר מה מחפשים הגולשים בתוך אתרים אחרים, שאינם גוגל. יוטיוב, אמנם, נמצאת בבעלות מלאה של גוגל, אבל כאשר הגולשים מבצעים חיפוש פנימי באתר ויקיפדיה דרך גוגל, מנוע החיפוש הגדול בעולם מקבל מידע מדויק על מה שמעניין אותם באתר זה. במצב העניינים הרגיל, לגוגל אין אפשרות לקבל גישה למידע חסוי זה - וזאת למרות שגוגל מקבל הרבה מאוד חיפושים הכוללים בתוכם את המילה "ויקיפדיה" או "ויקי", המעידים על כך שהגולשים מצפים לבצע חיפוש פנימי בויקיפדיה דרך גוגל.

השאלה המעניינת היא האם הגולשים יודעים כי כל חיפוש שהם מבצעים באתר מסוים דרך עמוד תוצאות החיפוש של גוגל, חושף את השאילתא שלהם בפני אנשי גוגל. שאלה נוספת היא האם גוגל מתכוונים להרחיב את השירות לאתרים נוספים שאינם ברשימת מובילי הרשת, או באתרים נוספים שגוגל אינה בהכרח יודעת אם הגולשים מעוניינים להשתמש בתיבת חיפוש זו או אחרת בתוכם.

בניגוד למה שאפשר לחשוב כאשר רואים תיבה ריקה המציעה חיפוש באתר שאינו גוגל - התוצאות אינן מתקבלות בזמן-אמת מן האתר כפי שהוא מעודכן כעת, אלא מתוך מה שגוגל סרק מתוכו. כך עלול להיווצר מצב שבו הגולש מאמין כי התוצאות שקיבל הן התוצאות שיקבל כאשר ייכנס לאתר ויחפש בעצמו.

השירות צפוי להיתקל בבעיות כאשר יתגלה פער משמעותי בין תוצאות החיפוש שגוגל מציע בתוך אתר מסוים, ובין התוצאות שיציע אותו אתר לגולשים שנכנסו אליו וביצעו חיפוש בפועל. כך, לדוגמה, אם חיפוש באתר ויקיפדיה על ביטוי מסוים יחזיר אוסף מסוים של תוצאות עם מספר מוגבל של ערכים, בעוד חיפוש אמיתי בויקיפדיה יביא מספר גדול של ערכים, הגולשים עשויים להאמין כי השירות של גוגל אינו יעיל.

מעבר לכך שגוגל מנסה שירות חדשני כדי לבדוק אם הוא יצליח בקרב הגולש המודרני, עולה חשד כי גוגל משתמש בכוחו הרב כדי להשאיר את הגולשים זמן רב ככל האפשר בתוכו, ולא להמשיך לגלוש ברשת. רוב הגולשים יצפו כי לאחר שיבצעו חיפוש באתר ויקיפדיה מתוך גוגל, הם יועברו לאתר ויקיפדיה ולא יישארו בגוגל כדי לבצע הקלקה נוספת.

זה מתחבר, למשל, לקמפיין האחרון של פלאפון עם גוגל, שבמסגרתו מציעה חברה סלולרית גישה חופשית לגוגל, כאשר כל הקלקה על תוצאות החיפוש שלו (לאתרים אחרים) מחוייבת בתשלום מלא. המחשבה כאילו גוגל הוא אתר שבו רוצים לשהות, או אתר העומד בזכות עצמו, היא שנויה במחלוקת. אפילו אם מבצעים חיפוש בגוגל כדי לקבל תשובה לשאלה ספציפית או כדי לזכות בהתערבות או ויכוח, עדיין גוגל נתפס בתור צומת-דרכים ולא בתור יעד סופי.

כל מנוע חיפוש שצובר עוצמה רוצה, בשלב מסוים, להשאיר את הגולשים אצלו. כך הוא מצפה לעשות הרבה יותר כסף. במקרה של גוגל, דווקא העובדה שהגולשים לא נשארים אצלו היא מקור כוחו האדיר, בדיוק כפי ששלטי הפרסומת בטיימס סקוור הם היקרים מסוגם בעולם.

מה מחפשים על אולמרט - וכמה

עם ישראל יושב מול המסך, ומקליד שאילתות על ראש הממשלה שלו, אהוד אולמרט.
מה הוא מחפש ב"גוגל", וכמה?

סוף סוף יש לנו את התשובות לשאלה הזאת, או יותר נכון - אומדנים שמספק כלי מילות המפתח של גוגל, גיבור הפוסט הקודם של "חופש החיפוש".

לפי הכלי שמספק גוגל למפרסמים, הישראלים מחפשים אחרי "אהוד אולמרט" 1,600 פעמים בחודש בערך. מספר חיפושים דומה נעשה על המילה הקצרה "אולמרט", בלי תוספות. עד כאן הכל היה צפוי.

דווקא "דנה אולמרט" ו"עליזה אולמרט", בתו ואשתו של רה"מ, מככבות מתחתיו. שתיהן עם 260 חיפושים חודשיים בממוצע, כל אחת.

אח"כ מתחילים העניין להתלכלך. "אולמרט חקירה" מקבל 110 חיפושים בחודש, בממוצע. "שאול אולמרט", בנו של הראש (הנחקר), מקבל 91 בחודש ממוצע. לא הרבה.

"יאיר אולמרט" הוא אחיינו של אהוד, המקבל בדיוק אותו מספר חיפושים (58) כמו "נאום אולמרט" (כנראה הנאום שבו הודיע כי יתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום). בן נוסף של אהוד, "אריאל אולמרט", חולק אותו מספר חיפושים חודשי (46) כמו "יוסי אולמרט", אחיו של נסיך הליכוד לשעבר, והאח "ירמי אולמרט", יו"ר איגוד הכדורסל ותת-אלוף במילואים.

גם הפסיכולוגית "מיכל אולמרט", בתו הבכורה של כוכב פרשיית אולמרט טורס, מקבלת בדיוק אותו מספר חודשים ממוצע (46) כמו הביטוי "פרשת אולמרט", בלי כל קשר בין השתיים.

במתחם 22 החיפושים החודשיים (בממוצע) נמצאים יחדיו "אולמרט נרדם" (חיפוש אחרי התמונה המפורסמת), "ממשלת אולמרט" (גם היא בתרדמת), "מרדכי אולמרט" (האבא של אהוד) ובנו "עמרם אולמרט" (אחיו השלישי של אודי).

אל הליגה הקטנה של 16 החיפושים החודשיים, בממוצע כמובן, הצטופפו להם "הבת של אולמרט" (למי הם מתכוונים? כנראה לדנה), "משפחת אולמרט" (שאותה אתם כבר מכירים היטב) ו"סקר אולמרט" (כמה אחוזי תמיכה נותרו לו עד הפרישה?).

בתחתית טבלת החיפושים, באיזור תריסר (12) החיפושים החודשיים בממוצע, נמצאים ביטויים כמו "אהוד אולמרט ויקיפדיה" (תלמידים שצריכים להכין עבודה), "אוהד אולמרט" (שגיאת כתיב נפוצה), "אולמרט אבו מאזן" (סוף סוף מישהו שלא שייך למשפחה), "אולמרט בנק לאומי" (עוד פרשה), "אולמרט הביתה" (חיפוש או הבעת תקווה?), "אולמרט שחיתות" (מושגים חופפים, לכאורה), ולסיום - "נגה אולמרט" (עיתונאית, עורכת, וקרובת משפחה, ככל הנראה).

מה לימד אותנו גוגל על ראש הממשלה השני מטעם "קדימה"? שהכל נשאר במשפחה, גם ב-2008.

גוגל חושף לראשונה את כמויות החיפושים שלו

מהפיכה שקטה בגוגל: אחרי שנים של חשאיות מוחלטת לגבי נפח החיפושים במנוע החיפוש הגדול בעולם, החליטה גוגל במפתיע לפתוח את הנתונים לטובת המפרסמים הרוכשים מילות מפתח בקישורים ממומנים.

הכלי מאפשר, למשל, לדעת כי החיפושים על "כוכב נולד" בגוגל היו 165 אלף בממוצע חודשי, אך ביוני עלה מספרם ל-368 אלף. בדיקה נוספת מעלה כי נרשמו 1.22 מליון חיפושים בחודש על "וואלה", 823 אלף חיפושים על "נענע", 450 אלף חיפושים בחודש על גוגל באנגלית, 246 אלף חיפושים בחודש על גוגל בעברית, 368 אלף חיפושים בחודש על ynet, שוויון בין רשת, קשת ותפוז (301 אלף), ועוד נתונים.

כל מי שמשתמש בכלי מילות המפתח של גוגל באופן שגרתי, הופתע הבוקר (9 יולי 2008) לגלות כי גוגל שיכללה באופן משמעותי את מגוון הנתונים המוצעים למשתמשים. מלבד נפח חיפוש חודשי ממוצע משוער, המערכת מציעה גם טבלת עמודות ובה נטיות נפח הפרסום לאורך השנה (לפי חודשים), ופירוט על חודש אחד מסוים שבו התרחש שיא החיפושים השנתי.

עד היום, הציגה מערכת מילות המפתח של גוגל את נפח החיפוש הממוצע על ידי מספרים יחסיים, בין אפס לאחד. כאשר מפרסם רצה לדעת כמה חיפושים בגוגל מתבצעים על ביטוי מסוים, הוא יכול היה רק לדעת אם הביטוי הזה פופולרי ביחס לאחרים באותו תחום, ולא יותר מזה. חלק מן המפרסמים לא אהבו את המספרים היחסיים האלו, ודרשו לראות נתונים נומינליים. עכשיו כל הקלפים פתוחים על השולחן.


אימפריה של סטטיסטיקות
ממש לפני מספר שבועות הושק גוגל טרנדס לאתרים, כלי סטטיסטי מצוין המספק רייטינג מדויק לאתרים בינוניים וקטנים, כמו גם תובנות בסיסיות לגבי חיפושים דומים, אתרים דומים והתפלגות גולשים לפי מדינות. עכשיו, כאשר כלי מילות המפתח מספק מספרים חד-משמעיים, נראה שגוגל ממצבת את עצמה בתור "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של האינטרנט".

לאור החזון של גוגל (להפוך את המידע בעולם לנגיש) זה הגיוני לתת לגולשים כלי סטטיסטי מדויק על החיפושים שהם בעצמם עושים בגוגל. זה נכון שבעתיים לאחר העסקה האחרונה שבה רכשה גוגל את חברת דאבל-קליק, צעד שאותת בבירור על כוונה להשתלט על כל שוק הפרסום באינטרנט.

השאלה היחידה שנותרה פתוחה, למעשה, היא - למה רק עכשיו? אם גוגל ידע במשך כל השנים הללו את כמות החיפושים היומית, החודשית והשנתית המתבצעת בכל מדינה ושפה, מדוע סירב לחשוף את הנתונים בפני המפרסמים? בדיעבד, נראית מדיניות החשאיות של גוגל חסרת ביסוס, כמעט גחמנית.

עד היום, מאות אלפי מפרסמים בגוגל נאלצו להתמודד עם מנוע חיפוש שמסתיר מן המשקיעים שלו את הנתון החשוב ביותר: רייטינג. זה לא נשמע הגיוני, אם גוגל היא חברה שמתפרנסת מפרסום. ייתכן שגוגל עושה את כל המאמצים כדי להשביע את רצונם של המפרסמים, גדולים כקטנים. ייתכן גם שהיתה התנגדות פנים-ארגונית בחשיפת נתונים רגישים שכאלו בפני הציבור הרחב.


זה לא שהמתחרים ישבו בשקט; יאהו, לדוגמה, הפעיל במשך שנים כלי פשוט שבו הופיעו מספרים לצד ביטויי חיפוש פופולריים בחודש הקודם. הכלי של גוגל משוכלל ומדויק בהרבה מזה שהיה ליאהו (ואמור לחזור בקרוב, בגרסה מחודשת). ייתכן שהשידרוג בכלי מילות המפתח של גוגל נועד לתת מענה אפקטיבי לקראת הכלי החדש של יאהו.

ניתוחים בצד, השידרוג האחרון בכלי מילות המפתח הוא אחד המשמעותיים ביותר שהציגה גוגל למפרסמים שלה, וגם למשתמשים שלה. רק קצת חבל שהוא הגיע באיחור קל של שמונה שנים.

האם מנועי חיפוש סורקים פלאש? כן ולא

עד לפני זמן לא רב, מנועי חיפוש לא היו מסוגלים לקרוא פלאש (Adobe Flash), קבצי גרפיקה וקטורית מבית היוצר של אדובי (לשעבר מקרומדיה), המקודדים בפורמט swf. הרבה חומר נכתב על הנושא הזה; פלאשיסטים התווכחו עם מומחי קידום אתרים; נוצרה אי-בהירות גדולה בנושא, והבעיה לא נפתרה לחלוטין עד היום.

"ישראל היום" חיים באתמול: לא שמעו על מנועי חיפוש

"ישראל היום", החינמון הנפוץ ביותר בישראל, מנסה להתחרות בשני העיתונים הגדולים: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אלא שהעיתון שכח דבר אחד חשוב בדרך אל מרכז התודעה של הקורא הישראלי הדיגיטלי: מנועי חיפוש בפרט, ואינטרנט בכלל. התוצאה העגומה: אתר ישראל היום אינו נגיש למנועי חיפוש, וזאת בכוונה תחילה.

רק בתחילת 2010 החל "ישראל היום" לאפשר למנועי חיפוש לסרוק את הכתבות שלו, בעזרת שידרוג המערכת הטכנולוגית של "אוליב". את עשרות אלפי התוצאות אפשר לראות עכשיו, לאחר שנים שבהן התוכן של ישראל היום למעשה נעלם מהרשת.

גם לאחר השידרוג, דפי האינטרנט של "ישראל היום" אינם קריאים ואינם מצטיינים בידידותיות למנועי חיפוש. קישורים בגוף הטקסט אינם קיימים, אין הפניות לידיעות דומות, הניווט בלתי אפשרי, אין תאריכים לכתבות, והעמוד כולו לא נראה כמו חלק מאתר אינטרנט נורמלי.

בניגוד לכל כלי התקשורת המרכזיים בישראל, שכבר הבינו מזמן את חשיבותו של אתר אינטרנט להפצת תכני העיתון ברחבי העולם, ב"ישראל היום" עדיין לא העלו אתר נורמלי, שבו יופיעו תכני האתר בצורה שאותה מנועי חיפוש יודעים לסרוק: טקסט וקישורים פשוטים.

התוצאה גרועה מבחינתו של העיתון כמותג עממי: לא תוכלו למצוא את רוב מה שנכתב בעיתון אם תריצו חיפוש בגוגל או וואלה בנושא חדשותי כלשהו. בנוסף, התוכן שנסרק על ידי מנועי חיפוש לא עומד בסטנדרטים המקובלים באינטרנט, עד כדי כך שאי אפשר אפילו להבין שמדובר באתר השייך לעיתון "ישראל היום".

ב"ישראל היום" משתמשים ביישום מקוון המכונה "אקטיב מגזין 3.0" מבית התוכנה "אוליב". היישום מנסה לדמות את הקריאה הרגילה בעיתון נייר, אך הוא מסורבל, מגושם ובלתי-נגיש למנועי חיפוש. הסיבה המרכזית: העיתון נותר בגדר "תמונת פלאש" שאותה אפשר אולי להזיז או לקרוא, אבל לא בצורה המקובלת באינטרנט.

רק בגרסה המעודכנת של אקטיב מגזין, שאותה מצאנו בינואר 2010, מאפשר היישום למנועי חיפוש לסרוק את התוכן בגרסה טקסטואלית חלופית. כאמור, התוצאה רחוקה מלהרשים, או להיראות כמו דף אינטרנט מעוצב-היטב, אך היא מאפשרת סריקה של גוגל, בצורה מינימלית. זה אינו פתרון ראוי, במיוחד בהשוואה לאתרי ynet, הארץ ו-nrg.


המתחרים כבר למדו את הלקח
הגליון הראשון של "ישראל היום" יצא לאור ב-30 ביולי 2007, שנה שבה האינטרנט הישראלי היה כבר בוגר ובשל. ל"הארץ" מפעיל כבר שנים אתר מקיף בעברית ובאנגלית, וזוכה לתפוצה גלובלית אמיתית. אפילו ג'רוזלם פוסט יודע להדק את הקשר עם יהודי ארה"ב דרך הרשת. ל"ידיעות" יש אימפריית אינטרנט ענקית, אחרי שנים שבהם התלבטו מה לעשות עם האינטרנט. אפילו "מעריב" קלט שצריך להתייחס לאינטרנט ברצינות, כאשר שידרגו את NRG לאחרונה ונתנו לו את הכבוד המגיע לו.

לאחרונה ראינו את "כלכליסט" עולה מיד עם אתר יעיל ופשוט, כי שני מתחריו (דה-מרקר וגלובס) יודעים לספק את הסחורה גם ברשת. אתר "one" הביס סופית את מדורי הספורט בעיתונות. הלוחות המקוונים (יד2, הומלס) הפכו את לוחות הנייר לדינוזאורים גוססים, ואתרי ערוצי הטלוויזיה (ערוץ 2, ערוץ 10) מוצאים אפיקים סינרגטיים חדשים ללא הרף. כולם, ללא יוצאים מן הכלל, נעזרים במנועי חיפוש כדי להפיץ את התכנים שלהם בצורה אגרסיבית.

אנשי "ישראל היום" גאים מאוד בעובדה שסקר TGI קבע כי העיתון מגיע ל-27% חשיפה, בעיקר הודות למהדורת סוף השבוע שלו. העיתון מופץ ב-300 אלף עותקים ליום. נתוני חשיפה הם נתון בעייתי, כאשר העיתון מחולק חינם, בעוד מתחריו מוצעים בתשלום. מצד שני, זה בדיוק מה שקורה באינטרנט: העיתונים מעלים לאינטרנט תכנים בחינם, תמורת פרסומות דיגיטליות; בדיוק כמו מנועי החיפוש שסורקים ומציגים את התכנים שלהם לכל מי שמחפש אותם.

קשה לומר של"ישראל היום" חסר תקציב. לפי "גלובס", העיתון הפסיד 250 מליון שקלים מאז הקמתו. דן מרגלית כותב בו תמורת סכומים מעוררים קנאה. צוות העיתון כולל אנשים ותיקים בתחום, שלא עובדים ללא שכר הולם. כולם כותבים ללא הרף, אבל כמעט שום דבר מזה לא מופיע באינטרנט במהדורה ש"גוגל" יודע לקרוא. זה לא פול גז בניוטרל, אלא יותר בכיוון של "כתיבה למגירה": מנועי חיפוש הם מו"לים בדיוק כמו כל בית דפוס גדול.

השורה התחתונה
כאשר "ישראל היום" אינו גגיל (=ניתן לחיפוש בגוגל), אינו סריק (=ניתן לסריקה על ידי מנועי חיפוש), אינו נגיש (=תכניו אינם טקסטואלים אלא גרפיים), אינו חפיש (=אין בו מנוע חיפוש פנימי), אינו רסיס (=אין בו יישום rss) אינו שליח (=ניתן לשלוח תכנים הלאה, בדוא"ל ובמסרים מיידים), אינו תגוביתי (=אין בו טוקבקים) ואינו עתיק (=לא ניתן להעתיק ממנו תכנים ב"קופי פייסט"), העיתון מוציא את עצמו מן השיח הציבורי המודרני.

קרטל חיפוש ופרסום חדש: יאהו-גוגל

ההכרזה של הנהלת יאהו, לפיה תשתף פעולה עם גוגל בהסכם חדש, שבמסגרתו תזרים פרסומות של גוגל דרך חלק מתוצאות החיפוש של יאהו, היא לידתו של קרטל חיפוש ופרסום חדש באינטרנט, וסופה של התחרות בתחום

מאמציו של ג'רי יאנג, מנכ"ל יאהו, להתחמק מהצעת ההשתלטות העוינת של מיקרוסופט, הובילו אותו לזרועותיה המונופוליסטיות של גוגל. המהלך הנואש של יאהו הוא בעל השלכות קשות על מצב התחרות בשוק מנועי החיפוש, שמתחיל להיראות יותר ויותר כמו המצב בשוק מערכות ההפעלה.

מחלקת ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים האמריקני (Anti-Trust) תיאלץ להתערב בהחלטתה של יאהו לשתף פעולה בגלוי עם המתחרה היחידה האמיתית בשוק הפרסום במנועי החיפוש, שוק שהיה במצב של דואופול בשנים האחרונות. פסילת ההסכם בין יאהו לגוגל תחזיר את התחרות לתחום, ותמנע היווצרות מצב קרטליסטי.

מהו קרטל? על פי לקסיקונים ומילוני מונחים ברשת, קרטל הוא קבוצת תאגידים ו/או מדינות, המתארגנים כדי לשלוט על המחירים בענף, ו/או להגביל את כמויות הייצור. זה בדיוק מה שגוגל ויאהו מתכננים לעשות עכשיו.

יאהו חתמה עם גוגל על חוזה שבמסגרתו היא קונה לעצמה את האפשרות להזרים מודעות אדסנס (adsense) של גוגל במסגרת חלק מאתרי התוכן שלה, ומודעות אדוורדס (adwords) במסגרת חלק מתוצאות החיפוש שלה בארה"ב ובקנדה.

ההודעה לעיתונות של גוגל מציינת במפורש כי העסקה אינה דורשת, לכאורה, אישור רגולטורי מראש, אך למרות עובדה זו החליטה גוגל לתת למשרד המשפטים האמריקני שלושה וחצי חודשים כדי לבחון את חוקיות העסקה. זהו צעד חריג מבחינתן של שתי החברות: הן מודות כי מדובר בברית שיש לה השלכות מובהקות על התחרות במנועי החיפוש, תוך כדי הפרת חוקי ההגבלים העסקיים בארה"ב ובקנדה. שתיהן צופות קשיים בהעברת ההסכם.

יאהו נפלה קורבן למלחמה אכזרית בין שתי חברות כוחניות במיוחד: הראשונה היא מיקרוסופט, שניצלה את תזרים המזומנים היציב שלה כדי לגייס הון ענק ולנסות להשתלט על מנוע החיפוש מס' 2 בעולם; השנייה היא גוגל, שעושה כל מאמץ אפשרי כדי לגדול ללא הרף, כולל שיתוף פעולה בעייתי עם מתחרים צמודים.

המהלך של יאהו צריך להדאיג את כל מי שחושש מקרטלים בעולם העסקים הבינ"ל. במציאות שבה לגוגל יש שליטה על כ-75% משוק החיפוש האמריקני, ולפחות 50% משוק הפרסום במנועי החיפוש בכל העולם, מצבו של הצרכן הולך ומחמיר. לא מדובר על הגולש המבצע חיפושים בחינם דרך גוגל, אלא על המפרסם -- ויש מאות אלפי מפרסמים בגוגל, אולי למעלה ממליון כאלה.

מחירי הקליקים במנועי החיפוש עלולים לנסוק ללא הפסקה. המפרסם הממוצע יסבול מעלויות פרסום גבוהות יותר, תופעה שעשויה לפגוע קשות ביכולתם של אתרים קטנים ובינוניים להחזיק מעמד. אף אחד לא יוכל לעצור את גוגל מלבצע העלאת מחירים שקטה והדרגתית. האקולוגיה של האינטרנט תשתנה כאשר יהיה קשה יותר להתמודד עם עלויות הפרסום בגוגל.


הכוח הפוליטי של גוגל
כאשר מדובר בהתערבות פוליטית מצד גופים כמו משרד המשפטים, יש חשיבות לכוח הפוליטי של גוגל, לתדמית הציבורית שלו בתור "הענק העדין", ולכמות המשאבים שהשקיעה גוגל בשימון גלגליה של גבעת הקפיטול. הפעלת מערך אגרסיבי של לוביסטים, אנליסיטים, מומחי יחסי ציבור ועיתונאים כנגד רגולטורים בעלי יכולת הכרעה, היא צעד מובן-מאליו כשמדובר בענק מונופוליסטי כגון גוגל.

בעיתונות האמריקנית התרבו הדיווחים בשנה האחרונה על בניית מערך נאה של 12 לוביסטים בוושינגטון מצידה של גוגל, שככל הנראה צפתה מראש אפשרות של התערבות-מלמעלה בתחום ההגבלים העסקיים. מלבד בלוג מדיניות ציבורית חדש מטעמה של גוגל, בנה צוות לוביסטים מסמך שתקף את נסיון ההשתלטות של מיקרוסופט על יאהו, כמו גם מסמך שמתח ביקורת על נסיונה של מיקרוסופט לפגוע בשוק החיפוש באמצעות שילוב תוכנת חיפוש שולחנית במסגרת מערכת ההפעלה "ויסטה".

חלק מן הלוביסטים שמעסיקה כיום גוגל עבדו בעבר עבור ביל קלינטון וג'ורג' בוש. מומחה חיצוני אחר, קבוצת פודסטה, מנוהלת על ידי פוליטיקאי דמוקרטי; גוף אחר שנשכר לעבוד בשביל גוגל בקרב אנשי קונגרס הוא משרד עורכי הדין קינג אנד ספולדינג, המנוהל על ידי שני סנאטורים רפובליקנים לשעבר. המטרה של גוגל היא לטפל במשברים פוליטיים עוד לפני התרחשותם, להסיר מכשולים פוליטיים ומשפטיים בפני נסיונות התפשטות חדשים של החברה, ועל הדרך גם למנוע כל נזק אפשרי למצב המנייה של גוגל.

מיקרוסופט, בהשוואה, מפעילה 23 עובדים במשרד שלה לעניינים ממשלתיים בוושינגטון, ומתוכם 16 הם לוביסטים במשרה מלאה. מיקרוסופט למדה את הלקח רק בדרך הקשה, לאחר שמשרד המשפטים כבר היכה בה בגלל התנהלות בעייתית ושחצנית, תוך פגיעה בתחרות, גרימת נזק לצרכנים, ניצול כוחה לרעה בשוק מערכות ההפעלה, וביצוע עבירות רבות על חוקי ההגבלים העסקיים.

עברו הימים שבהם גוגל היתה חברה חשאית, שקטה ומסוגרת בעצמה: השנים 2007-2008 מסמנות מעבר הדרגתי של גוגל אל הזירה הפוליטית, תוך נטילת סיכונים רבים מול מחוקקים ורגולטורים במדינות רבות בעולם. המהלך האחרון של גוגל מול יאהו מחזק את הטענה שענק החיפוש יעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי לכבוש את העולם. לכן יידרש תיחכום רב מצידם של מצדדי התחרות החופשית כדי לרסן את הדחף של גוגל לעצב את כדור הארץ בצלמו ובדמותו.

במילותיה של גוגל עצמה, כפי שניסח אותן דיויד דראמונד, סמנכ"ל בכיר לפיתוח עסקי ומנהל משפטי ראשי: "...זה הרבה יותר מעוד עסקה פיננסית....העניין הוא לשמור על העקרונות הבסיסיים של האינטרנט: פתיחות וחדשנות...האם שילוב של שתי החברות (...) עשוי להגביל את חופש הבחירה של הצרכנים?...פוליטיקאים בכל העולם צריכים לשאול על השאלות האלה, ולצרכנים מגיעות תשובות משביעות רצון".


עדכון (5/11/08): גוגל נסוגה מן העסקה המתוכננת עם יאהו. קרטל החיפוש והפרסום התפרק לפני שנוסד.
זהו אמנם צעד מבורך, אך גוגל לא היתה צריכה ליזום את המהלך מלכתחילה.

האתר של קרן פלס: כך נועלים את גוגל בחוץ

[פוסט זה פורסם לראשונה ב-3 ביוני 2007, ועבר עדכונים]

ע"פ גוגל, הזמרת קרן פלס מוזכרת בערך 247,000 פעמים ברשת הישראלית. עם זאת, היא מוזכרת רק 4 פעמים בלבד באתר הרשמי שלה. איך זה קרה?

האתר הרשמי של קרן פלס, שירד מן הרשת ממש לאחרונה, הוא דוגמה קלאסית של "ככה לא בונים אתר ב-2007". האתר לא נגיש למנועי החיפוש, כיוון שהוא נבנה על טהרת הפלאש. התוצאה היא אתר אסתטי, שאת תוכנו אף מנוע חיפוש לא יכול לדלות - אפילו לא גוגל.

האתר של קרן פלס. נגישות אפסית

אם מישהו יחפש ביוגרפיה של קרן פלס, לקרוא ליריקה פלסית או פשוט ירצה למצוא לוח הופעות מעודכן - הוא לא יוכל לעשות זאת עם האתר הנוכחי שלה. הוא ייאלץ לכתת רגליו עד ויקיפדיה, או לפשפש בעכבר העיר כאחד האדם. התכנים אמנם קיימים באתר המתוחכם-מדי של פלס, אבל מעטפת קשיחה של פלאש בלתי-טקסטואלי סוגרת על התכנים החיוניים מכל כיוון - ומונעים מהם להיחשף.

קשה להאמין שזמרת פופולרית כל כך, שזוכה לסיקור טלוויזיוני, רדיופוני ועיתונאי נרחב כל כך, שהגיעה לכל בית בישראל וזכתה באינספור פרסים - תגיע למצב כל כך גרוע דווקא באינטרנט, המקום שבו מרבית מעריציה מבלים את זמנם מדי יום.

זו לא בעיה של עיצוב גרפי או טעם טוב: האתר, מבחינה ויזואלית, סביר לחלוטין. אלא שחוסר התייחסות לצרכיהם של המעריצים הנעזרים במנועי חיפוש, פוגעת בו בצורה קשה. תכנים שאמורים להיות נגישים באופן טבעי (חדשות, הופעות, ביוגרפיה, ליריקה), זמינים בחיפוש קצרצר וסריקים לכל תוכנת-חיפוש, פשוט נשלחו ברשלנות פושעת אל בית הסוהר של הפלאש.

במקום להקשות על חייהם של נערים ונערות, ולעצב להם קלידי-פסנתר שאמורים להיות תפריט מסובך להחריד, היה צריך לחשוב על כל אלו שנכנסים לרשת במהירות, מקלידים שם של שיר, קליפ, פרט ביוגרפי או מועדון קרוב למקום מגוריהם. קהל המעריצים האמיתי של קרן פלס לא מעוניין בניווט לבוגרי בצלאל או בשיטוט תלת-מימדי: הוא רוצה את המידע כאן ועכשיו.

עודף-פלאש היא מגיפה אמיתית באתרי זמרים, מוסיקאים וסתם סלבריטאים ברחבי הרשת. סדר עדיפויות לקוי מציב בפסגה את המראה ה"מגניב", ומתעלם מן העובדה שהאינטרנט הוא, בסופו של חשבון, מדיום מאוד טקסטואלי. האתר הרשמי של הכוכב התורן אולי מעוצב כמו מליון דולר, אבל כאשר הכסף סגור בכספת ולגוגל אין מושג איפה המפתח - אף אחד לא יראה כאן אגורה שחוקה: לא האליל הזמני ולא חסידיו האומללים.

הערה: פוסט זה פורסם ב-2007, בתקופה שבה האתר הרשמי של קרן פלס היה חי וקיים. נכון לכתיבת שורות אלה, הוא ירד זמנית. וטוב שכך, כנראה. לגב' קרן פלס מגיע אתר טוב בהרבה.

מנועי חיפוש פיראטיים: גוגל וידאו, יוטיוב ושאר שודדי זכויות יוצרים

[פורסם במקור ב-11/11/06]

כדור השלג סביב פרשת יוטיוב-גוגל (או בקיצור - גוטוב) הולך וצובר תאוצה. בכל יום מתרבים הדיווחים על כך ש'גוגל' הולכים להסתבך בתביעות של מאות מליוני דולרים -- במקרה הטוב -- בגלל העובדה שרכשו לאחרונה את אחד הנכסים השנויים ביותר במחלוקת באינטרנט: יוטיוב (YouTube), או בפי העם: "האתר שבו אפשר לראות סרטים בלי לשלם".

אבולוציה של פיראט: התדרדרות כרונולוגית
כשמנועי החיפוש החלו לסרוק אתרים ולהציג בפנינו קישורים אליהם, אף אחד לא חשב שזה בלתי חוקי. מנועי החיפוש נתפסו כעורקי תחבורה חיוניים עם כוונות טובות. גם כשהם הציגו פרסומות בצד הדרך, הציבור הבין שצריך לממן את תחזוקת אוטוסטרדת המידע בדרך כלשהי.


כשמנועי החיפוש החלו לסרוק גם תמונות ולהציג גרסאות מוקטנות שלהן לעיון מהיר, מרבית העולם חשב שזה לגיטימי. מנועי החיפוש לא איכסנו את התמונות על השרתים שלהם -- הם רק סיפקו קישור עמוק אל הקובץ הגרפי. השירות היה שימושי ואינטואיטיבי, והתביעות המשפטיות נגדו נכשלו במהירות רבה.


אבל אז החלה התעשייה להשתנות: כאשר מנועי החיפוש המסחריים צברו כוח וכסף, היה להם זמן לפתח שירותים נוספים, שאפתניים יותר. מנועי החיפוש החלו לסרוק אתרי חדשות ללא הפסק, והוציאו מהם את כל התוכן המשמעותי בצורת כותרת, כותרת-משנה וציטוט מן הכתבה. באירופה כבר החלו להתרגז, וגופי המדיה החלו להרגיש שמנועי החיפוש חדרו לשטח שלהם במטרה לפגוע.


לאחרונה הגיעו מנועי החיפוש הגדולים אל הגבול -- ועברו אותו בלי לחשוב פעמיים. הם הפכו, חד וחלק, למנועי חיפוש פיראטיים. זה קרה כאשר הם נתנו למשתמשים להעלות קטעי וידאו אל שרתי החברה (גוגל, יאהו, יוטיוב וכל השאר) ובכך הפכו את עצמם אחראים מלאים לחוקיותו של התוכן. למה זה קרה?

איכסון קטעי וידאו היה כורח המציאות הטכנולוגית: למשתמשים לא היתה כל דרך להתמודד עם הנפח העצום של הקבצים ועם עלויות הזרמתם ברשת. בניגוד לטקסט או לתמונות, וידאו הוא תוכן תובעני, שבולע משאבי-רשת בלי חשבון. מנועי החיפוש המודרניים, שבנו לעצמם חוות-שרתים עצומות לניהול מאגרי מידע חסרי-תקדים בהיקפם, חשבו שזה מתאים להם. ובהיותם כלים יעילים לאיחסון והפצה של תכנים על פי נושאים, "התנדבו" לקחת על עצמם את תפקיד המאכסן. כאן החלה הנפילה הגדולה אל התהום.


הטכנולוגיה מאחורי שיתוף וידאו מבוססת על פלאש וידאו (בפורמט FLV), קובץ שמכווץ את הסרט לגודל כה קטן, עד שכל משתמש עם חיבור מהיר יוכל להתחיל לצפות בו תוך שלוש שניות לכל היותר. פלאש וידאו הבשיל לכדי פורמט חסכוני, יעיל וזמין לכל דפדפן מעודכן. שילוב בין מחשבים חזקים, אלגוריתם כיווץ חכם וחיבור-רשת מהיר יצרו את האקולוגיה המתאימה לשיתוף וידאו בגודל סביר, איכות חזותית נסבלת ואיכות סאונד לא רעה.


בעלי אתרים שמחו לגלות שאתרי שיתוף וידאו מתנהגים בנדיבות חסרת כל הגיון: הם מתירים לכל הגולשים להעתיק ולשדר כמעט כל וידאו מתוך האתר הפרטי שלהם -- אך בלי להשתתף בעלויות האיכסון וההזרמה של הוידאו עצמו. גם בלוגרים הצטרפו לחגיגה, והפכו את הבלוגים שלהם לבתי קולנוע קטנים. כל אחד יכול להעתיק שלוש שורות של קוד מתוך כל אתר שיתוף וידאו גדול, לשלב אותו בקוד הדף שלו -- בלי לשלם, בלי להיות אחראי ובלי לתהות על חוקיות ההעתקה והשיתוף. כולם הצטרפו לחגיגה הפיראטית, מתוך אמונה שלמה שהכל מתנהל כשורה.


מישהו כאן לא משלם
כאשר שתי בחורות ישראליות לקחו את השיר "היי" של להקת הפיקסיז והפכו אותו לקליפ ביתי, יוטיוב רשם מליוני צפיות. האם הוא שילם תמלוגים לחברי פיקסיז? ממש לא. הוא היה עסוק יותר מדי בלחשוב על מכירה, הנפקה, אקזיט - רק לא זכויות יוצרים. שתי הבחורות הנחמדות מרמלה כנראה לא עצרו רגע אחד לחשוב על משהו מאוד פשוט: השיר הזה לא שלהן. זה שיר של מישהו אחר, ואם הן רוצות להפיק קליפ, הן צריכות לשלם על השימוש בו.


כאשר אתם שומעים שיר ברדיו ממוסד, יש מישהו שמשלם על כל השמעה. קוראים לזה 'תמלוגים' וזה מקובל בכל העולם. רוצה למשוך קהל ומפרסמים? זרוק טיפ ליוצרים. אבל יוטיוב, גוגל וידאו, יאהו וידאו ושאר אתרי שיתוף וידאו בינלאומיים לא חושבים שהם משדרים תכנים: הם סבורים שמותר להם להעמיד פנים שהם לא יודעים שהחומר מוגן מפני העתקה בעזרת החוק.


שם המשחק: להעמיד פנים
בעסק הזה כולם מעמידים פנים שאין להם מושג מה הולך אצלם באתר. זו גישה נכלולית, שכל מטרתה היא להנות מהגנה משפטית במקרה של תביעה. "לא ידעתי שיש באתר שלי חומר פיראטי" - זהו אחד הטיעונים המופרכים, העלובים והמקוממים ביותר שעמק הסיליקון המציא אי-פעם. במקום להתמודד עם האתגר ולבנות ממנה עסק נורמלי -- מעמידים פני אדיוט. ומי שמתעקש להעמיד פני אדיוט, ישלם על כך מחיר כבד.

כן, יש חוק אמריקני שנקרא DMCA שנותן לך "הגנת חוף מבטחים" אם אין לך מושג מה הגולשים עושים אצלך באתר. ויש לא מעט עורכי דין יקרים מטעם תאגידים בחוף המערבי שחושבים שהם יוכלו ללכת עם זה לבית המשפט. החזון של המנהלים החלקלקים בקליפורניה הוא להתפשר עם כמה ענקי-מדיה מאחורי הקלעים, תמורת כמה מאות מליונים של דולרים. כאילו שאפשר לקנות את כל אנשי הטלוויזיה בעולם בעזרת קומץ של חוזים עם טיים-וורנר, ויאקום או דיסני. הדברים לא עובדים ככה, במציאות הגלובלית של ימינו.


כל הטריקים המשפטניים הללו אינם עומדים במבחנים ציבוריים של הוגנות, איזון ושקיפות: שיתוף וידאו של תוכן מוגן בזכויות יוצרים הוא פיראטי בדיוק כמו שיתוף מוסיקה בתוכנות כמו ביטורנט, אימיול או סולסיק. כאמור, מנועי החיפוש סורקים אתרי טורנטים בצורה עיוורת במשך כל ימות השנה, ומפנים את הגולשים לתוכן פיראטי -- אך לא מאכסנים את החומר עצמו על השרתים שלהם. וכאן, כאמור, טמון כל ההבדל בין כלי שימושי ובין עבריין תעשייתי.



איך מכשירים פיראט
כאשר חברת גוגל מנסה להכשיר פיראט מקצועי כמו יוטיוב, היא פשוט קונה אותו. כך היא מעלה את מחיר המנייה שלה, משדרת מסר סקסי וצעיר, ומכה את יאהו שוק על ירך. טבלאות הרייטינג לא משקרות -- השילוש הקדוש של גוגל (ברין-פייג'-שמידט) לקח על עצמו הימור ענק בקזינו של וול-סטריט. אם יצליח להתחמק מזעמם של היוצרים וגופי המדיה, הוא יגרוף את כל הקופה. אבל אם הציבור ישים לב לתרמית -- אפשר להגיד שלום ולהתראות לסיסמה "אל תהיו רשעים".


להכשרת הפיראט שותפים גם כלי התקשורת של הזרם המרכזי, שמתייחסים אל אתרי שיתוף וידאו כאל קוריוז נחמד שבו גולשים מעלים קטעי וידאו של עצמם רק בשביל הכיף. זה אכן קורה מדי פעם, אבל רוב הזמן מלאים האתרים הללו בחומרים שאין מאחוריהם שום גיבוי חוקי. שמעתם פעם על מוג'יטי? פוטפייל? אאוארמדיה? זיפיוידאוס? וימאו? מטהקפה? ויאו? כל ה"סינמה-סיטים" הללו בנו מודל עסקי רעוע ביותר, שאינו שונה בהרבה מזה של תוכנות P2P חינמיות וערמומיות. היום זה עובד, מחר - אולי לא.


מנועי החיפוש מקדמים את הפרסומות של עצמם
ב-2006 סרק גוגל רק 4.6 מליון דפים מתוך יוטיוב. באמצע 2008, המספר מתייצב כבר על 77 מליון דפים מתוך יוטיוב. אתר הוידאו מס' 1 בעולם הוא מפלצת של רייטינג, שגדלה בקצב חסר תקדים בהיסטוריה של האינטרנט. לא מדובר בערוץ טלוויזיה מקוון, אלא בגודזילה של תוכן ללא גבולות וללא חוקים, מלבד חוק אחד: גוגל חייב לעשות כסף מיוטיוב כדי להחזיר את ההשקעה שלו.


כיום, כל מי שמשתמש בגוגל כדי להגיע ליוטיוב, למעשה מפרנס את גוגל פעמיים: 1) הפרסומות שמופיעות בזמן החיפוש בגוגל; 2) הפרסומות שמופיעות בעמודי יוטיוב (אדסנס, אלא מה?). יאהו סרק 2.8 מליון דפים כאלו. גוגל סרק רק 600 אלף דפים מתוך גוגל וידאו. יאהו, באופן מפתיע, סרק 2.3 מליון דפים מתוך גוגל וידאו. התוצאה: כולם עושים כסף מהתנועה הזאת, ומגדילים את כוחם, השפעתם ויוקרתם -- על חשבון כל אלו שלא זכו לקבל את נתח התמלוגים המגיע להם מן התהליך.


מספיק שתחפשו כל שם של אמן מתוקשר כדי להיתקל בקליפים, שירים מלאים, אפילו קטעים מתוך סרטי דיוידי שעולים הרבה כסף בחנויות החוקיות. הכל כאן פיראטי למהדרין, בהכשר בד"ץ של מנועי החיפוש הגדולים, המכובדים והמונפקים. אין פשוט מזה: נכנסים לאתר שיתוף וידאו, מקלידים את שם הכוכב האהוב עליכם - ותוך ארבע שניות אתם כבר צופים בו בלי לשלם אגורה.


ערוצי הטלוויזיה הגדולים שמפרגנים לאתרי שיתוף וידאו צריכים לקלוט שהאתרים הללו פשוט מעתיקים את התוכן הטלוויזיוני שלהם בלי רשיון, בלי לשלם תמלוגים -- ומשלבים בעמודי האתר שלהם פרסומות מכל הסוגים והמינים. התופעה ברורה: האינטרנט מעתיק אליו את הטלוויזיה בלי לשלם, הופך לארכיון חופשי, ועושה כסף מן התעבורה האדירה שהוא מקבל בינתיים.



פרסום פיראטי באתרים פיראטיים
מימון אתרי שיתוף וידאו לא נעשה לשם-שמיים: יש מאחוריו הרבה תנועה, שאותה אפשר לתרגם לכסף בעזרת כלי פרסום מתוחכמים. קל להשתמש באתרי שיתוף וידאו כפלטפורמת-פרסום קורצת. בעיני מנועי החיפוש, מדובר ב"שטחי-מרעה" שמתרבים בקצב מהיר. אכן, זה פשוט וקל לפרסם באתרי שיתוף וידאו: הרבה יותר קשה לשלם ליוצרים או להתנהג כמו תאגיד חוקי שמבין את חשיבותם של זכויות יוצרים.

האסון התדמיתי של גוגל

מנוע החיפוש החזק בעולם אולי עשה טעות כשרכש את יוטיוב, ולו מהסיבה הפשוטה שהסתבכות משפטית אכזרית עם גופי המדיה הגדולים ועם היוצרים העצמאיים היא לא טקטיקה עסקית מוצלחת בטווח הארוך. מנוע חיפוש לא אמור להעתיק קטעי וידאו בידוריים ולאחסן אותם על השרתים שלו כדי להציג פרסומות טקסט.

אפילו אם יוטיוב יכניס לגוגל כמה מאות מליוני דולרים כתוצאה מעליית המנייה ומערימות של פרסומות -- העלויות המשפטיות וההסדרים מחוץ לכותלי בתי המשפט יהיו גבוהים יותר.

כאשר יאהו, חברת מדיה מוערכת המזוהה גם כמנוע חיפוש מס' 2 בעולם, נכנסת לעסקי הוידאו הפיראטי רק כדי להתחרות בגוגל וכדי להפוך את המנייה שלה לסקסית, אנחנו ניצבים בפני מירוץ חימוש מסוכן שיגרום לאינטרנט כולו להיראות כמו עולם פיראטי, חסר גבולות, לא בוגר ולא אחראי.

בניית מודל עסקי לאתר פיראטי צריכה להתבצע לפני הרכישה, ולא אחריה. החיפזון מאחורי רכישת יוטיוב, וההתלהבות הכללית מן הענף השיתופי החדש -- יעלו לנחפזים ביוקר. אם רוצים להכשיר שיתוף קבצים דרך מודל הוידאו, אז צריכים לחשוב מה עושים עם כל עשרות אלפי האנשים שנתבעו בגלל שיתוף קבצי מוסיקה ברשתות P2P פופולריות. איך מיישבים את הסתירה בין תביעת ילדים בני 12 שהעלו את הדיסק של שאקירה ברשת ביטורנט ה"מחתרתית", ובין היחס הסלחני של העולם אל אותם ילדים שמעלים ברגעים אלו ממש את הקליפ של שאקירה אל יוטיוב ה"חוקי"?

אנונימיות, בריחה מאחריות וצביעות

עסקי שיתוף הוידאו ומנועי החיפוש הפיראטיים שמפעילים אותם, מאופיינים כיום בהתבססות על משתמשים אנונימיים, חסרי אחריות, שאינם מפנימים את עלויות מעשיהם, ושאינם מסוגלים לתמחר את השירות בו הם משתמשים. מן הצד השני אנחנו רואים מנהלי תאגידים גדולים, שבמקום לבנות מודל עסקי הוגן שישרת את כל הצדדים, מאלתרים עסקאות מפוקפקות מאחורי הקלעים כדי להמשיך להשתלט על העולם, להתרחב ללא הגבלה, לקנות שטחי פרסום עצומים במחירים נמוכים -- ולמלוך ברשת.

כל עוד שיתוף וידאו היא פעילות אנונימית, חסרת אחריות שאינה מתגמלת את היוצרים, היא רק תסבך את חברות המדיה במלחמות משפטיות שיימשכו שנים רבות, ויותירו מאחוריהן כמות עצומה של קורבנות זועמים. בהחלט ניתן לבלום את כדור השלג הזה לפני שהוא מועך את הבית שלנו, אך זה ידרוש ממקבלי ההחלטות מידה גדולה של אומץ, יושר ותיחכום עסקי.

הצעה: מודל עסקי שיכול לעבוד

עד עכשיו אמרנו מה לא בסדר במודל העסקי הפיראטי של אתרי שיתוף וידאו גדולים כמו יוטיוב או גוגל וידאו.

כמובן שאפשר גם אחרת. במקום לאפשר העלאה סיטונאית, אנונימית וחינמית של קטעי וידאו פיראטיים-בפוטנציה, אפשר לבנות מודל עסקי נורמלי יותר. כך הוא ייראה:

• העלאת קטע וידאו תיעשה בתשלום - אין יותר ארוחות-חינם במשחק הזה. ואם לא העלאה בתשלום, אז יוטיוב תחלק את הכנסותיה מפרסום עם היוצרים שהעלו תוכן מקורי מאומת.
• המחיר ייקבע לפי אורך הקטע, איכותו הטכנית, קהל היעד הפוטנציאלי (לפי מדינות), תקופת שידורו, ואופי הפרסום בעמוד הקטע (בלי פרסום, מעט פרסום, הרבה פרסום וכו')
• דרישת התשלום מכריחה את הלקוח לחשוף את זהותו המלאה (ת.ז., מיקוד וכו'), וכך להיות אחראי מבחינה משפטית לחוקיות התוכן: אם יפר זכויות יוצרים, הוא ייתבע בארצו ע"י גוף כמו אקו"ם, הפדרציה לתקליטים וכד'
• אתרי שיתוף וידאו יהיו אחראים להסיר באופן מיידי כל הפרה, ויעמדו לדין אם פעלו בטכניקה של "עצימת עיניים" או סיוע פעיל להפרה מעבר לזמן סביר (נאמר, 14 יום)
• ניתן יהיה לחתום על הסכמי רישוי עם תאגידי מדיה גדולים, שיקבלו דיווחים מפורטים על זהות התכנים שהועלו וכמות השידורים - כדי לשלם תמלוגים הוגנים לכל היוצרים
• חברות מדיה קטנות יוכלו להצטרף לחגיגה בעזרת מערכת רישוי מקוונת, שתפקח על התעבורה בעזרת צד ג' (כזה שאפשר לסמוך על הנתונים שלו), ותאפשר להקים מערך תשלומים יעיל (למשל, פייפאל) בלי לעבור דרך עורכי דין, חדרי ישיבות וטיסות במחלקה ראשונה לניו-יורק
• מנהלי אתרי שיתוף וידאו יספקו דיווח מלא לציבור על כמות הקטעים שברשותם, מהות הקטעים שנפסלו, תביעות משפטיות המתנהלות כעת - והסבר מפורט על שיטת התימחור, מערך התמלוגים וזהותם של ארגונים המייצגים יוצרים בכל מדינה

מהלך דומה אפשר לעשות, כמובן, גם בתחום המוסיקה. במקום לתבוע שוב ושוב משתפי קבצים של דיסקים ותוכנות עד קץ הימים, אפשר היה לתמחר את התכנים המקוונים הללו בצורה הוגנת. כבר לפני שנים היה ניתן להקים חנויות מקוונות שימכרו מוסיקה במחירים הוגנים, המשקפים את ערכם האמיתי בעיני הצרכן האינטרנטי.

במקום למכור אלבום וירטואלי ב-13 דולר, אפשר היה למכור אותו בפחות מ-4 דולר לכל אלבום, ו-20 סנט לכל שיר. השוק היה מגיע לנקודת איזון שבה המחיר הנמוך היה מרתיע את הגולשים מלהסתבך עם החוק ולהרגיש רע עם עצמם. תימחור ריאלי, המצביע על תום-לב מצידה של תעשיית המוסיקה והסרטים, היה גם יוצר דה-לגיטימיציה של הפיראטים, ומכשיר את הקרקע למאבק ציבורי נגדם.

מותר וכדאי להיות פסימי: ההזדמנות לשנות את חוקי המשחק בתחום המוסיקה כבר הוחמצה ברובה (רק חנויות מוסיקה רוסיות מציעות כיום אלבומים במחיר ריאלי, אך בלי לתגמל את היוצרים). שוק המוסיקה הגלובלי ספג מכה קשה מכיוון שנכשל בשינוי המודל העסקי.

עכשיו נראה כיצד יצליחו מנועי החיפוש הגדולים להתמודד במהירות ובאלגנטיות עם הסוגייה המורכבת הזאת, אחרת יחוסלו בתהליך ארוך ומכאיב של התדיינות משפטית עקובה מדם -- כמו כל פיראט מצוי.

[פוסט זה פורסם במקור ב-11/11/06 בגרסה ישנה של הבלוג]

מריסה בארץ הפלאות של ידיעות אחרונות

[פורסם במקור ב-6 באוגוסט 2007]

מריסה מאייר, סגנית נשיא ב"גוגל" לענייני פיתוח מוצר וחוויית משתמש, שהגיעה לישראל ביולי, התראיינה לעיתונאי יובל דרור עבור מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שיצא לאור ב-3/8/07. המפגש בין העיתון הנפוץ במדינה ובין מנוע החיפוש הנפוץ בעולם הביא, כמצופה, למספר שגיאות מביכות למדי, והחמצות עיתונאיות מובהקות. והנה הן לפניכן.

• העיתון לא יודע איך נראים המייסדים: יותר מדי אנשים מאמינים כי סרגיי ברין נראה כמו לארי פייג', ולהיפך. הסיבה היא פשוטה למדי: סרגיי נראה כמו בחור אמריקני שורשי וקולי למדי, בעוד לארי נראה כמו גיק רוסי ממוצע. לכן "ידיעות אחרונות" התבלבלו בכיתוב התמונה הבאה:
  

כיתוב התמונה השגוי של ידיעות אחרונות:

"מייסדי גוגל, סרגיי ברין (משמאל) ולארי פייג'"

[בפועל: סרגיי מימין, לארי משמאל; אז מה אם לארי נראה רוסי?]

• התחזית שלא נחזתה: כותרת המשנה של הכתבה ציטטה את מריסה מאייר כאומרת "בעתיד גוגל יבין את ההעדפות שלך, יכיר את חוויות החיים שלך, יידע מה אתה יודע ומה לא" וכו'. הציטוט הזה תואר בתור "התחזית המבטיחה" של מאייר. בפועל, מאייר נשאלה על "החלום הגדול של החברה" וענתה כי היא, באופן אישי, מקווה ש"גוגל יהיה החבר הטוב שלך מכיוון שהוא יכיר את ההעדפות שלך" וכו'. יש הבדל תהומי בין תקוותה האישית של מאייר (נדון בה בהמשך) ובין תחזית בסגנון "בעתיד יקרה כך וכך". מאייר לא קבעה שהעתיד ייראה כך או אחרת, אלא הביעה תקווה אישית שגוגל ישתפר לאורך זמן.

• המייסדת שלא היתה: מאייר מצוטטת בכותרת המשנה של הכתבה בתור "ממייסדי חברת האינטרנט ששווייה למעלה מ-150 מיליארד דולר". זה לא נכון. מאייר היא אמנם עובדת מס' 20 בחברה, אבל היא הצטרפה שנה תמימה לאחר שהחברה נוסדה.

• הסיפור של עמוד הבית - כבר סופר לעייפה: "ידיעות" ציטטו במלואו את הסיפור של מאייר על עיצוב עמוד הבית של גוגל. חבל שהם לא שמו לב לעובדה שמאייר מספרת את הסיפור הזה בכל מקום שהיא הולכת אליו, כבר שנים רבות.

• מוכנה לעבוד בגוגל בחינם: כותרת המשנה מצטטת בדיחה של מאייר, לפיה היתה מוכנה לעבוד בחינם, אבל לא נותנים לה. עם זאת, המציאות שונה: מנהלים בכירים רבים עובדים תמורת משכורת של דולר אחד (או אפס), תמורת מניות בחברה. מכיוון שמאייר היא אחד העובדים הוותיקים בחברה, יש לה הרבה מניות ולכן היא באמת לא זקוקה למשכורת.

• המתקפה מול מיקרוסופט: מאייר אומרת ש"כאשר אתה מתמודד עם חברה כמו מיקרוסופט...הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להיכנס למגננה". זה לא נכון, והמראיין היה צריך להפריך את הטענה הזאת: מאייר עסוקה כל הזמן בציד-ראשים של מהנדסים מובילים במיקרוסופט, וגונבת מהנדסים פוטנציאליים ממיקרוסופט כשהם עוד סטודנטים. כאשר גוגל "גנבה" ממיקרוסופט את אחד ממנהליה הבכירים בסין (ד"ר קאי-פו לי), מנכ"ל מיקרוסופט, סטיב באלמר, התפוצץ מזעם, השליך כסאות במשרדו, השמיץ את מנכ"ל גוגל, איים על העובד הפורש, והפעיל את כל עורכי דינו נגד גוגל. אפילו מאיר ברנד, מנכ"ל גוגל ישראל, הוא עובד מיקרוסופט לשעבר. בנוסף, תקפה גוגל את מיקרוסופט ישירות כאשר הוציאה לשוק את תוכנת "גוגל דסקטופ", המאפשרת חיפוש פנימי במחשב המשתמש, בלי שום קשר למנועי חיפוש או לאינטרנט.

• מתמטיקה ואלגוריתמים: יובל דרור אומר למאייר ש"אתם מיישמים מתמטיקה באלגוריתם שלכם". זה כמו לומר "אתם מיישמים משפט בחוקים שלכם", כי אלגוריתם הוא סדרה של הוראות מתמטיות. גם התשובה של מאייר, לפיה "יש כמה החלטות סובייקטיביות שמוטמעות בתוך האלגוריתם שלנו" היא מטעה: כל אלגוריתם שכותבים מהנדסי גוגל מבוסס על החלטות סובייקטיביות לחלוטין, והמשוב שהם מקבלים מן הגולשים מבוסס על תפיסה שיווקית ("תנו לגולשים את מה שהם רוצים"), לא מדעית או מתמטית.

• מידע או בידור? מאייר אומרת ש"אנחנו מאמינים שמידע צריך להיות ברשת כדי שנוכל לאנדקס אותו ולחפש אותו". זה לא נכון. גוגל קנו את יוטיוב (במחיר 1.75 מיליארד דולר) בגלל שמדובר באתר פופולרי ביותר, במטרה להחדיר בו פרסומות ולעשות כסף במהירות. באתר יוטיוב אין מידע, אלא בעיקר בידור, קליפים מוסיקליים, בדיחות, סקס ואנימציה. אותו דבר בעסקת דאבל-קליק (אפריל 2007): גוגל קנתה חברת פרסום ענקית בשווי 3.1 מיליארד דולר, כדי לעשות כסף, ולא כדי לשים מידע ברשת.

• השאיפה לפרסונליזציה: מאייר הביעה את תקוותה האישית שגוגל יוכל להכיר באופן אישי כל גולש, אבל כל עיתונאי מחשבים סביר יכול להוכיח לה שזה בלתי אפשרי. בשביל שמנוע חיפוש יוכל להכיר משתמש, הוא צריך לדעת את זהותו המדויקת של האדם, וזה לא ניתן לביצוע כאשר המשתמש מגיע אל חדר מחשבים ציבורי, ספרייה, שדה תעופה, דירה משפחתית עם מספר משתמשים שונים על אותו מחשב, וכו'. לכן, רק כאשר מדובר במחשב אישי של משתמש ספציפי (בלי שותפים), שפתח חשבון בגוגל, אינו יוצא ממנו, ומשתמש בו זמן רב וברציפות, ניתן יהיה להגיע לפרסונליזציה סבירה. השאר יישארו מחוץ למשחק.

• הכישלון שלא היה: מאייר טוענת שאתר "אורקוט" הוא כישלון. האמת שונה לגמרי: מדובר באתר שנמצא במקום ה-8 בעולם במדד הפופולריות של "אלקסה", במקום ה-31 בארה"ב, במקום ה-9 באירלנד, במקום ה-25 באנגליה, ובמקומות גבוהים נוספים במדינות כמו פורטוגל, אסטוניה, עומן ופקיסטן. אם זה נחשב כישלון, אז מריסה מאייר לא יודעת כישלון מהו.

• איך מגדירים חיי חברה: כאשר מאייר נשאלה לגבי האפשרות לקיים חיי חברה כאשר עובדים עד שלוש לפנות בוקר, היא עונה "יש לי חיי חברה כמו לכל אחד אחר". כאן היה מקום לשאול את מאייר, שמתמחה בסטטיסטיקה ומתמטיקה, עד איזו שעה עובדת אישה ממוצעת בארה"ב או בישראל, ומהם סיכוייה להקים משפחה נורמלית. היה אפשר גם לשאול אם מאייר מוכנה להכיר בעובדה שיש הבדל בין חברים מהעבודה ובין חברים מחוץ לעבודה. אבל המראיין בחר שלא להמשיך בכיוון הזה, אולי מפני שהזמן שהוקצה לו על ידי היחצ"נים של גוגל בישראל היה פשוט מועט מדי.

• הגובה לא נכון: "ידיעות" ציטטו את הגובה של מאייר מתוך כרטיס החבר שלה ברשת החברתית "אורקוט". שם כתוב שהיא 1.73 מ'. זה לא נכון. לא צריך לחפש בגוגל כדי לדעת מה הגובה של המרואיין שלך. האמת היא שהיא באיזור 1.65 מ', אבל מקפידה ללכת עם עקבים גבוהים (ראיתי במו-עיניי, כאן בישראל).

מבקר המדינה נגד מנועי חיפוש ממשלתיים

לראשונה בתולדות משרד מבקר המדינה, מותח המבקר ביקורת ישירה על מנועי חיפוש באתריה הרשמיים של מדינת ישראל. תחת דו"ח שנתי 58ב לשנת 2007, שפורסם ב-20 מאי 2008, בפרק העוסק במשרד המשפטים (עמ' 959), ותחת הכותרת חופש המידע ברשויות ציבוריות, מוצא המבקר זמן לעסוק בנגישות הציבור למידע.

וכה אמר צוות המבקר של מיכה לינדנשטראוס:

הנגישות למידע: באתרי האינטרנט נמצא מידע רב. הפניה ישירה (להלן - קישור) לנושא מסוים מהדף הראשי של האתר או לחלופין מ"מפת האתר" יכולה להקל על מבקש המידע למצוא את המידע הנדרש. בהיעדר קישור, חיפוש מידע באמצעות "מילת מפתח" (להלן - מנוע חיפוש) יכול לסייע באיתור המידע באתר. כמו כן ריכוז המידע הנוגע לחוק באזור אחד באתר אף הוא אמצעי המאפשר גם למי שלא מיומן ב"גלישה" באינטרנט להגיע אל המידע.

צוות המבקר ניסה להיעזר במנועי החיפוש של משרדי הממשלה, אך לעתים נכשל במשימתו:

...גם שימוש במנוע החיפוש לא הועיל במציאת המידע המבוקש; באתרים אחרים נמצא מידע כל שהוא על יישום החוק אך היה קושי לאתרו: בשמונה (32%) מהאתרים לא נמצא קישור למידע בדף הראשי של האתר ואף לא במפת האתר, ובשלושה מהם - האתרים של משרד המשפטים, המשטרה ונש"מ - אף לא היה אפשר להיעזר במנוע החיפוש משום שהוא הפיק תוצאות רבות מאוד, וחלקן לא נגעו לנושא...

מבקר המדינה צודק, בעיקרון. כבר כתבנו כאן על אתר בית הנשיא, שלא מאפשר כל חיפוש פנימי - ושלמעשה מכריח את המשתמש להיעזר באופציית החיפוש ":site" כדי להתמקד באתר זה (הנאום האבוד של גילה קצב).

כל מי שאי-פעם חיפש משהו באתר משרד ממשלתי ישראלי כלשהו, חווה ממשקי משתמש שונים ומשונים, אפשרויות סינון מוגבלות, מהירות חיפוש נמוכה, רלוונטיות נמוכה ותצוגה לא-נוחה של תוצאות חיפוש. הישראלים התרגלו להיעזר בגוגל, כי סמכו עליו שיעשה את העבודה. אך גם גוגל אינו מושלם, וכאשר מדובר באתרים ממשלתיים בעלי מאגר מידע דינמיים ומורכבים, הוא לא יכול לשאוב את כל המידע החוצה.

למרבה הצער, אתר מבקר המדינה הוא בית-זכוכית שממנו קצת קשה לזרוק אבנים על מנועי החיפוש במשרדי הממשלה האחרים בישראל:

1) תיבת החיפוש מן העמוד הראשי של אתר מבקר המדינה אינה פועלת בדפדפן פיירפוקס
2) החיפוש מן העמוד הראשי של האתר איטי ביותר, ונמשך 29 שניות (על המילה "כשלים"); גם אין ממשק המתנה ברור, המסביר כי הפעולה נמצאת בביצוע (התצוגה הקיימת מופיעה בצד השמאלי-תחתון של דפדפן אקספלורר בלבד)
3) תוצאות החיפוש אינן מבהירות את ההקשר שבו מופיעה המילה בדף (אין ציטוט נבחר ואין הדגשת מילת מפתח)
4) סדר התוצאות הוא לפי תאריך (מהחדש אל הישן) - לא בהכרח המיון הנכון לחלק מן החיפושים
5) במקרה של למעלה מ-10 תוצאות חיפוש, הכפתור "לעמוד הבא" כמעט נסתר מן העין
7) למחפש הממוצע קשה לדעת מראש כי הקלקה על אחת התוצאות תביא אותו לעמוד ספציפי בדו"ח, שבו תודגש מילת המפתח בצהוב
8) החיפוש המורכב עובד הרבה יותר טוב בהשוואה לחיפוש הרגיל בעמוד הראשי, אך מעטים יקליקו עליו
9) בחיפושים על שתי מילים ומעלה, מופיעות תוצאות שבהן המרחק בין המילים כה רב עד שאין כל קשר ביניהן
10) החיפוש באתר המבקר טוב בהשוואה לאתרי משרדים אחרים, אך הוא עדיין איטי, מסורבל, קשה לתפעול ובעל ממשק משתמש החורג ממה שמורגל המשתמש הממוצע


מילה טובה לסיום החיפוש

וכדי שלא ישתמע שרק ביקורת שלילית אנחנו מותחים כאן, ב"חופש החיפוש", חשוב לשבח את מנגנון החיפוש החדש של שער הממשלה (Search Gov), שהוא ללא ספק מנוע החיפוש הכי פחות מייסר שייצרה הממשלה מאז קומה. התוצאות מהירות למדי, מגוונות, ברורות ומובנות. זה רחוק מלהיות "גוגל של הממשלה", אבל זה עובד. קשה להאמין, אבל יש תקווה.

גם יאיר לפיד עושה יחסי ציבור לגוגל

אחרי אילנה דיין, הגיע תורו של יאיר לפיד לעשות יחסי ציבור ל"גוגל". בתוכנית "אולפן שישי" הוא בחר לארח את סרגיי ברין, אחד משני מייסדי גוגל. הוא שאל הרבה שאלות, חלקן טובות, אבל לא קיבל מסרגיי, שועל ראיונות משופשף, שום תשובה מעניינת באמת.

לפיד ניסה את הטכניקה הידועה שלו, "מחמאות דמויות-שאלות": במקום לשאול את המרואיין משהו ספציפי, קונקרטי, שעליו אפשר לענות בצורה מדויקת, הוא בוחר להוסיף סימן שאלה למחמאה ישירה. כמו למשל: "האם אתה חושב מחשבות בסגנון האם שיניתי את העולם?", או "האם גוגל היא חברה בעלת אופי יהודי?", או "קראתי שאמא שלך רוצה שתסיים את הדוקטורט" (ואכן, ייבגניה ברין, אקדמאית יוצאת מוסקבה, קוראת לחברה 'גוגל-שמוגל' בזלזול רב, למרות הישגיו של בנה).

לכל השאלות הללו יש מימד של חנופה מסתערת, של נסיון להכניס את המרואיין למצב של מבוכה מחוייכת, ועל ידי כך אולי לקבל משהו מעניין בתמורה. זה אולי עובד על פוליטיקאים, אבל לא על גאון מחשבים יבש כמו סרגיי ברין. הוא לא מוכר קסם אישי, אלא אינטלקט נקי, כוח טכנולוגי וגיבוי של תאגיד ענק.

רוב השאלות של לפיד קיבלו, כמצופה, תשובות קרות, מכאניות, כמעט אוטומטיות. ברין מחמיא למדינת ישראל ולרוח החלוצית שלה, מסביר שגוגל הוא תוצר של עבודה קשה והדרגתית, מנסה לחשוב כל הזמן איך אפשר לעשות דברים טוב יותר, ובאופן כללי מאמין שאושר היא מטרה חשובה בחיים. שום דבר חדשותי לא היה בראיון הזה. ולא פלא: רוב השאלות של לפיד היו אישיות, לא ענייניות.

כאשר לפיד שואל על הפגיעה של גוגל באנונימיות של המשתמשים, כמו אילנה דיין, הוא מתקשה לרדת לפרטים טכניים ולהציב מול ברין כמה שאלות מציקות. ברין הצליח לחמוק מן המוקש הזה בקלות רבה, בעיקר בגלל שלפיד לא עשה את שיעורי-הבית שלו (מה קורה כאשר אדם גר לבדו בבית, ויש לו חשבון רשום בגוגל?). עצוב לראות איך לפיד ודיין לא מסוגלים להבין את מה שהם שואלים, אלא פשוט מקריאים מן התחקיר.

הנה כמה מן השאלות שלא נשאלו בראיון לפיד-ברין:

• האם מונופלים הם דבר טוב? אז למה גוגל הוא מונופול בשוק החיפוש?
• האם משרד המשפטים האמריקני צריך להכריז על גוגל בתור מונופול, ולהגביל את החברה?
  
• האם העסקה של גוגל עם יאהו תיצור מצב שבו יהיה רק שחקן גלובלי אחד בשוק הפרסום במנועי חיפוש?
• רבים מן העובדים בגוגל מועסקים במשרות זמניות. מדוע לא לתת להם מעמד שווה לשאר השכירים?
• הונאת קליקים ברשת התוכן של גוגל הגיעה לשיעור של למעלה מ-20%. איך תפתרו מצב זה?
• גוגל לא מצליחה לכבוש את השוק הסיני. למה לא לוותר ולאפשר לסינים לעבוד עם מנוע חיפוש מקומי?
• מדוע אין גוגל סוריה? גוגל איראן? גוגל עירק? גוגל צפון-קוריאה?
• הוגשה נגדכם לאחרונה תביעה על הטעיית מפרסמים, בגלל הוספה אוטומטית אל רשת התוכן גם כאשר המשתמש לא הציע מחיר. למה שלא תתנצלו, תתקנו את הבעיה ותפצו את המפרסמים?
• המשתמשים לא רוצים שגוגל תתעד את החיפושים שלהם. למה אתם מתעקשים לעשות זאת?
• מדוע גוגל נכנסת לשוק הפרסום בעיתונים המודפסים, אם אחרי הכל מדובר בחברת-אינטרנט?
• מדוע גוגל ישראל בכלל לא מופיעה על המפה של משרדי גוגל בעולם?
• למה קניתם את יוטיוב? איך זה משרת את הנגישות למידע חשוב בעולם, כאשר רוב יוטיוב הוא בידור זול, קליפים או הפרות של זכויות יוצרים?
• גוגל חדשות ספגה לא מעט תביעות וביקורת על כך שמדובר בהעתקה של חדשות ללא תשלום. איך תפצו את כלי התקשורת שלמעשה מפרנסים את השירות שלכם?
  
• למה אתם מנסים להתחרות באנציקלופדיית ויקיפדיה עם הפרויקט "knol", במקום לתרום לה ישירות ובכך להגשים את חזון החברה, להפוך את המידע בעולם לנגיש? [עדכון: Knol ייסגר באוקטובר 2012]
  
• רשת הבלוגים של גוגל (blogger) עמוסה בפיראטיות, פורנוגרפיה וספאם - איך תפתרו את הבעיה?
• גוגל אדסנס מעודד אנשים להעתיק תכנים של אחרים כדי להרוויח כסף. איך תעצרו את התופעה?
• גוגל התנגדה ל"באנר" כשיטת פרסום. עכשיו היא מעודדת מפרסמים להשתמש בהם. איך זה מסתדר?
  

יש לפחות עוד 20-30 שאלות דומות, שלא נשאלו באולפן של לפיד.

"לא יעזור כלום, יש אנטישמיות בעולם"

לפיד הצעיר נכנס לנעלי אביו (יוסף "טומי" לפיד) כשהוא מדבר על תוצאת החיפוש של jewatch המופיעה במקום ה-3 על החיפוש jew בגוגל. ברין לא מתרגש מהנושא הלעוס הזה, מדבר על כך שאי אפשר לשנות ולעוות את התוצאות של גוגל משיקולים זרים, ומסביר שלא יעזור כלום, יש אנטישמיות בעולם. מישהו צריך להזכיר למר לפיד: מדובר בסיפור שפורסם לראשונה ב-2004. עברו למעלה מארבע שנים. די לחמם אטריות קפואות.

אפילו כאשר לפיד נכנס, בפעם האלף לסוגייה השחוקה של "מקום העבודה הכי טוב בעולם, או כלוב זהב?", הוא לא מצליח לעשות דבר מלבד לשאול. ברין עונה תשובה חסרת משמעות ("אנחנו רוצים שיעבדו קשה, אבל לא בצורה מטורפת"), וללפיד פשוט אין מה לענות בשלב הזה. הוא בא לקרוא מן הדף, לא להתמודד, להקשות או להציג עובדות. הוא לא מכין לעצמו שאלה שנייה באותו נושא, ופשוט נכנע לתשובות היחצ"נות של ברין, רק כדי לעבור לסעיף הבא בתפריט הקליל.

סוף הראיון מסמל את רוחו הכללית: לפיד החליט להביא שאלה מאמא שלו, שאין לה שום מושג בגוגל, אינטרנט וטכנולוגיה. "האם אתה מאושר?", שואל לפיד, כולו קורן וזורח על כך שזכה לשרת את אמו בטלוויזיה. האם סרגיי ברין מספיק טיפש כדי להגיד "לא, אני לא מאושר, אני ממש בדיכאון"? האם הוא יספר לנו על התמכרות לסמים, על לילות בלי שינה, על פיטורי עובדים, על לחצים של משקיעים, על קריסת המנייה בוול-סטריט, על חרדות מכישלון, על פרוזאק או על נסיון התאבדות? לא, להיפך. לפיד לא שאל, הוא סתם החניף. מי צריך לדעת שברין הוא חובב מצנחי רחיפה? מה זה בכלל קשור לגוגל? זוהי רכילות זולה של צהובונים.

נשאלת השאלה: מדוע לתת למנחים של ערוץ שתיים לראיין בכירים בגוגל, כאשר אין להם מושג וחצי-מושג במה הם מתעסקים, מעבר לתחקיר הפשטני שהוכן עבורם מראש? ולמה גלמי-אינטרנט כמו יאיר לפיד או אילנה דיין חושבים שיש להם את היכולת המקצועית להתמודד עם נושאים מורכבים כל כך, דווקא בתוכניות עממיות שזוכות לרייטינג כל כך גבוה?

התשובה: מדובר באשלייה של עיתונות. הראיון עם ברין היה אירוח בידורי, כמעט ברמה של מפגש משפחתי בסלון משפחת כהן ברעננה. יש חוזה בלתי-כתוב: לא יישאלו שאלות קשות, ובתמורה לא יימסר מידע מעניין לציבור המשתמשים של גוגל. העסקה היא "אתה תיתן לי רייטינג, ואני אעשה לך חיים קלים". לפיד מרוויח כסף מפרסומות. ברין מרוויח דרך המנייה. הצופה לא מרוויח דבר. צופי "אולפן שישי" קיבלו מסך-עשן, המכסה על העובדות הלא-תמיד-נעימות של סיפור גוגל.

גוגל כבש את אירופה: מחזיק 80% משוק החיפוש

על פי נתונים מעודכנים של חברת קומסקור למרץ 2008, ושיצאו כדו"ח ב-12 במאי, גוגל השיג 79% מנתח שוק מנועי החיפוש באירופה, ויותר מ-19 מיליארד חיפושים אירופאיים בחודש אחד

לגוגל אין מתחרים באירופה. כל המתחרים של גוגל נהנים מן השאריות של השוק: יאנדקס (yandex), מנוע חיפוש רוסי, זוכה לנתח שוק זעיר של 2.2%. הנתח של יאהו קטן מן המצופה: רק 2%. מיקרוסופט מיד מאחוריו עם 1.9% בלבד. שני מנועי חיפוש פולנים (Nasza-Klasa.pl והמנוע QXL Ricardo) מחזיקים ביחד 2.5%. אמריקה אונליין (AOL) מחזיקה בנתח של 0.9%. אסק מקבלת רק 0.8% ומנוע ראמבלר (Rambler) מקבל 0.5%.

221 מליון אירופאים ביצעו במרץ השנה כ-24.6 מיליארד חיפושים, ע"פ דו"ח קומסקור. זה אומר ממוצע של 111 חיפושים לכל משתמש אירופאי בחודש זה. המחפשים הכבדים ביותר נמצאים בפינלנד (143 חיפושים למשתמש), פורטוגל (128) אנגליה (124) ושוודיה (121). דווקא רוסיה ונורבגיה מתאפיינים במחפשים "קלים" (78 ו-79 חיפושים למשתמש).

מרבית החיפושים באירופה מתנהלים במספר קטן-יחסית של מדינות מובילות: אנגליה, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, רוסיה והולנד. שאר המדינות מתאפיינות בנתחים קטנים בהרבה, ומסודרות מן הגבוה לנמוך: שוודיה, בלגיה, פורטוגל, שווייץ, אוסטריה, פינלנד, דנמרק, נורבגיה ואירלנד. הגוש אנגליה-צרפת-גרמניה מחזיק יותר חיפושים מכל שאר מדינות אירופה ביחד, לפי דו"ח קומסקור.

אתר eBay מחזיק בנתח משמעותי של משתמשים, המבצעים חיפושים רבים. הוא מנוע החיפוש היחיד שמחזיק בנתח בעל משמעות באירופה: 3%. אך eBay הוא מנוע חיפוש של מוצרים, ולא של אתרים. הנתח המרשים של איביי מתרגם את עצמו, מן הסתם, לרווחים גדולים המגיעים מעמלות על רכישות של אירופאים בעולם, אך גם בנתחי פרסום.

המסקנות מן הדו"ח של קומסקור הן ברורות: גוגל כבש את אירופה בסערה, והביס את כל מתחריו כמעט בכל השפות. למרות נוכחות מקומית של מנועים כמו יאנדקס הרוסי או שני מנועי החיפוש הפולניים המוזכרים לעיל, שליטתו של גוגל בנתחי החיפוש, כמו גם באיכות החיפושים, היא בלתי מעורערת, ומגיעה לכדי מונופול של ממש. היכולת של גוגל לתרגם את עצמו לכל שפה, בכל מדינה, היא חסרת תקדים.

צוי איסור פרסום בעידן מנועי החיפוש

פרשת השוחד-לכאורה של אולמרט, שהתפוצצה במאי 2008 בכלי התקשורת הישראלים, היא דוגמה טובה לאפסותם המוחלטת של צוי איסור פרסום בעידן גוגל ומנועי החיפוש הבינלאומיים.

תביעה פדרלית ייצוגית נגד גוגל על הונאת לקוחות

התביעה מאיימת לפגוע בבטן הרכה של גוגל - תוכנית הפרסום "אדוורדס", מקור ההכנסה העיקרי של אחת מחברות האינטרנט הרווחיות בהיסטוריה.

התביעה הוגשה ב-22 אפריל 2008 על ידי קבטק בראון קלנר, משרד עו"ד גדול ומנוסה בתביעות ייצוגיות, שכבר הצליח לנצח את גוגל ויאהו בחזית הונאת ההקלקות, והוציא מהם עשרות מליוני דולרים. עכשיו טוענת התביעה להונאה מסוג אחר, הפוגעת בלקוחות הנאמנים ביותר של גוגל.

בשורה התחתונה, טוענת התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי של סן-חוזה (קליפורניה), כי גוגל מטעה את מפרסמי אדוורדס (adwords) כאשר הוא מוסיף אותם ללא ידיעתם לרשת התוכן של גוגל. ברשת זו מתפרסמות מודעות מסוג אדסנס (adsense), לרוב לצד דפי תוכן רגילים שאינם תוצאות חיפוש. המודעות של אדסנס פחות ממוקדות ופחות איכותיות מאלו של גוגל אדוורדס, וכך נפגעים הלקוחות.

התביעה מתמקדת בתהליך ההרשמה לתוכנית הפרסום של גוגל, תהליך שאמור להיות פשוט וברור לציבור הרחב. כדי להדגים את ההטעייה הנטענת בתביעה, יש להביט על שני צילומי מסך (בעברית) שהבאנו כאן להמחשה.

כאשר מעלים מסע פרסום חדש לגוגל, מגיעים לעמוד בו יש לבחור את המחיר המירבי לכל קליק, אותו מוכן המפרסם לשלם. כך זה נראה בממשק העברי-ישראלי כיום:

מהו הסכום המקסימלי שתהיה מוכן לשלם על המודעה שלך?
צילום מסך מתוך מערכת גוגל אדוורדס בעברית

המפרסם בוחר את ברירת המחדל להצעת מחיר עבור עלות לקליק, בשדה הראשון הזמין עבורו. מתחתיו נמצא שדה נוסף, המוגדר "אופציונלי", ובו הצעת עלות קליק לתוכן. כאמור, מודעות המופיעות ברשת התוכן של גוגל אינן קשורות למנוע החיפוש של גוגל, והן בגדר "באנרים טקסטואליים", המתאימים את תוכן המודעה אל תוכן העמוד בו הם מופיעים.

פה קבור הכלב. בואו נתמקד בשני השדות, כדי להבין את טענת ההטעייה:

המפרסם ממלא הצעת מחיר עבור עלות לקליק (סכום לדוגמה: 5 סנט)
מתחתיה, הצעת עלות לקליק לתוכן - המפרסם בוחר להשאירה ריקה

כאשר המפרסם בוחר להשאיר את "הצעת עלות לקליק לתוכן" ריקה, הוא כנראה מאמין כי המודעות שלו לא יופיעו ברשת התוכן של גוגל (אם הוא בכלל יודע מהי אותה רשת). זוהי מוסכמה מקובלת באינטרנט - אם אני לא ממלא שדה אופציונלי, אני לא מצפה שהשדה הזה יתמלא באופן אוטומטי באותו הערך המופיע בשדה הקודם, שאינו אופציונלי.

אז מה כאן הבעיה, בדיוק?
גוגל אדוורדס מכניס את כל המפרסמים שלו, באופן אוטומטי, אל רשת התוכן שלו. ההוספה האוטומטית אל רשת התוכן מתבצעת גם אם המפרסם לא מילא את שדה "הצעת עלות לקליק לתוכן". בפועל, גוגל גובה מן המפרסם את אותו המחיר שאותו הגדיר ב"ברירת מחדל להצעת מחיר עבור עלות לקליק". אי-הבחירה של המפרסם הופכת לבחירה בעלת משמעות כספית משמעותית.

רק אם המפרסם מקליד את הסכום "אפס" (0) אל השדה "הצעת עלות לקליק לתוכן", הוא לא יחוייב על פרסום ברשת התוכן. אך מרבית המפרסמים אינם יודעים כי האופציה הזאת קיימת, ומניחים (בצדק מסוים) כי הימנעות מהקלדת סכום כמוה כאי-הסכמה להופעה ברשת התוכן. רק מקצוענים מכירים את הטריק הזה (להוסיף אפס בשדה העלות לתוכן).

גוגל יכול היה לפתור את הבעיה ולומר בפירוש, כי "אם תשאיר שדה זה ריק, ייבחר סכום ברירת המחדל". ניתן גם היה להגדיר את הטופס כך, שמילוי השדה הראשון ימלא אוטומטית גם את השדה השני באותו הסכום. אך הפתרון האידיאלי היה להגדיר את הטופס כך, שאם המפרסם אינו ממלא את שדה העלות לתוכן, מוזן לתוכו באופן אוטומטי הערך "אפס".

איך זה נראה אחר כך? הנה צילום מסך עדכני, בעברית, מתוך הגדרות מסע הפרסום במערכת גוגל אדוורדס:

מסך הגדרות מסע פרסום - רשתות: א) גוגל; ב) מנוע חיפוש אחרים; ג) רשת התוכן (אדסנס)
ברירת המחדל: כולן מסומנות - כולל רשת התוכן

כפי שניתן לראות בצילום המסך, גם כאשר הלקוח אינו בוחר להכניס ערך מספרי כלשהו לשדה עלות הקליק לתוכן, הוא מוכנס אוטומטית אל רשת התוכן של גוגל. כדי לצאת מרשת התוכן, יש להסיר את הסימון באופן פעיל בעמוד הגדרת מסע הפרסום.

במילים פשוטות: גוגל מכניסה את המפרסם אל רשת התוכן שלה, גם אם הוא אינו קובע מחיר מירבי להופעה ברשת זו. הנזק ללקוח ברור - איכות המודעות ברשת התוכן נמוכה באופן משמעותי מן האיכות של המודעות בגוגל וברשת החיפוש שלו. גם הרווח של גוגל ברור: במקום להוציא מן הלקוח סכום X על פרסום סביב תוצאות חיפוש, מבטיחה גוגל כי גם אם אין מספיק חיפושים סביב מילים אלו, המודעות יופיעו גם ברשת התוכן כדי למצות את תקציב הפרסום שקבע הלקוח.

נתונים של חברות המתמחות בחקירת הונאת הקלקות טוענות כי כרבע (25%) מן הקליקים ברשת התוכן אינם לגיטימיים, והם מגיעים מגורמים זדוניים המעוניינים להרוויח על חשבון המפרסם (בעלי אתרים עם פרסומות אדסנס) או לפגוע בו ישירות (מתחרים). במקרים כאלה, הקליקים הגרועים של רשת התוכן באים על חשבון קליקים טובים מרשת החיפוש. מי שמפסיד הוא המפרסם. מי שמרוויח הוא גוגל.


התעשרות שלא כדין + הונאה + פגיעה באפקטיביות הפרסום
התביעה טוענת כי לא רק שגוגל מתעשר על חשבון לקוחותיו ומבצע הונאה כלפי לקוחותיו המפרסמים, אלא שהוא פוגע באפקטיביות הפרסום לה הם מצפים. מפרסם ממוצע, המשלם כסף רב להופעה ברשת התוכן של גוגל, עשוי להינזק אם תוצאות הפרסום ברשת זו הן פחות איכותיות מעצם טבעה של הרשת.

לגוגל יש כיסים עמוקים, את זה יודע כל משרד עורכי-דין המחפש לגרוף סכום ענק בתביעה ייצוגית ומתוקשרת. ההבדל במקרה הזה הוא שהתובע הוא משרד רציני עם "קבלות". קבטק בראון קלנר יכול להגיע לבית המשפט עם חגורה מלאה בגולגלות ענקיות. לא רק קוקה-קולה הפסידה לו, אלא גם גוגל (90 מליון $) ויאהו (עשרות מליוני דולרים). לגוגל יש מה לחשוש, כי בית המשפט ייקח ברצינות את המוניטין של התובע.

אם יקבל בית המשפט את ההגיון המשפטי בבסיס התביעה, לפיה אי-מילוי של שדה כמוהו כ"לא, תודה", הרי שגוגל צפויה לשלם סכום אדיר במסגרת תביעה ייצוגית שתקיף את כל מפרסמיה בשנים האחרונות. בית המשפט יצטרך להעריך מה חושב האדם הסביר, כאשר הוא יושב מול טופס ההרשמה המקוון של גוגל אדוורדס ומקליד את המחיר שהוא מעוניין לשלם למנוע החיפוש הגדול והחזק בעולם.


באמת הגיע הזמן
בתור מפרסם ותיק בגוגל, אני חייב לומר שהתביעה הייצוגית נראית מוצדקת לחלוטין. רוב המפרסמים בגוגל הם אנשים פשוטים, חלקם ללא ידע רב במחשבים ואינטרנט. הם מפרסמים בגוגל כי הם יודעים שמדובר במנוע חיפוש גדול ואמין. האבחנה בין גוגל, רשת החיפוש ורשת התוכן אינה פשוטה כלל וכלל. בחירה במחיר קליק מירבי בחיפוש ובתוכן אינה משימה טריוויאלית, וקל להטעות את הצרכנים בתהליך זה.

כאשר צרכנים פשוטים מפסידים כסף בגלל תוכנית פרסום מתוחכמת-מדי, ומרגישים כי לא קיבלו את מה ששילמו עליו, בית המשפט חייב לקבל את התביעה. יהיה קשה לבנות תשתית ראייתית חזקה המוכיחה את התזה "אי-מילוי שדה = לא רוצה", ויהיה קשה להעריך את הנזק שנגרם לצרכנים, אבל התביעה הזאת היתה חייבת לבוא, מוקדם או במאוחר.

אפילו בעמוד המבוא של תוכנית גוגל אדוורדס, מוגדרת העסקה בצורה פשטנית ומטעה: "אתה יוצר מודעה, היא מופיעה בגוגל, ואתה מושך לקוחות". הטקסט לא מבהיר את האמת הפחות-נעימה: "אתה יוצר מודעה, היא מופיעה אוטומטית בגוגל ובמאות אלפי אתרים אחרים שהם ממש לא גוגל, ואתה לא תמיד מושך לקוחות".

כבר שנים מתריעים מקצועני פרסום במנועי חיפוש על ההוספה האוטומטית לרשת התוכן של גוגל, שביצועיה נמוכים, במרבית המקרים. המקצוענים מזהירים את לקוחותיהם לבל יוסיפו את עצמם לרשת התוכן בטעות - מתוך חוסר תשומת-לב או מתוך תמימות. אבל לא לכל מפרסם יש מקצוען פרסום אובייקטיבי שעובד מולו. רוב מפרסמי גוגל עובדים לבד, בלי להתייעץ עם חברה חיצונית.

התביעה הייצוגית הזאת היתה יכולה להיות מוגשת כבר לפני כמה שנים טובות, אבל טוב מאוחר מלעולם לא.

דפי זהב: קנינו את המקומות הראשונים בגוגל

נציגת מכירות של "דפי זהב" בשם דורית אפרת הוקלטה בטלפון כאשר היא טוענת ש"דפי זהב" קנתה את המקומות הראשונים בגוגל על סדרת מילות חיפוש מבוקשות. בתשובה לשאלת הלקוח, הדגישה הנציגה כי לא מדובר בקישורים ממומנים, אלא בתוצאות הטבעיות, אלו שגוגל מקפיד לא למכור לאף גורם מסחרי בעולם.

להלן קטעים נבחרים מן ההקלטה שעלתה לרשת וניתנת להורדה:

דורית, דפי זהב: "...קנינו בגוגל את המיקום בין הראשונים שנכנסים אליו. אתה יכול להיכנס לגוגל, אני אראה לך משהו? דפי זהב רכשה, רק לסיווג הזה, של דיור מוגן, את המקום הראשון, אחרי הממומנים..."

לקוח: "מה זאת אומרת רכשה את המקום הראשון?"

דורית, דפי זהב: "אנחנו קנינו את זה בכסף, את המיקום בגוגל. לקוחות שיש להם כרטיסים אצלנו, מחוברים אצלנו בתוצאות. ברגע שהם נכנסים לדפי זהב, אנחנו קנינו כל מילה שקשורה לדיור מוגן, בית אבות, בית אבות סיעודי, כל אחת ממילות המפתח האלה, אתה תמיד תופיע בגוגל...אנחנו באופן קבוע קנינו את הסיווג הזה בתשלום, שאתה תמיד-תמיד תהיה בין הראשונים שנכנסים אליו...אנחנו קנינו את זה, זה עולה לנו המון כסף. אנחנו לא קונים את כל הסיווגים, לא קונים סיווגים כמעט בכלל, אנחנו פשוט מקודמים על ידי מנועי חיפוש, אבל במקרה של בתי אבות ודיור מוגן אנחנו קנינו את זה בתשלום כי אנחנו רוצים לתת ערך מוסף ללקוחות שלנו"

לקוח: "קניתם שתהיו בתוצאה ראשונה?"

דורית, דפי זהב: "בתוצאה ראשונה, כן. שלא נלך לאיבוד בעמוד עשירי בגוגל...לאן שלא יילכו, תמיד דפי זהב תמשוך אותם אליה."

לקוח: "...לא ידעתי שאפשר לקנות את התוצאות של החיפוש..."

דורית, דפי זהב: "כן, בגוגל היום, בשביל להיות למשל בדיור מוגן למעלה, הצבע הצהוב הזה, זה קישורים ממומנים, אנשים משלמים פה 300 שקל פר הקלקה..."

לקוח: "רק רגע. אתם קניתם את הקישורים הממומנים או את התוצאות של החיפוש?"

דורית, דפי זהב: "את תוצאות החיפוש בעמוד הראשון. אלה שלמעלה משלמים 300 שקל על כל הקלקה. זאת אומרת שאנחנו תמיד נימצא פה..."

עד כאן תימלול קטעים מן ההקלטה.

תגובות
פנינו היום אל נציגת "דפי זהב", דורית אפרת, כדי לקבל את תגובתה.
היא אישרה את קיום השיחה, והמשיכה לטעון כי נאמר לה ש"דפי זהב" קנתה את המיקומים הראשונים בגוגל, להבדיל מן הקישורים הממומנים. כאשר אמרנו לה שגוגל אינו מאפשר לקנות את המקומות הראשונים, היא הפנתה אותנו אל המנהלת שלה, גברת בשם אתי. בשיחת טלפון קצרה, אמרה לנו אתי כי מחלקת השיווק של "דפי זהב" אחראית למדיניות השיווקית, ביקשה מאיתנו לפנות אליהם, ואז טרקה את הטלפון.

את הסיפור חשף אתר SEOWEB, ומגיע לו קרדיט מיוחד על הקלטת השיחה עם "דפי זהב".

אהוד קינן פירסם את הסיפור ב-ynet, כולל ההקלטה המלאה, והביא תגובות נוספות. דפי זהב טענו בכתבה, בין השאר, כי "נציגת המכירות המוזכרת בהקלטה, טעתה בהבנתה את עולם מנועי החיפוש". תגובה זו עושה חסד עם הנציגה, בין השאר מפני שטענתה של הנציגה בעניין מחיר דמיוני של 300 ש"ח לקליק בקישורים הממומנים, אינה מעידה על תום לב או על חוסר-הבנה, אלא נסיון לפגוע ב"גוגל" על חשבון "דפי זהב".

עידו קינן פירסם גם הוא את הסיפור ב"כלכליסט" (15/4/08, עמ' 10 בחדשות), והביא מ"גוגל" תגובה בעלת ניחוח מאיים: "...עניין דפי זהב נמצא בבדיקת המחלקה המשפטית של גוגל". הכותרת ב"כלכליסט" העלתה את חומרת הסיפור: "גוגל מאיימת: נפעל משפטית נגד דפי זהב".

לשם הבהרה, חשוב לציין: גוגל אינה מוכרת את תוצאות החיפוש הטבעיות שלה לאף אחד. הקישורים הממומנים שייכים ליחידה עסקית נפרדת. ההצהרה של "דפי זהב" כאילו קנתה את תוצאות החיפוש בכסף, עומדת בניגוד גמור למדיניות הגלובלית המוצהרת של גוגל מאז ומעולם. גם הטענה של "דפי זהב" לפיה מפרסמים משלמים 300 ש"ח לקליק בקישורים הממומנים, היא מופרכת לחלוטין.

גילה קצב - הנאום האבוד - חיפוש אונס בבית הנשיא

לאור ההתפתחויות הדרמטיות בפרשת קצב (ביטול עסקת הטיעון עם הפרקליטות ע"י קצב ב-8/4/08, הודעת היועמ"ש על הגשת כתב אישום באשמת אונס, במרץ 2009, והרשעת קצב ב-2011), חשוב לחזור לגילוי מעניין בנושא רעיית הנשיא-לשעבר, הגברת גילה קצב - גילוי שנחשף אך ורק בזכות עומק החיפוש של גוגל.

בינואר 2007, בעוונותיי, ערכתי חיפוש ממוקד על המילה "אונס" בתוך אתר בית הנשיא, בעזרתו האדיבה של מר גוגל. לולא קיומו של האופרטור "site:", המאפשר למקד חיפוש בתוך אתר ספציפי, לא היה הדבר אפשרי - כי לא קיים מנוע חיפוש פנימי באתר המיושן של בית הנשיא (הנה ציטוט מהאתר: "כל הזכויות שמורות 2002, מדינת ישראל").


מיד הופיע הנאום הבא (שכיום אינו זמין עוד) מאת רעיית הנשיא - שימו לב להדגשות שלי בגוף הטקסט:

נאום רעיית הנשיא, הגברת גילה קצב מרכז סיוע לנפגעות אונס ביום המאבק באלימות נגד נשים י"ב בכסלו תשס"ב, 25 בנובמבר 2001

ערב טוב, קהל נכבד, מדי שנה בשנה מציינים בארץ ובעולם בתאריך עשרים וחמישה בנובמבר את יום המאבק באלימות נגד נשים. אני מברכת את כל הוועדות לקידום מעמד האישה, את ארגוני הנשים ואת הגופים והעמותות העושים רבות למען קידום הנושא ומקדישים זמן, מחשבה ועשייה באיתור האלימות ובמניעתה. לדאבוננו, תופעת האלימות חוצה גבולות ומופיעה בכל חלקי החברה. כולנו בדעה אחת, כי נושא האלימות צובר תאוצה בחברה הישראלית, ונראה, שלכולנו קשה לעמוד בפרץ החמור והמדאיג. גם היום אנו עדים לרצח מתועב של אישה נוספת בידי בעלה. לכן אסור לנו לתת לנושא לרדת מסדר היום הציבורי, ואנו חייבים להתגייס כולנו לעצירת תופעה חמורה זו. התכנסות כמו היום יוצרת לחץ בדעת הקהל ומביאה לרצון למציאת דרכים מעשיות לטיפול בבעיית האלימות נגד נשים. לצערנו, קיימת עדיין סטיגמה חברתית חמורה ורתיעה מעיסוק בנושא הפגיעות המיניות. לא מדווחים על כל נפגעי הפגיעה המינית, וגם אם נחשפים מקרים של פגיעה מינית, הנטייה בעיקר בקרב המשפחה והקרובים לעניין היא לשמור על קשר של שתיקה ולעיתים גם להפגין חוסר אמון. כפועל יוצא הנפגעות מינית הופכות לקורבן כפול: ראשית - בשל השתיקה, ושנית - בשל ההסתרה, ההאשמה העצמית, הנטל הכבד המעיב על כל חייהן והסבל המתמשך. לכן צריך אומץ רב בכדי להיחשף. אני יודעת כמה קשה היום לאיה, לרותי ולעדי לעלות על הבמה ולהשמיע עדות אישית. אולם בעלייתכן לבמה ובעדות שלכן אתן מסייעות, ולו במעט, לשבור את קשר השתיקה ואת הטאבו סביב הנושא, כי התעללות צריך לעצור, לדעת לדבר, ללמוד ולסייע לקורבנות להתגבר. אל לנו כחברה להסתפק רק בטיפול ובתמיכה מקצועית נקודתית בנפגעות הפגיעה המינית והאלימות בכלל. הגיע הזמן, שהחברה הישראלית והממסד ייטלו על עצמם את האחריות לטיפול הכולל. עלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת לנקוט בצעדי מניעה ולהקצות משאבים מוגברים לטיפול בנושא. אני מברכת את כל העוסקים במלאכת קודש זו. אני יודעת, כי המשימה לא קלה, אבל בואו ונוכיח כולנו, שהיא אפשרית. (כל ההדגשות שלעיל - מאת בלוג חופש החיפוש)

הנאום המרגש של רעיית הנשיא, הגב' גילה קצב, אומר במשתמע: כל הכבוד למתלוננות נגד קצב; הן מצליחות לשבור את קשר השתיקה וההשתקה, את מחסום הבושה והפחד, את הנסיונות להטיל רפש באמינותן של המתלוננות ואת המזימה של העבריינים לחמוק מעונש.

כאמור לעיל, הנאום המעניין של גילה קצב כבר אינו קיים בבית הנשיא. 

ארכיון האינטרנט שמר עותק שלו.

הדף ובו הנאום נמחק פיזית מן השרת של אתר בית הנשיא.

כדי שהנאום של גילה לא ייעלם מן העולם, יצרתי לו גרסת גיבוי: נאום גילה קצב.



גילה קצב: "הקורבנות לא מוצאים את עצמם בחברה"

אותו חיפוש בגוגל העלה מסמך קצר מפברואר 2005, שגם הוא (באורח פלא) כבר אינו זמין באתר, לפיו רעייתו של משה קצב, גילה קצב, אמרה למשתתפים כי:

"תופעת האלימות המינית, המכה בחברה הישראלית על כל מגזריה, מפרה את אחת מזכויות היסוד הבסיסיות ביותר של האדם: הזכות לשלמות הגוף ולכבוד האדם. חברה דמוקרטית, ליברלית וסובלנית המציבה בראש מעייניה את הדאגה לרווחת אזרחיה לא יכולה לאפשר מציאות בה קורבנות האלימות המינית לא מוצאים את עצמם בחברה". (ההדגשות שלי; א.ב.)



ומה יש למר משה קצב לומר על תופעת האונס?
האמת היא שלא הרבה.
בנאום משנת 2001 מצא גוגל את הציטוט הבא, מאת משה קצב:

"...הזיכרון ההיסטורי היהודי מורה לנו לצאת נגד הגישה האחידנית שיוצאת למחוק מסורות פרטיקולריות, לגבור על תפיסות קהילתיות ולהשליט תחתן תפיסה 'אוניברסלית' אחת, בלעדית וחד-ממדית. לא באתי לערער בכך על התוקף האוניברסלי של איסורים מוסריים, כמו איסורי רצח, אונס ועינוי. חלילה לי לתלות גם את אלה בהקשר תרבותי יחסי. אך באתי להסתייג מן היומרה הבין-לאומית החדשה להשליט באמצעים צבאיים גם את מכלול הערכים ההומניסטיים, כמו זכויות הפרט, חירות ושוויון...".
(ההדגשה שלי; א.ב.)

אפילו בציטוט הקצר הזה, קצב מזיק לעצמו פעמיים:

א) משה קצב מכיר בעובדה כי עבירת האונס הינה אחד האיסורים המוסריים החמורים ביותר, המוצדקים ביותר והאוניברסליים ביותר;

ב) משה קצב מתנגד לכפיית ערכים הומניסטיים כגון זכויות הפרט, החירות והשוויון.


וכיצד יהיה אפשר להשיג זכויות פרט, חירות ושוויון ללא כפייה וללא כוח אכיפה פעיל? הרי תמיד יהיו אנשים שירצו להילחם בזכותו של הפרט לחופש ביטוי, חופש בחירה, פרטיות, חירות, שוויון ועוד. קצב לא מכבד את זה.

מעניין לציין כי אפילו בנאום ההשתלחות ההיסטרי של קצב (שכבר לא קיים באתר הנשיא, ולכן קישרתי אל פוסט שבו מופיע הנאום המלא) נגד התקשורת, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה והמתלוננות, מופיעה המילה "אונס" רק פעם אחת: "אני אאשים אותו במעשה אונס", כך הוא מצטט את אחת המתלוננות.


לפחות ע"פ התוצאות של גוגל באתר בית הנשיא, נראה כי משה קצב אינו מרבה לדון באופן פומבי בתופעת האונס. גילה קצב, לעומתו, אמרה דברים חד-משמעיים בנידון. הבעיה היא שיש הבדל די גדול בין דיבורים ובין מעשים, כמו שיש הבדל גדול בין חיפושים באינטרנט ובין תוצאות רלוונטיות.


(פורסם לראשונה ב-5/2/07; עבר עריכה מחודשת באפריל 2008, במרץ 2009 ובמרץ 2011)

(חמישה חודשים אחרי שפורסם הפוסט המקורי, פרסם "זמן תל אביב" כתבה דומה בנושא)

אקספלורר 7 מול פיירפוקס 2: בחירת מנועי חיפוש

אקספלורר שבע, הגרסה המעודכנת של הדפדפן המיקרוסופטי, יצאה לשוק זמן רב אחרי ש"מוזילה פיירפוקס" הצליחה לגנוב לה את קהילת המפתחים והמשתמשים המתוחכמים. פיצ'רים עתיקים כגון לשוניות ניווט, ערוצי RSS או סתם דפדפן שלא קורס בלי סיבה -- כבר לא נחשבים אטרקציה.

מה שדווקא כן מעניין באקספלורר החדש היא האפשרות לבצע חיפושים בכל מנוע חיפוש היישר מן הדפדפן, בעזרת הוספה מהירה של מנועים מועדפים מכל העולם. עד עכשיו נאלצנו להתקין את ה"גוגל טולבר", אבל הוא בזבז יותר מדי מקום יקר על הדפדפן ולא נתן מספיק אופציות. עכשיו, כל מה שצריך זה קצת סבלנות.

עבור ההמון הנבער, חסר הסבלנות וקצר-הרוח, מיקרוסופט מתכננת מלכודת נפלאה - רשימה סגורה של מנועי חיפוש, לכאורה ללא כל בחירה, ובלי חופש חיפוש אמיתי:

מיקרוסופט, בהיותה מונופול בתחומים רבים, החליטה ברוב-טובה לאפשר למשתמשים "לבחור" מתוך רשימה קטנה של מנועים מובחרים. אלו שלא הפעילו הרבה מחשבה בשלב ההתקנה -- וזה הרוב, למרבה הצער -- נשארו, לצערם, עם המנוע של מיקרוסופט (לייב.קום) בתור ברירת המחדל.

אלו שצלחו את מסך הבחירה, העדיפו לקחת את גוגל הביתה. אלא שכאן לא נגמר הסיפור.

הטריק החכם של מיקרוסופט, כך נראה, עובד כך: כאשר אקספלורר 7 כבר מותקן על המחשב שלכם, תיבת החיפוש המוטמעת בדפדפן (מצד ימין למעלה) עדיין מכוונת על לייב סרץ' (Live Search) בתור המנוע המועדף - גם אם בחרתם מנוע אחר קודם לכן!

זה "חופש בחירה נוסח מיקרוסופט": החופש לבחור את לייב-קום בתור ברירת המחדל, למרות שהגולש בחר את גוגל בתור המנוע המועדף. כך מיקרוסופט נראית טוב בעיני עורכי הדין והאנשים החזקים של וושינגטון ("אנחנו נותנים לכם לבחור"), ובמקביל חוסמת החברה את גוגל באלגנטיות בעזרת העברתו למקום השני וה"מכובד".

רק מי שממש ייכנס אל תיבת הבחירה וישחק עם האפשרויות במשך מספר שניות, יוכל לעשות אחד מן השלושה:

א) להחליט שגוגל הוא ברירת המחדל, ולא לייב-קום;

ב) למחוק לגמרי את לייב-קום מן הרשימה הקצרה, ולהשאיר רק את גוגל בזירה כברירת המחדל;

ג) להוסיף מנועי חיפוש, לפי העדפה אישית.



איך פותרים את הסיפור הזה
1) התקנתם אקספלור 7 ? יפה.
2) הביטו מצד ימין למעלה, אל תיבת החיפוש
3) לחצו על החץ הקטן (v) שמימין לאייקון זכוכית המגדלת
4) בחרו באופציה "פיינד מור פרוביידרס" ("מצא עוד ספקי חיפוש...")
5) הדפדפן יוביל אתכם לעמוד עם רשימה של מנועים בינלאומיים (מצד שמאל)
6) אתם מוזמנים לבחור מנוע - ולהחליט מי מהם יהיה ברירת המחדל (הכי חשוב)
7) ההמלצה שלנו לברירת-מחדל: גוגל - מנוע החיפוש הטוב ביותר בעולם כיום
8) מצד ימין יש לכם אפשרות להוסיף כל מנוע חיפוש בעולם, לפי בחירה אישית

איך זה נראה? הנה צילום-מסך:

נתקעתם עם Live Search ולא יודעים איך להפוך את גוגל לברירת מחדל? אין בעיה.

פשוט בחרו באופציה "Change Search Defaults" (שינוי חיפוש ברירת מחדל) וסמנו את החלופה המועדפת עליכם (כן, גוגל) בלי לחשוב פעמיים.

מה עם גוגל ישראל
יש אפשרות להוסיף מנוע חיפוש לפי בחירתכם (Create Your Own), מצד ימין בעמוד בחירת המנועים הנוספים (בצבע צהוב-כתום). כל מה שצריך זה להוסיף את הקישור לעמוד תוצאות החיפוש עבור המילה "TEST" באנגלית. רק אם מכניסים את השאילתא המדויקת בנוסח הנכון, אפשר להפעיל כך את גוגל ישראל (הנה הקישור המתאים באדיבות אחד הטוקבקיסטים של הבלוג הזה).

בעזרת הפיצ'ר הנחמד הזה (הדבקת ה-URL של החיפוש כולל מחרוזת "TEST") אפשר להוסיף שלל מנועי חיפוש אישיים, כדוגמת חיפוש הבלוגים של גוגל, גוגל ניוז, וואלה, תפוז ונענע. כאן טמונה התועלת העיקרית של החיפוש בדפדפן: חיסכון בזמן ובמאמץ מוחי.


מחמאה אחת
מיקרוסופט שיחקו אותה עם הפיצ'ר המכונה "קלירטייפ", שאמנם הגיע עם מערכת אקספי, אבל רק עכשיו נכנס בגדול גם אל הדפדפן. הקריאה באינטרנט עם קלירטייפ קלה יותר, כי הגופנים זוכים לעיגול, ריכוך ועידון שמצליח ליצור את הרושם כאילו מדובר ברזולוציה גבוהה, קרובה יותר לאיכות דפוס. קלירטייפ הוא הברקה של ממש, ועל פי מחקרי שימושיות הוא אף מזרז את מהירות הקריאה באינטרנט בשיעור של 10-15% לערך. זה הישג של ממש.

ביקורת אחת
מוזילה פיירפוקס עדיין מנצחת את אקספלורר 7 בכל מה שנוגע לגמישות, קלילות, התקנת תוספים מגוונים (במיוחד סרץ' סטטוס למי שעוסק בקידום במנועי חיפוש, אבל גם התוסף CustomizeGoogle עובד יותר טוב עם פיירפוקס, ועוד לא דיברנו על OpenSearchFox), תמיכה ב-RSS ועוד תופינים דיגיטליים.

אקספלורר 7 הוא דפדפן מכובד מאוד, שהצליח לסגור חלק מן הפער העצום בינו ובין שאר הדפדפנים הפתוחים שבשוק - אבל פיירפוקס הוא עדיין אופציה מצויינת למי שרוצה גלישה חכמה יותר - ו"שועל האש" אפילו מאפשר לחפש בגוגל ישראל מתוך הדפדפן, בעברית מיושרת ימינה, מימין לשמאל, בלי שום בעיה.

חובבי פיירפוקס בעברית מוזמנים לעיין בעמוד תוספי חיפוש עבריים של אתר מוזילה הישראלי, ובמהירות להוסיף לעצמם מנועים מקומיים כמו נענע, תפוז, וואלה, נטקס ונענע אקספרס.

אופן סרץ' פוקס (OpenSearchFox)

התוסף המומלץ ביותר למי שרוצה להוסיף מנועי חיפוש ללא הגבלה אל הפיירפוקס שלו, הוא ללא ספק אופן סרץ' פוקס (OpenSearchFox). התוסף הזה הוא פשוט וגאוני גם יחד: פשוט ניגשים לכל תיבת חיפוש שאנחנו רוצים להשתמש בה על בסיס שוטף, עושים "קליק ימני" ומוסיפים את המנוע, כולל לוגו ותיאור.

בעזרת תוסף יעיל ומהיר כמו אופן סרץ' פוקס, כבר לא צריך לגשת לויקיפדיה כדי לחפש בה; אפשר לחפש ישירות דרך גוגל חדשות, גוגל בלוגים ואפילו גוגל תמונות. לא צריך לגלוש לאינספור מקומות רחוקים ברשת או לחטט במועדפים כדי לעשות חיפוש מהיר באתרים קטנים שרק אנחנו מכירים; התוסף מקצר את הדרך להוספת כל מנוע חיפוש אפשרי, גם אם מדובר באתר הכי איזוטרי והכי קטן שבסביבה.

בהשוואה למנגנון הוספת מנוע החיפוש המסורבל והאיטי של אקספלורר שבע, התוסף "אופן סרץ' פוקס" הוא באמת שועל זריז ובוער. קשה להאמין שיש כל כך הרבה אנשים שעדיין לא החלו להשתמש בו.