"ישראל היום", החינמון הנפוץ ביותר בישראל, מנסה להתחרות בשני העיתונים הגדולים: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אלא שהעיתון שכח דבר אחד חשוב בדרך אל מרכז התודעה של הקורא הישראלי הדיגיטלי: מנועי חיפוש בפרט, ואינטרנט בכלל. התוצאה העגומה: אתר ישראל היום אינו נגיש למנועי חיפוש, וזאת בכוונה תחילה.
רק בתחילת 2010 החל "ישראל היום" לאפשר למנועי חיפוש לסרוק את הכתבות שלו, בעזרת שידרוג המערכת הטכנולוגית של "אוליב". את עשרות אלפי התוצאות אפשר לראות עכשיו, לאחר שנים שבהן התוכן של ישראל היום למעשה נעלם מהרשת.
גם לאחר השידרוג, דפי האינטרנט של "ישראל היום" אינם קריאים ואינם מצטיינים בידידותיות למנועי חיפוש. קישורים בגוף הטקסט אינם קיימים, אין הפניות לידיעות דומות, הניווט בלתי אפשרי, אין תאריכים לכתבות, והעמוד כולו לא נראה כמו חלק מאתר אינטרנט נורמלי.
בניגוד לכל כלי התקשורת המרכזיים בישראל, שכבר הבינו מזמן את חשיבותו של אתר אינטרנט להפצת תכני העיתון ברחבי העולם, ב"ישראל היום" עדיין לא העלו אתר נורמלי, שבו יופיעו תכני האתר בצורה שאותה מנועי חיפוש יודעים לסרוק: טקסט וקישורים פשוטים.
התוצאה גרועה מבחינתו של העיתון כמותג עממי: לא תוכלו למצוא את רוב מה שנכתב בעיתון אם תריצו חיפוש בגוגל או וואלה בנושא חדשותי כלשהו. בנוסף, התוכן שנסרק על ידי מנועי חיפוש לא עומד בסטנדרטים המקובלים באינטרנט, עד כדי כך שאי אפשר אפילו להבין שמדובר באתר השייך לעיתון "ישראל היום".
ב"ישראל היום" משתמשים ביישום מקוון המכונה "אקטיב מגזין 3.0" מבית התוכנה "אוליב". היישום מנסה לדמות את הקריאה הרגילה בעיתון נייר, אך הוא מסורבל, מגושם ובלתי-נגיש למנועי חיפוש. הסיבה המרכזית: העיתון נותר בגדר "תמונת פלאש" שאותה אפשר אולי להזיז או לקרוא, אבל לא בצורה המקובלת באינטרנט.
רק בגרסה המעודכנת של אקטיב מגזין, שאותה מצאנו בינואר 2010, מאפשר היישום למנועי חיפוש לסרוק את התוכן בגרסה טקסטואלית חלופית. כאמור, התוצאה רחוקה מלהרשים, או להיראות כמו דף אינטרנט מעוצב-היטב, אך היא מאפשרת סריקה של גוגל, בצורה מינימלית. זה אינו פתרון ראוי, במיוחד בהשוואה לאתרי ynet, הארץ ו-nrg.
המתחרים כבר למדו את הלקח
הגליון הראשון של "ישראל היום" יצא לאור ב-30 ביולי 2007, שנה שבה האינטרנט הישראלי היה כבר בוגר ובשל. ל"הארץ" מפעיל כבר שנים אתר מקיף בעברית ובאנגלית, וזוכה לתפוצה גלובלית אמיתית. אפילו ג'רוזלם פוסט יודע להדק את הקשר עם יהודי ארה"ב דרך הרשת. ל"ידיעות" יש אימפריית אינטרנט ענקית, אחרי שנים שבהם התלבטו מה לעשות עם האינטרנט. אפילו "מעריב" קלט שצריך להתייחס לאינטרנט ברצינות, כאשר שידרגו את NRG לאחרונה ונתנו לו את הכבוד המגיע לו.
לאחרונה ראינו את "כלכליסט" עולה מיד עם אתר יעיל ופשוט, כי שני מתחריו (דה-מרקר וגלובס) יודעים לספק את הסחורה גם ברשת. אתר "one" הביס סופית את מדורי הספורט בעיתונות. הלוחות המקוונים (יד2, הומלס) הפכו את לוחות הנייר לדינוזאורים גוססים, ואתרי ערוצי הטלוויזיה (ערוץ 2, ערוץ 10) מוצאים אפיקים סינרגטיים חדשים ללא הרף. כולם, ללא יוצאים מן הכלל, נעזרים במנועי חיפוש כדי להפיץ את התכנים שלהם בצורה אגרסיבית.
אנשי "ישראל היום" גאים מאוד בעובדה שסקר TGI קבע כי העיתון מגיע ל-27% חשיפה, בעיקר הודות למהדורת סוף השבוע שלו. העיתון מופץ ב-300 אלף עותקים ליום. נתוני חשיפה הם נתון בעייתי, כאשר העיתון מחולק חינם, בעוד מתחריו מוצעים בתשלום. מצד שני, זה בדיוק מה שקורה באינטרנט: העיתונים מעלים לאינטרנט תכנים בחינם, תמורת פרסומות דיגיטליות; בדיוק כמו מנועי החיפוש שסורקים ומציגים את התכנים שלהם לכל מי שמחפש אותם.
קשה לומר של"ישראל היום" חסר תקציב. לפי "גלובס", העיתון הפסיד 250 מליון שקלים מאז הקמתו. דן מרגלית כותב בו תמורת סכומים מעוררים קנאה. צוות העיתון כולל אנשים ותיקים בתחום, שלא עובדים ללא שכר הולם. כולם כותבים ללא הרף, אבל כמעט שום דבר מזה לא מופיע באינטרנט במהדורה ש"גוגל" יודע לקרוא. זה לא פול גז בניוטרל, אלא יותר בכיוון של "כתיבה למגירה": מנועי חיפוש הם מו"לים בדיוק כמו כל בית דפוס גדול.
השורה התחתונה
כאשר "ישראל היום" אינו גגיל (=ניתן לחיפוש בגוגל), אינו סריק (=ניתן לסריקה על ידי מנועי חיפוש), אינו נגיש (=תכניו אינם טקסטואלים אלא גרפיים), אינו חפיש (=אין בו מנוע חיפוש פנימי), אינו רסיס (=אין בו יישום rss) אינו שליח (=ניתן לשלוח תכנים הלאה, בדוא"ל ובמסרים מיידים), אינו תגוביתי (=אין בו טוקבקים) ואינו עתיק (=לא ניתן להעתיק ממנו תכנים ב"קופי פייסט"), העיתון מוציא את עצמו מן השיח הציבורי המודרני.
