לאור ההתפתחויות הדרמטיות בפרשת קצב (ביטול עסקת הטיעון עם הפרקליטות ע"י קצב ב-8/4/08, הודעת היועמ"ש על הגשת כתב אישום באשמת אונס, במרץ 2009, והרשעת קצב ב-2011), חשוב לחזור לגילוי מעניין בנושא רעיית הנשיא-לשעבר, הגברת גילה קצב - גילוי שנחשף אך ורק בזכות עומק החיפוש של גוגל.
בינואר 2007, בעוונותיי, ערכתי חיפוש ממוקד על המילה "
אונס" בתוך אתר בית הנשיא, בעזרתו האדיבה של
מר גוגל. לולא קיומו של האופרטור "site:", המאפשר למקד חיפוש בתוך אתר ספציפי, לא היה הדבר אפשרי - כי לא קיים מנוע חיפוש פנימי באתר המיושן של בית הנשיא (הנה ציטוט מהאתר: "כל הזכויות שמורות 2002, מדינת ישראל").
מיד הופיע
הנאום הבא (שכיום אינו זמין עוד) מאת רעיית הנשיא - שימו לב
להדגשות שלי בגוף הטקסט:
נאום רעיית הנשיא, הגברת גילה קצב
מרכז סיוע לנפגעות אונס
ביום המאבק באלימות נגד נשים
י"ב בכסלו תשס"ב, 25 בנובמבר 2001
|
ערב טוב, קהל נכבד,
מדי שנה בשנה מציינים בארץ ובעולם בתאריך עשרים וחמישה בנובמבר את יום המאבק באלימות נגד נשים.
אני מברכת את כל הוועדות לקידום מעמד האישה, את ארגוני הנשים ואת הגופים והעמותות העושים רבות למען קידום הנושא ומקדישים זמן, מחשבה ועשייה באיתור האלימות ובמניעתה.
לדאבוננו, תופעת האלימות חוצה גבולות ומופיעה בכל חלקי החברה. כולנו בדעה אחת, כי נושא האלימות צובר תאוצה בחברה הישראלית, ונראה, שלכולנו קשה לעמוד בפרץ החמור והמדאיג. גם היום אנו עדים לרצח מתועב של אישה נוספת בידי בעלה. לכן אסור לנו לתת לנושא לרדת מסדר היום הציבורי, ואנו חייבים להתגייס כולנו לעצירת תופעה חמורה זו.
התכנסות כמו היום יוצרת לחץ בדעת הקהל ומביאה לרצון למציאת דרכים מעשיות לטיפול בבעיית האלימות נגד נשים.
לצערנו, קיימת עדיין סטיגמה חברתית חמורה ורתיעה מעיסוק בנושא הפגיעות המיניות.
לא מדווחים על כל נפגעי הפגיעה המינית, וגם אם נחשפים מקרים של פגיעה מינית, הנטייה בעיקר בקרב המשפחה והקרובים לעניין היא לשמור על קשר של שתיקה ולעיתים גם להפגין חוסר אמון.
כפועל יוצא הנפגעות מינית הופכות לקורבן כפול: ראשית - בשל השתיקה, ושנית - בשל ההסתרה, ההאשמה העצמית, הנטל הכבד המעיב על כל חייהן והסבל המתמשך.
לכן צריך אומץ רב בכדי להיחשף. אני יודעת כמה קשה היום לאיה, לרותי ולעדי לעלות על הבמה ולהשמיע עדות אישית. אולם בעלייתכן לבמה ובעדות שלכן אתן מסייעות, ולו במעט, לשבור את קשר השתיקה ואת הטאבו סביב הנושא, כי התעללות צריך לעצור, לדעת לדבר, ללמוד ולסייע לקורבנות להתגבר.
אל לנו כחברה להסתפק רק בטיפול ובתמיכה מקצועית נקודתית בנפגעות הפגיעה המינית והאלימות בכלל. הגיע הזמן, שהחברה הישראלית והממסד ייטלו על עצמם את האחריות לטיפול הכולל. עלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת לנקוט בצעדי מניעה ולהקצות משאבים מוגברים לטיפול בנושא.
אני מברכת את כל העוסקים במלאכת קודש זו. אני יודעת, כי המשימה לא קלה, אבל בואו ונוכיח כולנו, שהיא אפשרית.
(כל ההדגשות שלעיל - מאת בלוג חופש החיפוש)
|
הנאום המרגש של רעיית הנשיא, הגב' גילה קצב, אומר במשתמע: כל הכבוד למתלוננות נגד קצב; הן מצליחות לשבור את קשר השתיקה וההשתקה, את מחסום הבושה והפחד, את הנסיונות להטיל רפש באמינותן של המתלוננות ואת המזימה של העבריינים לחמוק מעונש.
כאמור לעיל, הנאום המעניין של גילה קצב כבר אינו קיים בבית הנשיא.
ארכיון האינטרנט שמר
עותק שלו.
הדף ובו הנאום נמחק פיזית מן השרת של אתר בית הנשיא.
כדי שהנאום של גילה לא ייעלם מן העולם, יצרתי לו גרסת גיבוי:
נאום גילה קצב.
גילה קצב: "הקורבנות לא מוצאים את עצמם בחברה"
אותו חיפוש בגוגל העלה
מסמך קצר מפברואר 2005, שגם הוא (באורח פלא) כבר אינו זמין באתר, לפיו רעייתו של משה קצב, גילה קצב, אמרה למשתתפים כי:
"תופעת האלימות המינית, המכה בחברה הישראלית על
כל מגזריה, מפרה את אחת מזכויות היסוד הבסיסיות ביותר של האדם: הזכות לשלמות הגוף ולכבוד האדם. חברה דמוקרטית, ליברלית וסובלנית המציבה בראש מעייניה את הדאגה לרווחת אזרחיה לא יכולה לאפשר מציאות בה
קורבנות האלימות המינית לא מוצאים את עצמם בחברה".
(ההדגשות שלי; א.ב.)
ומה יש למר משה קצב לומר על תופעת האונס?
האמת היא שלא הרבה.
בנאום משנת 2001 מצא גוגל את הציטוט הבא, מאת
משה קצב:
"...הזיכרון ההיסטורי היהודי מורה לנו לצאת נגד הגישה האחידנית שיוצאת למחוק מסורות פרטיקולריות, לגבור על תפיסות קהילתיות ולהשליט תחתן תפיסה 'אוניברסלית' אחת, בלעדית וחד-ממדית. לא באתי לערער בכך על התוקף האוניברסלי של איסורים מוסריים, כמו איסורי רצח,
אונס ועינוי. חלילה לי לתלות גם את אלה בהקשר תרבותי יחסי. אך באתי להסתייג מן היומרה הבין-לאומית החדשה להשליט באמצעים צבאיים גם את מכלול הערכים ההומניסטיים, כמו זכויות הפרט, חירות ושוויון...".
(ההדגשה שלי; א.ב.)
אפילו בציטוט הקצר הזה,
קצב מזיק לעצמו פעמיים:
א) משה קצב מכיר בעובדה כי
עבירת האונס הינה אחד האיסורים המוסריים
החמורים ביותר, המוצדקים ביותר והאוניברסליים ביותר;
ב) משה קצב
מתנגד לכפיית ערכים הומניסטיים כגון זכויות הפרט, החירות והשוויון.
וכיצד יהיה אפשר להשיג זכויות פרט, חירות ושוויון ללא כפייה וללא כוח אכיפה פעיל? הרי תמיד יהיו אנשים שירצו להילחם בזכותו של הפרט לחופש ביטוי, חופש בחירה, פרטיות, חירות, שוויון ועוד. קצב לא מכבד את זה.
מעניין לציין כי
אפילו בנאום ההשתלחות ההיסטרי של קצב (שכבר לא קיים באתר הנשיא, ולכן קישרתי אל פוסט שבו מופיע הנאום המלא) נגד התקשורת, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה והמתלוננות, מופיעה המילה "
אונס" רק פעם אחת: "אני אאשים אותו במעשה אונס", כך הוא מצטט את אחת המתלוננות.
לפחות ע"פ התוצאות של גוגל באתר בית הנשיא, נראה כי משה קצב אינו מרבה לדון באופן פומבי בתופעת האונס.
גילה קצב, לעומתו, אמרה דברים חד-משמעיים בנידון. הבעיה היא שיש הבדל די גדול בין דיבורים ובין מעשים, כמו שיש הבדל גדול בין חיפושים באינטרנט ובין תוצאות רלוונטיות.
(פורסם לראשונה ב-5/2/07; עבר עריכה מחודשת באפריל 2008, במרץ 2009 ובמרץ 2011)
(חמישה חודשים אחרי שפורסם הפוסט המקורי, פרסם "זמן תל אביב" כתבה דומה בנושא)
