אין סיבה אמיתית להעריץ את ג'ייקוב נילסן. אחרי הכל, הוא רק מדען.
ג'ייקוב נילסן, גיק-על ממושקף ושמנמן מארה"ב, הוא עדיין ה"גורו" של ענף השימושיות (יוזביליטי). במשך שנים הוא מכין שאלות מחקר מסודרות, עובד צמוד עם משתמשים רגילים, בוחן מה הם באמת עושים מול המחשב ומנתח את הנתונים עד שהם הופכים למידע שימושי עבור העוסקים במקצוע.
נילסן אוהב לשאול שאלות כמו:
- האם האתר שימושי?
- האם הגולשים מסתדרים איתו?
- איפה הגולשים נכשלים?
- מה מונע מן הגולשים להצליח במשימות שהגדירו לעצמם?
- מה אנחנו צריכים לעשות כדי להפסיק לעצבן גולשים?
בספרו החדש, Prioritizing Web Usability משנת 2006, הוא שב ובוחן את התנהגות הגולשים ברשת, מוצא תובנות חדשות ומעדכן מסקנות ישנות. זה לא קל לעמוד פנים-מול-פנים מול העבודה שעשית בעבר, ולהודות שהמציאות השתנתה. נילסן מספיק הוגן -- מספיק מדען, למעשה -- בשביל לומר 'טעיתי' כאשר הטכנולוגיה, אנשי המקצוע ו/או המשתמשים הפכו חלק מעבודתו למיושנת או בלתי רלוונטית.
הספר שהתחיל את כל המהומה, Designing Web Usability משנת 1999, היה מהפכני באמת. נילסן היכה את הברנז'ה עם פטיש של סיליקון בשורה של גילויים חדים, ברורים וכואבים. הוא קיבל משוב מדויק, מפורט וחסר-פניות מאנשים אמיתיים שאין להם תואר שני במדיה דיגיטלית. הוא למד על בשרו שקיים נתק בין המקצוענים ובין הציבור. לכן הוא ביקש ממעצבים להפסיק לחשוב על עצמם, לבדוק מה קורה בעולם ולהתאפס על המטרות המקצועיות האמיתיות שלהם: גולשים מרוצים.
מאז 1999 השתנו לא-מעט דברים. הרבה אנשים למדו על בשרם עד כמה נילסן צדק, והתאימו את עצמם. אבל טעות לעולם חוזרת, ובעיות שימושיות עדיין נפוצות ברשת. ההבדל הוא שעכשיו מדובר בבעיות שונות לגמרי. אז נילסן מנסה להגדיר סדר עדיפויות חדש (מה שמכונה אצלנו - תיעדוף). הוא מדרג מה קריטי ומה זניח, על פי מדד של גולגלות אדומות.
נילסן בחן לעומק את הפלאש, את הפס הרחב, את ניגודיות הצבעים, תכני המולטימדיה, ארכיטקטורת המידע, מנועי החיפוש הפנימיים, יכולת הגלילה של המשתמשים, הגופנים הקטנים-מדי -- והסביר בסגנונו הבהיר מדוע אסור להתאכזר לאנשים עם עכבר ביד.
קריאה חובה? קשה להכחיש זאת. ספר גדול? כן, שוב. מהפכני כמו פעם? ממש לא. מחליף את הספר הקודם? לא לגמרי. חיוני למי שחרש את הראשון? לא במאה אחוז. ועדיין הוא שווה את שלושים הדולר שדורשים עליו באמזון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה