האתר של קרן פלס: כך נועלים את גוגל בחוץ

[פוסט זה פורסם לראשונה ב-3 ביוני 2007, ועבר עדכונים]

ע"פ גוגל, הזמרת קרן פלס מוזכרת בערך 247,000 פעמים ברשת הישראלית. עם זאת, היא מוזכרת רק 4 פעמים בלבד באתר הרשמי שלה. איך זה קרה?

האתר הרשמי של קרן פלס, שירד מן הרשת ממש לאחרונה, הוא דוגמה קלאסית של "ככה לא בונים אתר ב-2007". האתר לא נגיש למנועי החיפוש, כיוון שהוא נבנה על טהרת הפלאש. התוצאה היא אתר אסתטי, שאת תוכנו אף מנוע חיפוש לא יכול לדלות - אפילו לא גוגל.

האתר של קרן פלס. נגישות אפסית

אם מישהו יחפש ביוגרפיה של קרן פלס, לקרוא ליריקה פלסית או פשוט ירצה למצוא לוח הופעות מעודכן - הוא לא יוכל לעשות זאת עם האתר הנוכחי שלה. הוא ייאלץ לכתת רגליו עד ויקיפדיה, או לפשפש בעכבר העיר כאחד האדם. התכנים אמנם קיימים באתר המתוחכם-מדי של פלס, אבל מעטפת קשיחה של פלאש בלתי-טקסטואלי סוגרת על התכנים החיוניים מכל כיוון - ומונעים מהם להיחשף.

קשה להאמין שזמרת פופולרית כל כך, שזוכה לסיקור טלוויזיוני, רדיופוני ועיתונאי נרחב כל כך, שהגיעה לכל בית בישראל וזכתה באינספור פרסים - תגיע למצב כל כך גרוע דווקא באינטרנט, המקום שבו מרבית מעריציה מבלים את זמנם מדי יום.

זו לא בעיה של עיצוב גרפי או טעם טוב: האתר, מבחינה ויזואלית, סביר לחלוטין. אלא שחוסר התייחסות לצרכיהם של המעריצים הנעזרים במנועי חיפוש, פוגעת בו בצורה קשה. תכנים שאמורים להיות נגישים באופן טבעי (חדשות, הופעות, ביוגרפיה, ליריקה), זמינים בחיפוש קצרצר וסריקים לכל תוכנת-חיפוש, פשוט נשלחו ברשלנות פושעת אל בית הסוהר של הפלאש.

במקום להקשות על חייהם של נערים ונערות, ולעצב להם קלידי-פסנתר שאמורים להיות תפריט מסובך להחריד, היה צריך לחשוב על כל אלו שנכנסים לרשת במהירות, מקלידים שם של שיר, קליפ, פרט ביוגרפי או מועדון קרוב למקום מגוריהם. קהל המעריצים האמיתי של קרן פלס לא מעוניין בניווט לבוגרי בצלאל או בשיטוט תלת-מימדי: הוא רוצה את המידע כאן ועכשיו.

עודף-פלאש היא מגיפה אמיתית באתרי זמרים, מוסיקאים וסתם סלבריטאים ברחבי הרשת. סדר עדיפויות לקוי מציב בפסגה את המראה ה"מגניב", ומתעלם מן העובדה שהאינטרנט הוא, בסופו של חשבון, מדיום מאוד טקסטואלי. האתר הרשמי של הכוכב התורן אולי מעוצב כמו מליון דולר, אבל כאשר הכסף סגור בכספת ולגוגל אין מושג איפה המפתח - אף אחד לא יראה כאן אגורה שחוקה: לא האליל הזמני ולא חסידיו האומללים.

הערה: פוסט זה פורסם ב-2007, בתקופה שבה האתר הרשמי של קרן פלס היה חי וקיים. נכון לכתיבת שורות אלה, הוא ירד זמנית. וטוב שכך, כנראה. לגב' קרן פלס מגיע אתר טוב בהרבה.

מנועי חיפוש פיראטיים: גוגל וידאו, יוטיוב ושאר שודדי זכויות יוצרים

[פורסם במקור ב-11/11/06]

כדור השלג סביב פרשת יוטיוב-גוגל (או בקיצור - גוטוב) הולך וצובר תאוצה. בכל יום מתרבים הדיווחים על כך ש'גוגל' הולכים להסתבך בתביעות של מאות מליוני דולרים -- במקרה הטוב -- בגלל העובדה שרכשו לאחרונה את אחד הנכסים השנויים ביותר במחלוקת באינטרנט: יוטיוב (YouTube), או בפי העם: "האתר שבו אפשר לראות סרטים בלי לשלם".

אבולוציה של פיראט: התדרדרות כרונולוגית
כשמנועי החיפוש החלו לסרוק אתרים ולהציג בפנינו קישורים אליהם, אף אחד לא חשב שזה בלתי חוקי. מנועי החיפוש נתפסו כעורקי תחבורה חיוניים עם כוונות טובות. גם כשהם הציגו פרסומות בצד הדרך, הציבור הבין שצריך לממן את תחזוקת אוטוסטרדת המידע בדרך כלשהי.


כשמנועי החיפוש החלו לסרוק גם תמונות ולהציג גרסאות מוקטנות שלהן לעיון מהיר, מרבית העולם חשב שזה לגיטימי. מנועי החיפוש לא איכסנו את התמונות על השרתים שלהם -- הם רק סיפקו קישור עמוק אל הקובץ הגרפי. השירות היה שימושי ואינטואיטיבי, והתביעות המשפטיות נגדו נכשלו במהירות רבה.


אבל אז החלה התעשייה להשתנות: כאשר מנועי החיפוש המסחריים צברו כוח וכסף, היה להם זמן לפתח שירותים נוספים, שאפתניים יותר. מנועי החיפוש החלו לסרוק אתרי חדשות ללא הפסק, והוציאו מהם את כל התוכן המשמעותי בצורת כותרת, כותרת-משנה וציטוט מן הכתבה. באירופה כבר החלו להתרגז, וגופי המדיה החלו להרגיש שמנועי החיפוש חדרו לשטח שלהם במטרה לפגוע.


לאחרונה הגיעו מנועי החיפוש הגדולים אל הגבול -- ועברו אותו בלי לחשוב פעמיים. הם הפכו, חד וחלק, למנועי חיפוש פיראטיים. זה קרה כאשר הם נתנו למשתמשים להעלות קטעי וידאו אל שרתי החברה (גוגל, יאהו, יוטיוב וכל השאר) ובכך הפכו את עצמם אחראים מלאים לחוקיותו של התוכן. למה זה קרה?

איכסון קטעי וידאו היה כורח המציאות הטכנולוגית: למשתמשים לא היתה כל דרך להתמודד עם הנפח העצום של הקבצים ועם עלויות הזרמתם ברשת. בניגוד לטקסט או לתמונות, וידאו הוא תוכן תובעני, שבולע משאבי-רשת בלי חשבון. מנועי החיפוש המודרניים, שבנו לעצמם חוות-שרתים עצומות לניהול מאגרי מידע חסרי-תקדים בהיקפם, חשבו שזה מתאים להם. ובהיותם כלים יעילים לאיחסון והפצה של תכנים על פי נושאים, "התנדבו" לקחת על עצמם את תפקיד המאכסן. כאן החלה הנפילה הגדולה אל התהום.


הטכנולוגיה מאחורי שיתוף וידאו מבוססת על פלאש וידאו (בפורמט FLV), קובץ שמכווץ את הסרט לגודל כה קטן, עד שכל משתמש עם חיבור מהיר יוכל להתחיל לצפות בו תוך שלוש שניות לכל היותר. פלאש וידאו הבשיל לכדי פורמט חסכוני, יעיל וזמין לכל דפדפן מעודכן. שילוב בין מחשבים חזקים, אלגוריתם כיווץ חכם וחיבור-רשת מהיר יצרו את האקולוגיה המתאימה לשיתוף וידאו בגודל סביר, איכות חזותית נסבלת ואיכות סאונד לא רעה.


בעלי אתרים שמחו לגלות שאתרי שיתוף וידאו מתנהגים בנדיבות חסרת כל הגיון: הם מתירים לכל הגולשים להעתיק ולשדר כמעט כל וידאו מתוך האתר הפרטי שלהם -- אך בלי להשתתף בעלויות האיכסון וההזרמה של הוידאו עצמו. גם בלוגרים הצטרפו לחגיגה, והפכו את הבלוגים שלהם לבתי קולנוע קטנים. כל אחד יכול להעתיק שלוש שורות של קוד מתוך כל אתר שיתוף וידאו גדול, לשלב אותו בקוד הדף שלו -- בלי לשלם, בלי להיות אחראי ובלי לתהות על חוקיות ההעתקה והשיתוף. כולם הצטרפו לחגיגה הפיראטית, מתוך אמונה שלמה שהכל מתנהל כשורה.


מישהו כאן לא משלם
כאשר שתי בחורות ישראליות לקחו את השיר "היי" של להקת הפיקסיז והפכו אותו לקליפ ביתי, יוטיוב רשם מליוני צפיות. האם הוא שילם תמלוגים לחברי פיקסיז? ממש לא. הוא היה עסוק יותר מדי בלחשוב על מכירה, הנפקה, אקזיט - רק לא זכויות יוצרים. שתי הבחורות הנחמדות מרמלה כנראה לא עצרו רגע אחד לחשוב על משהו מאוד פשוט: השיר הזה לא שלהן. זה שיר של מישהו אחר, ואם הן רוצות להפיק קליפ, הן צריכות לשלם על השימוש בו.


כאשר אתם שומעים שיר ברדיו ממוסד, יש מישהו שמשלם על כל השמעה. קוראים לזה 'תמלוגים' וזה מקובל בכל העולם. רוצה למשוך קהל ומפרסמים? זרוק טיפ ליוצרים. אבל יוטיוב, גוגל וידאו, יאהו וידאו ושאר אתרי שיתוף וידאו בינלאומיים לא חושבים שהם משדרים תכנים: הם סבורים שמותר להם להעמיד פנים שהם לא יודעים שהחומר מוגן מפני העתקה בעזרת החוק.


שם המשחק: להעמיד פנים
בעסק הזה כולם מעמידים פנים שאין להם מושג מה הולך אצלם באתר. זו גישה נכלולית, שכל מטרתה היא להנות מהגנה משפטית במקרה של תביעה. "לא ידעתי שיש באתר שלי חומר פיראטי" - זהו אחד הטיעונים המופרכים, העלובים והמקוממים ביותר שעמק הסיליקון המציא אי-פעם. במקום להתמודד עם האתגר ולבנות ממנה עסק נורמלי -- מעמידים פני אדיוט. ומי שמתעקש להעמיד פני אדיוט, ישלם על כך מחיר כבד.

כן, יש חוק אמריקני שנקרא DMCA שנותן לך "הגנת חוף מבטחים" אם אין לך מושג מה הגולשים עושים אצלך באתר. ויש לא מעט עורכי דין יקרים מטעם תאגידים בחוף המערבי שחושבים שהם יוכלו ללכת עם זה לבית המשפט. החזון של המנהלים החלקלקים בקליפורניה הוא להתפשר עם כמה ענקי-מדיה מאחורי הקלעים, תמורת כמה מאות מליונים של דולרים. כאילו שאפשר לקנות את כל אנשי הטלוויזיה בעולם בעזרת קומץ של חוזים עם טיים-וורנר, ויאקום או דיסני. הדברים לא עובדים ככה, במציאות הגלובלית של ימינו.


כל הטריקים המשפטניים הללו אינם עומדים במבחנים ציבוריים של הוגנות, איזון ושקיפות: שיתוף וידאו של תוכן מוגן בזכויות יוצרים הוא פיראטי בדיוק כמו שיתוף מוסיקה בתוכנות כמו ביטורנט, אימיול או סולסיק. כאמור, מנועי החיפוש סורקים אתרי טורנטים בצורה עיוורת במשך כל ימות השנה, ומפנים את הגולשים לתוכן פיראטי -- אך לא מאכסנים את החומר עצמו על השרתים שלהם. וכאן, כאמור, טמון כל ההבדל בין כלי שימושי ובין עבריין תעשייתי.



איך מכשירים פיראט
כאשר חברת גוגל מנסה להכשיר פיראט מקצועי כמו יוטיוב, היא פשוט קונה אותו. כך היא מעלה את מחיר המנייה שלה, משדרת מסר סקסי וצעיר, ומכה את יאהו שוק על ירך. טבלאות הרייטינג לא משקרות -- השילוש הקדוש של גוגל (ברין-פייג'-שמידט) לקח על עצמו הימור ענק בקזינו של וול-סטריט. אם יצליח להתחמק מזעמם של היוצרים וגופי המדיה, הוא יגרוף את כל הקופה. אבל אם הציבור ישים לב לתרמית -- אפשר להגיד שלום ולהתראות לסיסמה "אל תהיו רשעים".


להכשרת הפיראט שותפים גם כלי התקשורת של הזרם המרכזי, שמתייחסים אל אתרי שיתוף וידאו כאל קוריוז נחמד שבו גולשים מעלים קטעי וידאו של עצמם רק בשביל הכיף. זה אכן קורה מדי פעם, אבל רוב הזמן מלאים האתרים הללו בחומרים שאין מאחוריהם שום גיבוי חוקי. שמעתם פעם על מוג'יטי? פוטפייל? אאוארמדיה? זיפיוידאוס? וימאו? מטהקפה? ויאו? כל ה"סינמה-סיטים" הללו בנו מודל עסקי רעוע ביותר, שאינו שונה בהרבה מזה של תוכנות P2P חינמיות וערמומיות. היום זה עובד, מחר - אולי לא.


מנועי החיפוש מקדמים את הפרסומות של עצמם
ב-2006 סרק גוגל רק 4.6 מליון דפים מתוך יוטיוב. באמצע 2008, המספר מתייצב כבר על 77 מליון דפים מתוך יוטיוב. אתר הוידאו מס' 1 בעולם הוא מפלצת של רייטינג, שגדלה בקצב חסר תקדים בהיסטוריה של האינטרנט. לא מדובר בערוץ טלוויזיה מקוון, אלא בגודזילה של תוכן ללא גבולות וללא חוקים, מלבד חוק אחד: גוגל חייב לעשות כסף מיוטיוב כדי להחזיר את ההשקעה שלו.


כיום, כל מי שמשתמש בגוגל כדי להגיע ליוטיוב, למעשה מפרנס את גוגל פעמיים: 1) הפרסומות שמופיעות בזמן החיפוש בגוגל; 2) הפרסומות שמופיעות בעמודי יוטיוב (אדסנס, אלא מה?). יאהו סרק 2.8 מליון דפים כאלו. גוגל סרק רק 600 אלף דפים מתוך גוגל וידאו. יאהו, באופן מפתיע, סרק 2.3 מליון דפים מתוך גוגל וידאו. התוצאה: כולם עושים כסף מהתנועה הזאת, ומגדילים את כוחם, השפעתם ויוקרתם -- על חשבון כל אלו שלא זכו לקבל את נתח התמלוגים המגיע להם מן התהליך.


מספיק שתחפשו כל שם של אמן מתוקשר כדי להיתקל בקליפים, שירים מלאים, אפילו קטעים מתוך סרטי דיוידי שעולים הרבה כסף בחנויות החוקיות. הכל כאן פיראטי למהדרין, בהכשר בד"ץ של מנועי החיפוש הגדולים, המכובדים והמונפקים. אין פשוט מזה: נכנסים לאתר שיתוף וידאו, מקלידים את שם הכוכב האהוב עליכם - ותוך ארבע שניות אתם כבר צופים בו בלי לשלם אגורה.


ערוצי הטלוויזיה הגדולים שמפרגנים לאתרי שיתוף וידאו צריכים לקלוט שהאתרים הללו פשוט מעתיקים את התוכן הטלוויזיוני שלהם בלי רשיון, בלי לשלם תמלוגים -- ומשלבים בעמודי האתר שלהם פרסומות מכל הסוגים והמינים. התופעה ברורה: האינטרנט מעתיק אליו את הטלוויזיה בלי לשלם, הופך לארכיון חופשי, ועושה כסף מן התעבורה האדירה שהוא מקבל בינתיים.



פרסום פיראטי באתרים פיראטיים
מימון אתרי שיתוף וידאו לא נעשה לשם-שמיים: יש מאחוריו הרבה תנועה, שאותה אפשר לתרגם לכסף בעזרת כלי פרסום מתוחכמים. קל להשתמש באתרי שיתוף וידאו כפלטפורמת-פרסום קורצת. בעיני מנועי החיפוש, מדובר ב"שטחי-מרעה" שמתרבים בקצב מהיר. אכן, זה פשוט וקל לפרסם באתרי שיתוף וידאו: הרבה יותר קשה לשלם ליוצרים או להתנהג כמו תאגיד חוקי שמבין את חשיבותם של זכויות יוצרים.

האסון התדמיתי של גוגל

מנוע החיפוש החזק בעולם אולי עשה טעות כשרכש את יוטיוב, ולו מהסיבה הפשוטה שהסתבכות משפטית אכזרית עם גופי המדיה הגדולים ועם היוצרים העצמאיים היא לא טקטיקה עסקית מוצלחת בטווח הארוך. מנוע חיפוש לא אמור להעתיק קטעי וידאו בידוריים ולאחסן אותם על השרתים שלו כדי להציג פרסומות טקסט.

אפילו אם יוטיוב יכניס לגוגל כמה מאות מליוני דולרים כתוצאה מעליית המנייה ומערימות של פרסומות -- העלויות המשפטיות וההסדרים מחוץ לכותלי בתי המשפט יהיו גבוהים יותר.

כאשר יאהו, חברת מדיה מוערכת המזוהה גם כמנוע חיפוש מס' 2 בעולם, נכנסת לעסקי הוידאו הפיראטי רק כדי להתחרות בגוגל וכדי להפוך את המנייה שלה לסקסית, אנחנו ניצבים בפני מירוץ חימוש מסוכן שיגרום לאינטרנט כולו להיראות כמו עולם פיראטי, חסר גבולות, לא בוגר ולא אחראי.

בניית מודל עסקי לאתר פיראטי צריכה להתבצע לפני הרכישה, ולא אחריה. החיפזון מאחורי רכישת יוטיוב, וההתלהבות הכללית מן הענף השיתופי החדש -- יעלו לנחפזים ביוקר. אם רוצים להכשיר שיתוף קבצים דרך מודל הוידאו, אז צריכים לחשוב מה עושים עם כל עשרות אלפי האנשים שנתבעו בגלל שיתוף קבצי מוסיקה ברשתות P2P פופולריות. איך מיישבים את הסתירה בין תביעת ילדים בני 12 שהעלו את הדיסק של שאקירה ברשת ביטורנט ה"מחתרתית", ובין היחס הסלחני של העולם אל אותם ילדים שמעלים ברגעים אלו ממש את הקליפ של שאקירה אל יוטיוב ה"חוקי"?

אנונימיות, בריחה מאחריות וצביעות

עסקי שיתוף הוידאו ומנועי החיפוש הפיראטיים שמפעילים אותם, מאופיינים כיום בהתבססות על משתמשים אנונימיים, חסרי אחריות, שאינם מפנימים את עלויות מעשיהם, ושאינם מסוגלים לתמחר את השירות בו הם משתמשים. מן הצד השני אנחנו רואים מנהלי תאגידים גדולים, שבמקום לבנות מודל עסקי הוגן שישרת את כל הצדדים, מאלתרים עסקאות מפוקפקות מאחורי הקלעים כדי להמשיך להשתלט על העולם, להתרחב ללא הגבלה, לקנות שטחי פרסום עצומים במחירים נמוכים -- ולמלוך ברשת.

כל עוד שיתוף וידאו היא פעילות אנונימית, חסרת אחריות שאינה מתגמלת את היוצרים, היא רק תסבך את חברות המדיה במלחמות משפטיות שיימשכו שנים רבות, ויותירו מאחוריהן כמות עצומה של קורבנות זועמים. בהחלט ניתן לבלום את כדור השלג הזה לפני שהוא מועך את הבית שלנו, אך זה ידרוש ממקבלי ההחלטות מידה גדולה של אומץ, יושר ותיחכום עסקי.

הצעה: מודל עסקי שיכול לעבוד

עד עכשיו אמרנו מה לא בסדר במודל העסקי הפיראטי של אתרי שיתוף וידאו גדולים כמו יוטיוב או גוגל וידאו.

כמובן שאפשר גם אחרת. במקום לאפשר העלאה סיטונאית, אנונימית וחינמית של קטעי וידאו פיראטיים-בפוטנציה, אפשר לבנות מודל עסקי נורמלי יותר. כך הוא ייראה:

• העלאת קטע וידאו תיעשה בתשלום - אין יותר ארוחות-חינם במשחק הזה. ואם לא העלאה בתשלום, אז יוטיוב תחלק את הכנסותיה מפרסום עם היוצרים שהעלו תוכן מקורי מאומת.
• המחיר ייקבע לפי אורך הקטע, איכותו הטכנית, קהל היעד הפוטנציאלי (לפי מדינות), תקופת שידורו, ואופי הפרסום בעמוד הקטע (בלי פרסום, מעט פרסום, הרבה פרסום וכו')
• דרישת התשלום מכריחה את הלקוח לחשוף את זהותו המלאה (ת.ז., מיקוד וכו'), וכך להיות אחראי מבחינה משפטית לחוקיות התוכן: אם יפר זכויות יוצרים, הוא ייתבע בארצו ע"י גוף כמו אקו"ם, הפדרציה לתקליטים וכד'
• אתרי שיתוף וידאו יהיו אחראים להסיר באופן מיידי כל הפרה, ויעמדו לדין אם פעלו בטכניקה של "עצימת עיניים" או סיוע פעיל להפרה מעבר לזמן סביר (נאמר, 14 יום)
• ניתן יהיה לחתום על הסכמי רישוי עם תאגידי מדיה גדולים, שיקבלו דיווחים מפורטים על זהות התכנים שהועלו וכמות השידורים - כדי לשלם תמלוגים הוגנים לכל היוצרים
• חברות מדיה קטנות יוכלו להצטרף לחגיגה בעזרת מערכת רישוי מקוונת, שתפקח על התעבורה בעזרת צד ג' (כזה שאפשר לסמוך על הנתונים שלו), ותאפשר להקים מערך תשלומים יעיל (למשל, פייפאל) בלי לעבור דרך עורכי דין, חדרי ישיבות וטיסות במחלקה ראשונה לניו-יורק
• מנהלי אתרי שיתוף וידאו יספקו דיווח מלא לציבור על כמות הקטעים שברשותם, מהות הקטעים שנפסלו, תביעות משפטיות המתנהלות כעת - והסבר מפורט על שיטת התימחור, מערך התמלוגים וזהותם של ארגונים המייצגים יוצרים בכל מדינה

מהלך דומה אפשר לעשות, כמובן, גם בתחום המוסיקה. במקום לתבוע שוב ושוב משתפי קבצים של דיסקים ותוכנות עד קץ הימים, אפשר היה לתמחר את התכנים המקוונים הללו בצורה הוגנת. כבר לפני שנים היה ניתן להקים חנויות מקוונות שימכרו מוסיקה במחירים הוגנים, המשקפים את ערכם האמיתי בעיני הצרכן האינטרנטי.

במקום למכור אלבום וירטואלי ב-13 דולר, אפשר היה למכור אותו בפחות מ-4 דולר לכל אלבום, ו-20 סנט לכל שיר. השוק היה מגיע לנקודת איזון שבה המחיר הנמוך היה מרתיע את הגולשים מלהסתבך עם החוק ולהרגיש רע עם עצמם. תימחור ריאלי, המצביע על תום-לב מצידה של תעשיית המוסיקה והסרטים, היה גם יוצר דה-לגיטימיציה של הפיראטים, ומכשיר את הקרקע למאבק ציבורי נגדם.

מותר וכדאי להיות פסימי: ההזדמנות לשנות את חוקי המשחק בתחום המוסיקה כבר הוחמצה ברובה (רק חנויות מוסיקה רוסיות מציעות כיום אלבומים במחיר ריאלי, אך בלי לתגמל את היוצרים). שוק המוסיקה הגלובלי ספג מכה קשה מכיוון שנכשל בשינוי המודל העסקי.

עכשיו נראה כיצד יצליחו מנועי החיפוש הגדולים להתמודד במהירות ובאלגנטיות עם הסוגייה המורכבת הזאת, אחרת יחוסלו בתהליך ארוך ומכאיב של התדיינות משפטית עקובה מדם -- כמו כל פיראט מצוי.

[פוסט זה פורסם במקור ב-11/11/06 בגרסה ישנה של הבלוג]

מריסה בארץ הפלאות של ידיעות אחרונות

[פורסם במקור ב-6 באוגוסט 2007]

מריסה מאייר, סגנית נשיא ב"גוגל" לענייני פיתוח מוצר וחוויית משתמש, שהגיעה לישראל ביולי, התראיינה לעיתונאי יובל דרור עבור מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שיצא לאור ב-3/8/07. המפגש בין העיתון הנפוץ במדינה ובין מנוע החיפוש הנפוץ בעולם הביא, כמצופה, למספר שגיאות מביכות למדי, והחמצות עיתונאיות מובהקות. והנה הן לפניכן.

• העיתון לא יודע איך נראים המייסדים: יותר מדי אנשים מאמינים כי סרגיי ברין נראה כמו לארי פייג', ולהיפך. הסיבה היא פשוטה למדי: סרגיי נראה כמו בחור אמריקני שורשי וקולי למדי, בעוד לארי נראה כמו גיק רוסי ממוצע. לכן "ידיעות אחרונות" התבלבלו בכיתוב התמונה הבאה:
  

כיתוב התמונה השגוי של ידיעות אחרונות:

"מייסדי גוגל, סרגיי ברין (משמאל) ולארי פייג'"

[בפועל: סרגיי מימין, לארי משמאל; אז מה אם לארי נראה רוסי?]

• התחזית שלא נחזתה: כותרת המשנה של הכתבה ציטטה את מריסה מאייר כאומרת "בעתיד גוגל יבין את ההעדפות שלך, יכיר את חוויות החיים שלך, יידע מה אתה יודע ומה לא" וכו'. הציטוט הזה תואר בתור "התחזית המבטיחה" של מאייר. בפועל, מאייר נשאלה על "החלום הגדול של החברה" וענתה כי היא, באופן אישי, מקווה ש"גוגל יהיה החבר הטוב שלך מכיוון שהוא יכיר את ההעדפות שלך" וכו'. יש הבדל תהומי בין תקוותה האישית של מאייר (נדון בה בהמשך) ובין תחזית בסגנון "בעתיד יקרה כך וכך". מאייר לא קבעה שהעתיד ייראה כך או אחרת, אלא הביעה תקווה אישית שגוגל ישתפר לאורך זמן.

• המייסדת שלא היתה: מאייר מצוטטת בכותרת המשנה של הכתבה בתור "ממייסדי חברת האינטרנט ששווייה למעלה מ-150 מיליארד דולר". זה לא נכון. מאייר היא אמנם עובדת מס' 20 בחברה, אבל היא הצטרפה שנה תמימה לאחר שהחברה נוסדה.

• הסיפור של עמוד הבית - כבר סופר לעייפה: "ידיעות" ציטטו במלואו את הסיפור של מאייר על עיצוב עמוד הבית של גוגל. חבל שהם לא שמו לב לעובדה שמאייר מספרת את הסיפור הזה בכל מקום שהיא הולכת אליו, כבר שנים רבות.

• מוכנה לעבוד בגוגל בחינם: כותרת המשנה מצטטת בדיחה של מאייר, לפיה היתה מוכנה לעבוד בחינם, אבל לא נותנים לה. עם זאת, המציאות שונה: מנהלים בכירים רבים עובדים תמורת משכורת של דולר אחד (או אפס), תמורת מניות בחברה. מכיוון שמאייר היא אחד העובדים הוותיקים בחברה, יש לה הרבה מניות ולכן היא באמת לא זקוקה למשכורת.

• המתקפה מול מיקרוסופט: מאייר אומרת ש"כאשר אתה מתמודד עם חברה כמו מיקרוסופט...הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להיכנס למגננה". זה לא נכון, והמראיין היה צריך להפריך את הטענה הזאת: מאייר עסוקה כל הזמן בציד-ראשים של מהנדסים מובילים במיקרוסופט, וגונבת מהנדסים פוטנציאליים ממיקרוסופט כשהם עוד סטודנטים. כאשר גוגל "גנבה" ממיקרוסופט את אחד ממנהליה הבכירים בסין (ד"ר קאי-פו לי), מנכ"ל מיקרוסופט, סטיב באלמר, התפוצץ מזעם, השליך כסאות במשרדו, השמיץ את מנכ"ל גוגל, איים על העובד הפורש, והפעיל את כל עורכי דינו נגד גוגל. אפילו מאיר ברנד, מנכ"ל גוגל ישראל, הוא עובד מיקרוסופט לשעבר. בנוסף, תקפה גוגל את מיקרוסופט ישירות כאשר הוציאה לשוק את תוכנת "גוגל דסקטופ", המאפשרת חיפוש פנימי במחשב המשתמש, בלי שום קשר למנועי חיפוש או לאינטרנט.

• מתמטיקה ואלגוריתמים: יובל דרור אומר למאייר ש"אתם מיישמים מתמטיקה באלגוריתם שלכם". זה כמו לומר "אתם מיישמים משפט בחוקים שלכם", כי אלגוריתם הוא סדרה של הוראות מתמטיות. גם התשובה של מאייר, לפיה "יש כמה החלטות סובייקטיביות שמוטמעות בתוך האלגוריתם שלנו" היא מטעה: כל אלגוריתם שכותבים מהנדסי גוגל מבוסס על החלטות סובייקטיביות לחלוטין, והמשוב שהם מקבלים מן הגולשים מבוסס על תפיסה שיווקית ("תנו לגולשים את מה שהם רוצים"), לא מדעית או מתמטית.

• מידע או בידור? מאייר אומרת ש"אנחנו מאמינים שמידע צריך להיות ברשת כדי שנוכל לאנדקס אותו ולחפש אותו". זה לא נכון. גוגל קנו את יוטיוב (במחיר 1.75 מיליארד דולר) בגלל שמדובר באתר פופולרי ביותר, במטרה להחדיר בו פרסומות ולעשות כסף במהירות. באתר יוטיוב אין מידע, אלא בעיקר בידור, קליפים מוסיקליים, בדיחות, סקס ואנימציה. אותו דבר בעסקת דאבל-קליק (אפריל 2007): גוגל קנתה חברת פרסום ענקית בשווי 3.1 מיליארד דולר, כדי לעשות כסף, ולא כדי לשים מידע ברשת.

• השאיפה לפרסונליזציה: מאייר הביעה את תקוותה האישית שגוגל יוכל להכיר באופן אישי כל גולש, אבל כל עיתונאי מחשבים סביר יכול להוכיח לה שזה בלתי אפשרי. בשביל שמנוע חיפוש יוכל להכיר משתמש, הוא צריך לדעת את זהותו המדויקת של האדם, וזה לא ניתן לביצוע כאשר המשתמש מגיע אל חדר מחשבים ציבורי, ספרייה, שדה תעופה, דירה משפחתית עם מספר משתמשים שונים על אותו מחשב, וכו'. לכן, רק כאשר מדובר במחשב אישי של משתמש ספציפי (בלי שותפים), שפתח חשבון בגוגל, אינו יוצא ממנו, ומשתמש בו זמן רב וברציפות, ניתן יהיה להגיע לפרסונליזציה סבירה. השאר יישארו מחוץ למשחק.

• הכישלון שלא היה: מאייר טוענת שאתר "אורקוט" הוא כישלון. האמת שונה לגמרי: מדובר באתר שנמצא במקום ה-8 בעולם במדד הפופולריות של "אלקסה", במקום ה-31 בארה"ב, במקום ה-9 באירלנד, במקום ה-25 באנגליה, ובמקומות גבוהים נוספים במדינות כמו פורטוגל, אסטוניה, עומן ופקיסטן. אם זה נחשב כישלון, אז מריסה מאייר לא יודעת כישלון מהו.

• איך מגדירים חיי חברה: כאשר מאייר נשאלה לגבי האפשרות לקיים חיי חברה כאשר עובדים עד שלוש לפנות בוקר, היא עונה "יש לי חיי חברה כמו לכל אחד אחר". כאן היה מקום לשאול את מאייר, שמתמחה בסטטיסטיקה ומתמטיקה, עד איזו שעה עובדת אישה ממוצעת בארה"ב או בישראל, ומהם סיכוייה להקים משפחה נורמלית. היה אפשר גם לשאול אם מאייר מוכנה להכיר בעובדה שיש הבדל בין חברים מהעבודה ובין חברים מחוץ לעבודה. אבל המראיין בחר שלא להמשיך בכיוון הזה, אולי מפני שהזמן שהוקצה לו על ידי היחצ"נים של גוגל בישראל היה פשוט מועט מדי.

• הגובה לא נכון: "ידיעות" ציטטו את הגובה של מאייר מתוך כרטיס החבר שלה ברשת החברתית "אורקוט". שם כתוב שהיא 1.73 מ'. זה לא נכון. לא צריך לחפש בגוגל כדי לדעת מה הגובה של המרואיין שלך. האמת היא שהיא באיזור 1.65 מ', אבל מקפידה ללכת עם עקבים גבוהים (ראיתי במו-עיניי, כאן בישראל).

מבקר המדינה נגד מנועי חיפוש ממשלתיים

לראשונה בתולדות משרד מבקר המדינה, מותח המבקר ביקורת ישירה על מנועי חיפוש באתריה הרשמיים של מדינת ישראל. תחת דו"ח שנתי 58ב לשנת 2007, שפורסם ב-20 מאי 2008, בפרק העוסק במשרד המשפטים (עמ' 959), ותחת הכותרת חופש המידע ברשויות ציבוריות, מוצא המבקר זמן לעסוק בנגישות הציבור למידע.

וכה אמר צוות המבקר של מיכה לינדנשטראוס:

הנגישות למידע: באתרי האינטרנט נמצא מידע רב. הפניה ישירה (להלן - קישור) לנושא מסוים מהדף הראשי של האתר או לחלופין מ"מפת האתר" יכולה להקל על מבקש המידע למצוא את המידע הנדרש. בהיעדר קישור, חיפוש מידע באמצעות "מילת מפתח" (להלן - מנוע חיפוש) יכול לסייע באיתור המידע באתר. כמו כן ריכוז המידע הנוגע לחוק באזור אחד באתר אף הוא אמצעי המאפשר גם למי שלא מיומן ב"גלישה" באינטרנט להגיע אל המידע.

צוות המבקר ניסה להיעזר במנועי החיפוש של משרדי הממשלה, אך לעתים נכשל במשימתו:

...גם שימוש במנוע החיפוש לא הועיל במציאת המידע המבוקש; באתרים אחרים נמצא מידע כל שהוא על יישום החוק אך היה קושי לאתרו: בשמונה (32%) מהאתרים לא נמצא קישור למידע בדף הראשי של האתר ואף לא במפת האתר, ובשלושה מהם - האתרים של משרד המשפטים, המשטרה ונש"מ - אף לא היה אפשר להיעזר במנוע החיפוש משום שהוא הפיק תוצאות רבות מאוד, וחלקן לא נגעו לנושא...

מבקר המדינה צודק, בעיקרון. כבר כתבנו כאן על אתר בית הנשיא, שלא מאפשר כל חיפוש פנימי - ושלמעשה מכריח את המשתמש להיעזר באופציית החיפוש ":site" כדי להתמקד באתר זה (הנאום האבוד של גילה קצב).

כל מי שאי-פעם חיפש משהו באתר משרד ממשלתי ישראלי כלשהו, חווה ממשקי משתמש שונים ומשונים, אפשרויות סינון מוגבלות, מהירות חיפוש נמוכה, רלוונטיות נמוכה ותצוגה לא-נוחה של תוצאות חיפוש. הישראלים התרגלו להיעזר בגוגל, כי סמכו עליו שיעשה את העבודה. אך גם גוגל אינו מושלם, וכאשר מדובר באתרים ממשלתיים בעלי מאגר מידע דינמיים ומורכבים, הוא לא יכול לשאוב את כל המידע החוצה.

למרבה הצער, אתר מבקר המדינה הוא בית-זכוכית שממנו קצת קשה לזרוק אבנים על מנועי החיפוש במשרדי הממשלה האחרים בישראל:

1) תיבת החיפוש מן העמוד הראשי של אתר מבקר המדינה אינה פועלת בדפדפן פיירפוקס
2) החיפוש מן העמוד הראשי של האתר איטי ביותר, ונמשך 29 שניות (על המילה "כשלים"); גם אין ממשק המתנה ברור, המסביר כי הפעולה נמצאת בביצוע (התצוגה הקיימת מופיעה בצד השמאלי-תחתון של דפדפן אקספלורר בלבד)
3) תוצאות החיפוש אינן מבהירות את ההקשר שבו מופיעה המילה בדף (אין ציטוט נבחר ואין הדגשת מילת מפתח)
4) סדר התוצאות הוא לפי תאריך (מהחדש אל הישן) - לא בהכרח המיון הנכון לחלק מן החיפושים
5) במקרה של למעלה מ-10 תוצאות חיפוש, הכפתור "לעמוד הבא" כמעט נסתר מן העין
7) למחפש הממוצע קשה לדעת מראש כי הקלקה על אחת התוצאות תביא אותו לעמוד ספציפי בדו"ח, שבו תודגש מילת המפתח בצהוב
8) החיפוש המורכב עובד הרבה יותר טוב בהשוואה לחיפוש הרגיל בעמוד הראשי, אך מעטים יקליקו עליו
9) בחיפושים על שתי מילים ומעלה, מופיעות תוצאות שבהן המרחק בין המילים כה רב עד שאין כל קשר ביניהן
10) החיפוש באתר המבקר טוב בהשוואה לאתרי משרדים אחרים, אך הוא עדיין איטי, מסורבל, קשה לתפעול ובעל ממשק משתמש החורג ממה שמורגל המשתמש הממוצע


מילה טובה לסיום החיפוש

וכדי שלא ישתמע שרק ביקורת שלילית אנחנו מותחים כאן, ב"חופש החיפוש", חשוב לשבח את מנגנון החיפוש החדש של שער הממשלה (Search Gov), שהוא ללא ספק מנוע החיפוש הכי פחות מייסר שייצרה הממשלה מאז קומה. התוצאות מהירות למדי, מגוונות, ברורות ומובנות. זה רחוק מלהיות "גוגל של הממשלה", אבל זה עובד. קשה להאמין, אבל יש תקווה.

גם יאיר לפיד עושה יחסי ציבור לגוגל

אחרי אילנה דיין, הגיע תורו של יאיר לפיד לעשות יחסי ציבור ל"גוגל". בתוכנית "אולפן שישי" הוא בחר לארח את סרגיי ברין, אחד משני מייסדי גוגל. הוא שאל הרבה שאלות, חלקן טובות, אבל לא קיבל מסרגיי, שועל ראיונות משופשף, שום תשובה מעניינת באמת.

לפיד ניסה את הטכניקה הידועה שלו, "מחמאות דמויות-שאלות": במקום לשאול את המרואיין משהו ספציפי, קונקרטי, שעליו אפשר לענות בצורה מדויקת, הוא בוחר להוסיף סימן שאלה למחמאה ישירה. כמו למשל: "האם אתה חושב מחשבות בסגנון האם שיניתי את העולם?", או "האם גוגל היא חברה בעלת אופי יהודי?", או "קראתי שאמא שלך רוצה שתסיים את הדוקטורט" (ואכן, ייבגניה ברין, אקדמאית יוצאת מוסקבה, קוראת לחברה 'גוגל-שמוגל' בזלזול רב, למרות הישגיו של בנה).

לכל השאלות הללו יש מימד של חנופה מסתערת, של נסיון להכניס את המרואיין למצב של מבוכה מחוייכת, ועל ידי כך אולי לקבל משהו מעניין בתמורה. זה אולי עובד על פוליטיקאים, אבל לא על גאון מחשבים יבש כמו סרגיי ברין. הוא לא מוכר קסם אישי, אלא אינטלקט נקי, כוח טכנולוגי וגיבוי של תאגיד ענק.

רוב השאלות של לפיד קיבלו, כמצופה, תשובות קרות, מכאניות, כמעט אוטומטיות. ברין מחמיא למדינת ישראל ולרוח החלוצית שלה, מסביר שגוגל הוא תוצר של עבודה קשה והדרגתית, מנסה לחשוב כל הזמן איך אפשר לעשות דברים טוב יותר, ובאופן כללי מאמין שאושר היא מטרה חשובה בחיים. שום דבר חדשותי לא היה בראיון הזה. ולא פלא: רוב השאלות של לפיד היו אישיות, לא ענייניות.

כאשר לפיד שואל על הפגיעה של גוגל באנונימיות של המשתמשים, כמו אילנה דיין, הוא מתקשה לרדת לפרטים טכניים ולהציב מול ברין כמה שאלות מציקות. ברין הצליח לחמוק מן המוקש הזה בקלות רבה, בעיקר בגלל שלפיד לא עשה את שיעורי-הבית שלו (מה קורה כאשר אדם גר לבדו בבית, ויש לו חשבון רשום בגוגל?). עצוב לראות איך לפיד ודיין לא מסוגלים להבין את מה שהם שואלים, אלא פשוט מקריאים מן התחקיר.

הנה כמה מן השאלות שלא נשאלו בראיון לפיד-ברין:

• האם מונופלים הם דבר טוב? אז למה גוגל הוא מונופול בשוק החיפוש?
• האם משרד המשפטים האמריקני צריך להכריז על גוגל בתור מונופול, ולהגביל את החברה?
  
• האם העסקה של גוגל עם יאהו תיצור מצב שבו יהיה רק שחקן גלובלי אחד בשוק הפרסום במנועי חיפוש?
• רבים מן העובדים בגוגל מועסקים במשרות זמניות. מדוע לא לתת להם מעמד שווה לשאר השכירים?
• הונאת קליקים ברשת התוכן של גוגל הגיעה לשיעור של למעלה מ-20%. איך תפתרו מצב זה?
• גוגל לא מצליחה לכבוש את השוק הסיני. למה לא לוותר ולאפשר לסינים לעבוד עם מנוע חיפוש מקומי?
• מדוע אין גוגל סוריה? גוגל איראן? גוגל עירק? גוגל צפון-קוריאה?
• הוגשה נגדכם לאחרונה תביעה על הטעיית מפרסמים, בגלל הוספה אוטומטית אל רשת התוכן גם כאשר המשתמש לא הציע מחיר. למה שלא תתנצלו, תתקנו את הבעיה ותפצו את המפרסמים?
• המשתמשים לא רוצים שגוגל תתעד את החיפושים שלהם. למה אתם מתעקשים לעשות זאת?
• מדוע גוגל נכנסת לשוק הפרסום בעיתונים המודפסים, אם אחרי הכל מדובר בחברת-אינטרנט?
• מדוע גוגל ישראל בכלל לא מופיעה על המפה של משרדי גוגל בעולם?
• למה קניתם את יוטיוב? איך זה משרת את הנגישות למידע חשוב בעולם, כאשר רוב יוטיוב הוא בידור זול, קליפים או הפרות של זכויות יוצרים?
• גוגל חדשות ספגה לא מעט תביעות וביקורת על כך שמדובר בהעתקה של חדשות ללא תשלום. איך תפצו את כלי התקשורת שלמעשה מפרנסים את השירות שלכם?
  
• למה אתם מנסים להתחרות באנציקלופדיית ויקיפדיה עם הפרויקט "knol", במקום לתרום לה ישירות ובכך להגשים את חזון החברה, להפוך את המידע בעולם לנגיש? [עדכון: Knol ייסגר באוקטובר 2012]
  
• רשת הבלוגים של גוגל (blogger) עמוסה בפיראטיות, פורנוגרפיה וספאם - איך תפתרו את הבעיה?
• גוגל אדסנס מעודד אנשים להעתיק תכנים של אחרים כדי להרוויח כסף. איך תעצרו את התופעה?
• גוגל התנגדה ל"באנר" כשיטת פרסום. עכשיו היא מעודדת מפרסמים להשתמש בהם. איך זה מסתדר?
  

יש לפחות עוד 20-30 שאלות דומות, שלא נשאלו באולפן של לפיד.

"לא יעזור כלום, יש אנטישמיות בעולם"

לפיד הצעיר נכנס לנעלי אביו (יוסף "טומי" לפיד) כשהוא מדבר על תוצאת החיפוש של jewatch המופיעה במקום ה-3 על החיפוש jew בגוגל. ברין לא מתרגש מהנושא הלעוס הזה, מדבר על כך שאי אפשר לשנות ולעוות את התוצאות של גוגל משיקולים זרים, ומסביר שלא יעזור כלום, יש אנטישמיות בעולם. מישהו צריך להזכיר למר לפיד: מדובר בסיפור שפורסם לראשונה ב-2004. עברו למעלה מארבע שנים. די לחמם אטריות קפואות.

אפילו כאשר לפיד נכנס, בפעם האלף לסוגייה השחוקה של "מקום העבודה הכי טוב בעולם, או כלוב זהב?", הוא לא מצליח לעשות דבר מלבד לשאול. ברין עונה תשובה חסרת משמעות ("אנחנו רוצים שיעבדו קשה, אבל לא בצורה מטורפת"), וללפיד פשוט אין מה לענות בשלב הזה. הוא בא לקרוא מן הדף, לא להתמודד, להקשות או להציג עובדות. הוא לא מכין לעצמו שאלה שנייה באותו נושא, ופשוט נכנע לתשובות היחצ"נות של ברין, רק כדי לעבור לסעיף הבא בתפריט הקליל.

סוף הראיון מסמל את רוחו הכללית: לפיד החליט להביא שאלה מאמא שלו, שאין לה שום מושג בגוגל, אינטרנט וטכנולוגיה. "האם אתה מאושר?", שואל לפיד, כולו קורן וזורח על כך שזכה לשרת את אמו בטלוויזיה. האם סרגיי ברין מספיק טיפש כדי להגיד "לא, אני לא מאושר, אני ממש בדיכאון"? האם הוא יספר לנו על התמכרות לסמים, על לילות בלי שינה, על פיטורי עובדים, על לחצים של משקיעים, על קריסת המנייה בוול-סטריט, על חרדות מכישלון, על פרוזאק או על נסיון התאבדות? לא, להיפך. לפיד לא שאל, הוא סתם החניף. מי צריך לדעת שברין הוא חובב מצנחי רחיפה? מה זה בכלל קשור לגוגל? זוהי רכילות זולה של צהובונים.

נשאלת השאלה: מדוע לתת למנחים של ערוץ שתיים לראיין בכירים בגוגל, כאשר אין להם מושג וחצי-מושג במה הם מתעסקים, מעבר לתחקיר הפשטני שהוכן עבורם מראש? ולמה גלמי-אינטרנט כמו יאיר לפיד או אילנה דיין חושבים שיש להם את היכולת המקצועית להתמודד עם נושאים מורכבים כל כך, דווקא בתוכניות עממיות שזוכות לרייטינג כל כך גבוה?

התשובה: מדובר באשלייה של עיתונות. הראיון עם ברין היה אירוח בידורי, כמעט ברמה של מפגש משפחתי בסלון משפחת כהן ברעננה. יש חוזה בלתי-כתוב: לא יישאלו שאלות קשות, ובתמורה לא יימסר מידע מעניין לציבור המשתמשים של גוגל. העסקה היא "אתה תיתן לי רייטינג, ואני אעשה לך חיים קלים". לפיד מרוויח כסף מפרסומות. ברין מרוויח דרך המנייה. הצופה לא מרוויח דבר. צופי "אולפן שישי" קיבלו מסך-עשן, המכסה על העובדות הלא-תמיד-נעימות של סיפור גוגל.

גוגל כבש את אירופה: מחזיק 80% משוק החיפוש

על פי נתונים מעודכנים של חברת קומסקור למרץ 2008, ושיצאו כדו"ח ב-12 במאי, גוגל השיג 79% מנתח שוק מנועי החיפוש באירופה, ויותר מ-19 מיליארד חיפושים אירופאיים בחודש אחד

לגוגל אין מתחרים באירופה. כל המתחרים של גוגל נהנים מן השאריות של השוק: יאנדקס (yandex), מנוע חיפוש רוסי, זוכה לנתח שוק זעיר של 2.2%. הנתח של יאהו קטן מן המצופה: רק 2%. מיקרוסופט מיד מאחוריו עם 1.9% בלבד. שני מנועי חיפוש פולנים (Nasza-Klasa.pl והמנוע QXL Ricardo) מחזיקים ביחד 2.5%. אמריקה אונליין (AOL) מחזיקה בנתח של 0.9%. אסק מקבלת רק 0.8% ומנוע ראמבלר (Rambler) מקבל 0.5%.

221 מליון אירופאים ביצעו במרץ השנה כ-24.6 מיליארד חיפושים, ע"פ דו"ח קומסקור. זה אומר ממוצע של 111 חיפושים לכל משתמש אירופאי בחודש זה. המחפשים הכבדים ביותר נמצאים בפינלנד (143 חיפושים למשתמש), פורטוגל (128) אנגליה (124) ושוודיה (121). דווקא רוסיה ונורבגיה מתאפיינים במחפשים "קלים" (78 ו-79 חיפושים למשתמש).

מרבית החיפושים באירופה מתנהלים במספר קטן-יחסית של מדינות מובילות: אנגליה, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, רוסיה והולנד. שאר המדינות מתאפיינות בנתחים קטנים בהרבה, ומסודרות מן הגבוה לנמוך: שוודיה, בלגיה, פורטוגל, שווייץ, אוסטריה, פינלנד, דנמרק, נורבגיה ואירלנד. הגוש אנגליה-צרפת-גרמניה מחזיק יותר חיפושים מכל שאר מדינות אירופה ביחד, לפי דו"ח קומסקור.

אתר eBay מחזיק בנתח משמעותי של משתמשים, המבצעים חיפושים רבים. הוא מנוע החיפוש היחיד שמחזיק בנתח בעל משמעות באירופה: 3%. אך eBay הוא מנוע חיפוש של מוצרים, ולא של אתרים. הנתח המרשים של איביי מתרגם את עצמו, מן הסתם, לרווחים גדולים המגיעים מעמלות על רכישות של אירופאים בעולם, אך גם בנתחי פרסום.

המסקנות מן הדו"ח של קומסקור הן ברורות: גוגל כבש את אירופה בסערה, והביס את כל מתחריו כמעט בכל השפות. למרות נוכחות מקומית של מנועים כמו יאנדקס הרוסי או שני מנועי החיפוש הפולניים המוזכרים לעיל, שליטתו של גוגל בנתחי החיפוש, כמו גם באיכות החיפושים, היא בלתי מעורערת, ומגיעה לכדי מונופול של ממש. היכולת של גוגל לתרגם את עצמו לכל שפה, בכל מדינה, היא חסרת תקדים.

צוי איסור פרסום בעידן מנועי החיפוש

פרשת השוחד-לכאורה של אולמרט, שהתפוצצה במאי 2008 בכלי התקשורת הישראלים, היא דוגמה טובה לאפסותם המוחלטת של צוי איסור פרסום בעידן גוגל ומנועי החיפוש הבינלאומיים.

תביעה פדרלית ייצוגית נגד גוגל על הונאת לקוחות

התביעה מאיימת לפגוע בבטן הרכה של גוגל - תוכנית הפרסום "אדוורדס", מקור ההכנסה העיקרי של אחת מחברות האינטרנט הרווחיות בהיסטוריה.

התביעה הוגשה ב-22 אפריל 2008 על ידי קבטק בראון קלנר, משרד עו"ד גדול ומנוסה בתביעות ייצוגיות, שכבר הצליח לנצח את גוגל ויאהו בחזית הונאת ההקלקות, והוציא מהם עשרות מליוני דולרים. עכשיו טוענת התביעה להונאה מסוג אחר, הפוגעת בלקוחות הנאמנים ביותר של גוגל.

בשורה התחתונה, טוענת התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי של סן-חוזה (קליפורניה), כי גוגל מטעה את מפרסמי אדוורדס (adwords) כאשר הוא מוסיף אותם ללא ידיעתם לרשת התוכן של גוגל. ברשת זו מתפרסמות מודעות מסוג אדסנס (adsense), לרוב לצד דפי תוכן רגילים שאינם תוצאות חיפוש. המודעות של אדסנס פחות ממוקדות ופחות איכותיות מאלו של גוגל אדוורדס, וכך נפגעים הלקוחות.

התביעה מתמקדת בתהליך ההרשמה לתוכנית הפרסום של גוגל, תהליך שאמור להיות פשוט וברור לציבור הרחב. כדי להדגים את ההטעייה הנטענת בתביעה, יש להביט על שני צילומי מסך (בעברית) שהבאנו כאן להמחשה.

כאשר מעלים מסע פרסום חדש לגוגל, מגיעים לעמוד בו יש לבחור את המחיר המירבי לכל קליק, אותו מוכן המפרסם לשלם. כך זה נראה בממשק העברי-ישראלי כיום:

מהו הסכום המקסימלי שתהיה מוכן לשלם על המודעה שלך?
צילום מסך מתוך מערכת גוגל אדוורדס בעברית

המפרסם בוחר את ברירת המחדל להצעת מחיר עבור עלות לקליק, בשדה הראשון הזמין עבורו. מתחתיו נמצא שדה נוסף, המוגדר "אופציונלי", ובו הצעת עלות קליק לתוכן. כאמור, מודעות המופיעות ברשת התוכן של גוגל אינן קשורות למנוע החיפוש של גוגל, והן בגדר "באנרים טקסטואליים", המתאימים את תוכן המודעה אל תוכן העמוד בו הם מופיעים.

פה קבור הכלב. בואו נתמקד בשני השדות, כדי להבין את טענת ההטעייה:

המפרסם ממלא הצעת מחיר עבור עלות לקליק (סכום לדוגמה: 5 סנט)
מתחתיה, הצעת עלות לקליק לתוכן - המפרסם בוחר להשאירה ריקה

כאשר המפרסם בוחר להשאיר את "הצעת עלות לקליק לתוכן" ריקה, הוא כנראה מאמין כי המודעות שלו לא יופיעו ברשת התוכן של גוגל (אם הוא בכלל יודע מהי אותה רשת). זוהי מוסכמה מקובלת באינטרנט - אם אני לא ממלא שדה אופציונלי, אני לא מצפה שהשדה הזה יתמלא באופן אוטומטי באותו הערך המופיע בשדה הקודם, שאינו אופציונלי.

אז מה כאן הבעיה, בדיוק?
גוגל אדוורדס מכניס את כל המפרסמים שלו, באופן אוטומטי, אל רשת התוכן שלו. ההוספה האוטומטית אל רשת התוכן מתבצעת גם אם המפרסם לא מילא את שדה "הצעת עלות לקליק לתוכן". בפועל, גוגל גובה מן המפרסם את אותו המחיר שאותו הגדיר ב"ברירת מחדל להצעת מחיר עבור עלות לקליק". אי-הבחירה של המפרסם הופכת לבחירה בעלת משמעות כספית משמעותית.

רק אם המפרסם מקליד את הסכום "אפס" (0) אל השדה "הצעת עלות לקליק לתוכן", הוא לא יחוייב על פרסום ברשת התוכן. אך מרבית המפרסמים אינם יודעים כי האופציה הזאת קיימת, ומניחים (בצדק מסוים) כי הימנעות מהקלדת סכום כמוה כאי-הסכמה להופעה ברשת התוכן. רק מקצוענים מכירים את הטריק הזה (להוסיף אפס בשדה העלות לתוכן).

גוגל יכול היה לפתור את הבעיה ולומר בפירוש, כי "אם תשאיר שדה זה ריק, ייבחר סכום ברירת המחדל". ניתן גם היה להגדיר את הטופס כך, שמילוי השדה הראשון ימלא אוטומטית גם את השדה השני באותו הסכום. אך הפתרון האידיאלי היה להגדיר את הטופס כך, שאם המפרסם אינו ממלא את שדה העלות לתוכן, מוזן לתוכו באופן אוטומטי הערך "אפס".

איך זה נראה אחר כך? הנה צילום מסך עדכני, בעברית, מתוך הגדרות מסע הפרסום במערכת גוגל אדוורדס:

מסך הגדרות מסע פרסום - רשתות: א) גוגל; ב) מנוע חיפוש אחרים; ג) רשת התוכן (אדסנס)
ברירת המחדל: כולן מסומנות - כולל רשת התוכן

כפי שניתן לראות בצילום המסך, גם כאשר הלקוח אינו בוחר להכניס ערך מספרי כלשהו לשדה עלות הקליק לתוכן, הוא מוכנס אוטומטית אל רשת התוכן של גוגל. כדי לצאת מרשת התוכן, יש להסיר את הסימון באופן פעיל בעמוד הגדרת מסע הפרסום.

במילים פשוטות: גוגל מכניסה את המפרסם אל רשת התוכן שלה, גם אם הוא אינו קובע מחיר מירבי להופעה ברשת זו. הנזק ללקוח ברור - איכות המודעות ברשת התוכן נמוכה באופן משמעותי מן האיכות של המודעות בגוגל וברשת החיפוש שלו. גם הרווח של גוגל ברור: במקום להוציא מן הלקוח סכום X על פרסום סביב תוצאות חיפוש, מבטיחה גוגל כי גם אם אין מספיק חיפושים סביב מילים אלו, המודעות יופיעו גם ברשת התוכן כדי למצות את תקציב הפרסום שקבע הלקוח.

נתונים של חברות המתמחות בחקירת הונאת הקלקות טוענות כי כרבע (25%) מן הקליקים ברשת התוכן אינם לגיטימיים, והם מגיעים מגורמים זדוניים המעוניינים להרוויח על חשבון המפרסם (בעלי אתרים עם פרסומות אדסנס) או לפגוע בו ישירות (מתחרים). במקרים כאלה, הקליקים הגרועים של רשת התוכן באים על חשבון קליקים טובים מרשת החיפוש. מי שמפסיד הוא המפרסם. מי שמרוויח הוא גוגל.


התעשרות שלא כדין + הונאה + פגיעה באפקטיביות הפרסום
התביעה טוענת כי לא רק שגוגל מתעשר על חשבון לקוחותיו ומבצע הונאה כלפי לקוחותיו המפרסמים, אלא שהוא פוגע באפקטיביות הפרסום לה הם מצפים. מפרסם ממוצע, המשלם כסף רב להופעה ברשת התוכן של גוגל, עשוי להינזק אם תוצאות הפרסום ברשת זו הן פחות איכותיות מעצם טבעה של הרשת.

לגוגל יש כיסים עמוקים, את זה יודע כל משרד עורכי-דין המחפש לגרוף סכום ענק בתביעה ייצוגית ומתוקשרת. ההבדל במקרה הזה הוא שהתובע הוא משרד רציני עם "קבלות". קבטק בראון קלנר יכול להגיע לבית המשפט עם חגורה מלאה בגולגלות ענקיות. לא רק קוקה-קולה הפסידה לו, אלא גם גוגל (90 מליון $) ויאהו (עשרות מליוני דולרים). לגוגל יש מה לחשוש, כי בית המשפט ייקח ברצינות את המוניטין של התובע.

אם יקבל בית המשפט את ההגיון המשפטי בבסיס התביעה, לפיה אי-מילוי של שדה כמוהו כ"לא, תודה", הרי שגוגל צפויה לשלם סכום אדיר במסגרת תביעה ייצוגית שתקיף את כל מפרסמיה בשנים האחרונות. בית המשפט יצטרך להעריך מה חושב האדם הסביר, כאשר הוא יושב מול טופס ההרשמה המקוון של גוגל אדוורדס ומקליד את המחיר שהוא מעוניין לשלם למנוע החיפוש הגדול והחזק בעולם.


באמת הגיע הזמן
בתור מפרסם ותיק בגוגל, אני חייב לומר שהתביעה הייצוגית נראית מוצדקת לחלוטין. רוב המפרסמים בגוגל הם אנשים פשוטים, חלקם ללא ידע רב במחשבים ואינטרנט. הם מפרסמים בגוגל כי הם יודעים שמדובר במנוע חיפוש גדול ואמין. האבחנה בין גוגל, רשת החיפוש ורשת התוכן אינה פשוטה כלל וכלל. בחירה במחיר קליק מירבי בחיפוש ובתוכן אינה משימה טריוויאלית, וקל להטעות את הצרכנים בתהליך זה.

כאשר צרכנים פשוטים מפסידים כסף בגלל תוכנית פרסום מתוחכמת-מדי, ומרגישים כי לא קיבלו את מה ששילמו עליו, בית המשפט חייב לקבל את התביעה. יהיה קשה לבנות תשתית ראייתית חזקה המוכיחה את התזה "אי-מילוי שדה = לא רוצה", ויהיה קשה להעריך את הנזק שנגרם לצרכנים, אבל התביעה הזאת היתה חייבת לבוא, מוקדם או במאוחר.

אפילו בעמוד המבוא של תוכנית גוגל אדוורדס, מוגדרת העסקה בצורה פשטנית ומטעה: "אתה יוצר מודעה, היא מופיעה בגוגל, ואתה מושך לקוחות". הטקסט לא מבהיר את האמת הפחות-נעימה: "אתה יוצר מודעה, היא מופיעה אוטומטית בגוגל ובמאות אלפי אתרים אחרים שהם ממש לא גוגל, ואתה לא תמיד מושך לקוחות".

כבר שנים מתריעים מקצועני פרסום במנועי חיפוש על ההוספה האוטומטית לרשת התוכן של גוגל, שביצועיה נמוכים, במרבית המקרים. המקצוענים מזהירים את לקוחותיהם לבל יוסיפו את עצמם לרשת התוכן בטעות - מתוך חוסר תשומת-לב או מתוך תמימות. אבל לא לכל מפרסם יש מקצוען פרסום אובייקטיבי שעובד מולו. רוב מפרסמי גוגל עובדים לבד, בלי להתייעץ עם חברה חיצונית.

התביעה הייצוגית הזאת היתה יכולה להיות מוגשת כבר לפני כמה שנים טובות, אבל טוב מאוחר מלעולם לא.

דפי זהב: קנינו את המקומות הראשונים בגוגל

נציגת מכירות של "דפי זהב" בשם דורית אפרת הוקלטה בטלפון כאשר היא טוענת ש"דפי זהב" קנתה את המקומות הראשונים בגוגל על סדרת מילות חיפוש מבוקשות. בתשובה לשאלת הלקוח, הדגישה הנציגה כי לא מדובר בקישורים ממומנים, אלא בתוצאות הטבעיות, אלו שגוגל מקפיד לא למכור לאף גורם מסחרי בעולם.

להלן קטעים נבחרים מן ההקלטה שעלתה לרשת וניתנת להורדה:

דורית, דפי זהב: "...קנינו בגוגל את המיקום בין הראשונים שנכנסים אליו. אתה יכול להיכנס לגוגל, אני אראה לך משהו? דפי זהב רכשה, רק לסיווג הזה, של דיור מוגן, את המקום הראשון, אחרי הממומנים..."

לקוח: "מה זאת אומרת רכשה את המקום הראשון?"

דורית, דפי זהב: "אנחנו קנינו את זה בכסף, את המיקום בגוגל. לקוחות שיש להם כרטיסים אצלנו, מחוברים אצלנו בתוצאות. ברגע שהם נכנסים לדפי זהב, אנחנו קנינו כל מילה שקשורה לדיור מוגן, בית אבות, בית אבות סיעודי, כל אחת ממילות המפתח האלה, אתה תמיד תופיע בגוגל...אנחנו באופן קבוע קנינו את הסיווג הזה בתשלום, שאתה תמיד-תמיד תהיה בין הראשונים שנכנסים אליו...אנחנו קנינו את זה, זה עולה לנו המון כסף. אנחנו לא קונים את כל הסיווגים, לא קונים סיווגים כמעט בכלל, אנחנו פשוט מקודמים על ידי מנועי חיפוש, אבל במקרה של בתי אבות ודיור מוגן אנחנו קנינו את זה בתשלום כי אנחנו רוצים לתת ערך מוסף ללקוחות שלנו"

לקוח: "קניתם שתהיו בתוצאה ראשונה?"

דורית, דפי זהב: "בתוצאה ראשונה, כן. שלא נלך לאיבוד בעמוד עשירי בגוגל...לאן שלא יילכו, תמיד דפי זהב תמשוך אותם אליה."

לקוח: "...לא ידעתי שאפשר לקנות את התוצאות של החיפוש..."

דורית, דפי זהב: "כן, בגוגל היום, בשביל להיות למשל בדיור מוגן למעלה, הצבע הצהוב הזה, זה קישורים ממומנים, אנשים משלמים פה 300 שקל פר הקלקה..."

לקוח: "רק רגע. אתם קניתם את הקישורים הממומנים או את התוצאות של החיפוש?"

דורית, דפי זהב: "את תוצאות החיפוש בעמוד הראשון. אלה שלמעלה משלמים 300 שקל על כל הקלקה. זאת אומרת שאנחנו תמיד נימצא פה..."

עד כאן תימלול קטעים מן ההקלטה.

תגובות
פנינו היום אל נציגת "דפי זהב", דורית אפרת, כדי לקבל את תגובתה.
היא אישרה את קיום השיחה, והמשיכה לטעון כי נאמר לה ש"דפי זהב" קנתה את המיקומים הראשונים בגוגל, להבדיל מן הקישורים הממומנים. כאשר אמרנו לה שגוגל אינו מאפשר לקנות את המקומות הראשונים, היא הפנתה אותנו אל המנהלת שלה, גברת בשם אתי. בשיחת טלפון קצרה, אמרה לנו אתי כי מחלקת השיווק של "דפי זהב" אחראית למדיניות השיווקית, ביקשה מאיתנו לפנות אליהם, ואז טרקה את הטלפון.

את הסיפור חשף אתר SEOWEB, ומגיע לו קרדיט מיוחד על הקלטת השיחה עם "דפי זהב".

אהוד קינן פירסם את הסיפור ב-ynet, כולל ההקלטה המלאה, והביא תגובות נוספות. דפי זהב טענו בכתבה, בין השאר, כי "נציגת המכירות המוזכרת בהקלטה, טעתה בהבנתה את עולם מנועי החיפוש". תגובה זו עושה חסד עם הנציגה, בין השאר מפני שטענתה של הנציגה בעניין מחיר דמיוני של 300 ש"ח לקליק בקישורים הממומנים, אינה מעידה על תום לב או על חוסר-הבנה, אלא נסיון לפגוע ב"גוגל" על חשבון "דפי זהב".

עידו קינן פירסם גם הוא את הסיפור ב"כלכליסט" (15/4/08, עמ' 10 בחדשות), והביא מ"גוגל" תגובה בעלת ניחוח מאיים: "...עניין דפי זהב נמצא בבדיקת המחלקה המשפטית של גוגל". הכותרת ב"כלכליסט" העלתה את חומרת הסיפור: "גוגל מאיימת: נפעל משפטית נגד דפי זהב".

לשם הבהרה, חשוב לציין: גוגל אינה מוכרת את תוצאות החיפוש הטבעיות שלה לאף אחד. הקישורים הממומנים שייכים ליחידה עסקית נפרדת. ההצהרה של "דפי זהב" כאילו קנתה את תוצאות החיפוש בכסף, עומדת בניגוד גמור למדיניות הגלובלית המוצהרת של גוגל מאז ומעולם. גם הטענה של "דפי זהב" לפיה מפרסמים משלמים 300 ש"ח לקליק בקישורים הממומנים, היא מופרכת לחלוטין.

גילה קצב - הנאום האבוד - חיפוש אונס בבית הנשיא

לאור ההתפתחויות הדרמטיות בפרשת קצב (ביטול עסקת הטיעון עם הפרקליטות ע"י קצב ב-8/4/08, הודעת היועמ"ש על הגשת כתב אישום באשמת אונס, במרץ 2009, והרשעת קצב ב-2011), חשוב לחזור לגילוי מעניין בנושא רעיית הנשיא-לשעבר, הגברת גילה קצב - גילוי שנחשף אך ורק בזכות עומק החיפוש של גוגל.

בינואר 2007, בעוונותיי, ערכתי חיפוש ממוקד על המילה "אונס" בתוך אתר בית הנשיא, בעזרתו האדיבה של מר גוגל. לולא קיומו של האופרטור "site:", המאפשר למקד חיפוש בתוך אתר ספציפי, לא היה הדבר אפשרי - כי לא קיים מנוע חיפוש פנימי באתר המיושן של בית הנשיא (הנה ציטוט מהאתר: "כל הזכויות שמורות 2002, מדינת ישראל").


מיד הופיע הנאום הבא (שכיום אינו זמין עוד) מאת רעיית הנשיא - שימו לב להדגשות שלי בגוף הטקסט:

נאום רעיית הנשיא, הגברת גילה קצב מרכז סיוע לנפגעות אונס ביום המאבק באלימות נגד נשים י"ב בכסלו תשס"ב, 25 בנובמבר 2001

ערב טוב, קהל נכבד, מדי שנה בשנה מציינים בארץ ובעולם בתאריך עשרים וחמישה בנובמבר את יום המאבק באלימות נגד נשים. אני מברכת את כל הוועדות לקידום מעמד האישה, את ארגוני הנשים ואת הגופים והעמותות העושים רבות למען קידום הנושא ומקדישים זמן, מחשבה ועשייה באיתור האלימות ובמניעתה. לדאבוננו, תופעת האלימות חוצה גבולות ומופיעה בכל חלקי החברה. כולנו בדעה אחת, כי נושא האלימות צובר תאוצה בחברה הישראלית, ונראה, שלכולנו קשה לעמוד בפרץ החמור והמדאיג. גם היום אנו עדים לרצח מתועב של אישה נוספת בידי בעלה. לכן אסור לנו לתת לנושא לרדת מסדר היום הציבורי, ואנו חייבים להתגייס כולנו לעצירת תופעה חמורה זו. התכנסות כמו היום יוצרת לחץ בדעת הקהל ומביאה לרצון למציאת דרכים מעשיות לטיפול בבעיית האלימות נגד נשים. לצערנו, קיימת עדיין סטיגמה חברתית חמורה ורתיעה מעיסוק בנושא הפגיעות המיניות. לא מדווחים על כל נפגעי הפגיעה המינית, וגם אם נחשפים מקרים של פגיעה מינית, הנטייה בעיקר בקרב המשפחה והקרובים לעניין היא לשמור על קשר של שתיקה ולעיתים גם להפגין חוסר אמון. כפועל יוצא הנפגעות מינית הופכות לקורבן כפול: ראשית - בשל השתיקה, ושנית - בשל ההסתרה, ההאשמה העצמית, הנטל הכבד המעיב על כל חייהן והסבל המתמשך. לכן צריך אומץ רב בכדי להיחשף. אני יודעת כמה קשה היום לאיה, לרותי ולעדי לעלות על הבמה ולהשמיע עדות אישית. אולם בעלייתכן לבמה ובעדות שלכן אתן מסייעות, ולו במעט, לשבור את קשר השתיקה ואת הטאבו סביב הנושא, כי התעללות צריך לעצור, לדעת לדבר, ללמוד ולסייע לקורבנות להתגבר. אל לנו כחברה להסתפק רק בטיפול ובתמיכה מקצועית נקודתית בנפגעות הפגיעה המינית והאלימות בכלל. הגיע הזמן, שהחברה הישראלית והממסד ייטלו על עצמם את האחריות לטיפול הכולל. עלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת לנקוט בצעדי מניעה ולהקצות משאבים מוגברים לטיפול בנושא. אני מברכת את כל העוסקים במלאכת קודש זו. אני יודעת, כי המשימה לא קלה, אבל בואו ונוכיח כולנו, שהיא אפשרית. (כל ההדגשות שלעיל - מאת בלוג חופש החיפוש)

הנאום המרגש של רעיית הנשיא, הגב' גילה קצב, אומר במשתמע: כל הכבוד למתלוננות נגד קצב; הן מצליחות לשבור את קשר השתיקה וההשתקה, את מחסום הבושה והפחד, את הנסיונות להטיל רפש באמינותן של המתלוננות ואת המזימה של העבריינים לחמוק מעונש.

כאמור לעיל, הנאום המעניין של גילה קצב כבר אינו קיים בבית הנשיא. 

ארכיון האינטרנט שמר עותק שלו.

הדף ובו הנאום נמחק פיזית מן השרת של אתר בית הנשיא.

כדי שהנאום של גילה לא ייעלם מן העולם, יצרתי לו גרסת גיבוי: נאום גילה קצב.



גילה קצב: "הקורבנות לא מוצאים את עצמם בחברה"

אותו חיפוש בגוגל העלה מסמך קצר מפברואר 2005, שגם הוא (באורח פלא) כבר אינו זמין באתר, לפיו רעייתו של משה קצב, גילה קצב, אמרה למשתתפים כי:

"תופעת האלימות המינית, המכה בחברה הישראלית על כל מגזריה, מפרה את אחת מזכויות היסוד הבסיסיות ביותר של האדם: הזכות לשלמות הגוף ולכבוד האדם. חברה דמוקרטית, ליברלית וסובלנית המציבה בראש מעייניה את הדאגה לרווחת אזרחיה לא יכולה לאפשר מציאות בה קורבנות האלימות המינית לא מוצאים את עצמם בחברה". (ההדגשות שלי; א.ב.)



ומה יש למר משה קצב לומר על תופעת האונס?
האמת היא שלא הרבה.
בנאום משנת 2001 מצא גוגל את הציטוט הבא, מאת משה קצב:

"...הזיכרון ההיסטורי היהודי מורה לנו לצאת נגד הגישה האחידנית שיוצאת למחוק מסורות פרטיקולריות, לגבור על תפיסות קהילתיות ולהשליט תחתן תפיסה 'אוניברסלית' אחת, בלעדית וחד-ממדית. לא באתי לערער בכך על התוקף האוניברסלי של איסורים מוסריים, כמו איסורי רצח, אונס ועינוי. חלילה לי לתלות גם את אלה בהקשר תרבותי יחסי. אך באתי להסתייג מן היומרה הבין-לאומית החדשה להשליט באמצעים צבאיים גם את מכלול הערכים ההומניסטיים, כמו זכויות הפרט, חירות ושוויון...".
(ההדגשה שלי; א.ב.)

אפילו בציטוט הקצר הזה, קצב מזיק לעצמו פעמיים:

א) משה קצב מכיר בעובדה כי עבירת האונס הינה אחד האיסורים המוסריים החמורים ביותר, המוצדקים ביותר והאוניברסליים ביותר;

ב) משה קצב מתנגד לכפיית ערכים הומניסטיים כגון זכויות הפרט, החירות והשוויון.


וכיצד יהיה אפשר להשיג זכויות פרט, חירות ושוויון ללא כפייה וללא כוח אכיפה פעיל? הרי תמיד יהיו אנשים שירצו להילחם בזכותו של הפרט לחופש ביטוי, חופש בחירה, פרטיות, חירות, שוויון ועוד. קצב לא מכבד את זה.

מעניין לציין כי אפילו בנאום ההשתלחות ההיסטרי של קצב (שכבר לא קיים באתר הנשיא, ולכן קישרתי אל פוסט שבו מופיע הנאום המלא) נגד התקשורת, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה והמתלוננות, מופיעה המילה "אונס" רק פעם אחת: "אני אאשים אותו במעשה אונס", כך הוא מצטט את אחת המתלוננות.


לפחות ע"פ התוצאות של גוגל באתר בית הנשיא, נראה כי משה קצב אינו מרבה לדון באופן פומבי בתופעת האונס. גילה קצב, לעומתו, אמרה דברים חד-משמעיים בנידון. הבעיה היא שיש הבדל די גדול בין דיבורים ובין מעשים, כמו שיש הבדל גדול בין חיפושים באינטרנט ובין תוצאות רלוונטיות.


(פורסם לראשונה ב-5/2/07; עבר עריכה מחודשת באפריל 2008, במרץ 2009 ובמרץ 2011)

(חמישה חודשים אחרי שפורסם הפוסט המקורי, פרסם "זמן תל אביב" כתבה דומה בנושא)

אקספלורר 7 מול פיירפוקס 2: בחירת מנועי חיפוש

אקספלורר שבע, הגרסה המעודכנת של הדפדפן המיקרוסופטי, יצאה לשוק זמן רב אחרי ש"מוזילה פיירפוקס" הצליחה לגנוב לה את קהילת המפתחים והמשתמשים המתוחכמים. פיצ'רים עתיקים כגון לשוניות ניווט, ערוצי RSS או סתם דפדפן שלא קורס בלי סיבה -- כבר לא נחשבים אטרקציה.

מה שדווקא כן מעניין באקספלורר החדש היא האפשרות לבצע חיפושים בכל מנוע חיפוש היישר מן הדפדפן, בעזרת הוספה מהירה של מנועים מועדפים מכל העולם. עד עכשיו נאלצנו להתקין את ה"גוגל טולבר", אבל הוא בזבז יותר מדי מקום יקר על הדפדפן ולא נתן מספיק אופציות. עכשיו, כל מה שצריך זה קצת סבלנות.

עבור ההמון הנבער, חסר הסבלנות וקצר-הרוח, מיקרוסופט מתכננת מלכודת נפלאה - רשימה סגורה של מנועי חיפוש, לכאורה ללא כל בחירה, ובלי חופש חיפוש אמיתי:

מיקרוסופט, בהיותה מונופול בתחומים רבים, החליטה ברוב-טובה לאפשר למשתמשים "לבחור" מתוך רשימה קטנה של מנועים מובחרים. אלו שלא הפעילו הרבה מחשבה בשלב ההתקנה -- וזה הרוב, למרבה הצער -- נשארו, לצערם, עם המנוע של מיקרוסופט (לייב.קום) בתור ברירת המחדל.

אלו שצלחו את מסך הבחירה, העדיפו לקחת את גוגל הביתה. אלא שכאן לא נגמר הסיפור.

הטריק החכם של מיקרוסופט, כך נראה, עובד כך: כאשר אקספלורר 7 כבר מותקן על המחשב שלכם, תיבת החיפוש המוטמעת בדפדפן (מצד ימין למעלה) עדיין מכוונת על לייב סרץ' (Live Search) בתור המנוע המועדף - גם אם בחרתם מנוע אחר קודם לכן!

זה "חופש בחירה נוסח מיקרוסופט": החופש לבחור את לייב-קום בתור ברירת המחדל, למרות שהגולש בחר את גוגל בתור המנוע המועדף. כך מיקרוסופט נראית טוב בעיני עורכי הדין והאנשים החזקים של וושינגטון ("אנחנו נותנים לכם לבחור"), ובמקביל חוסמת החברה את גוגל באלגנטיות בעזרת העברתו למקום השני וה"מכובד".

רק מי שממש ייכנס אל תיבת הבחירה וישחק עם האפשרויות במשך מספר שניות, יוכל לעשות אחד מן השלושה:

א) להחליט שגוגל הוא ברירת המחדל, ולא לייב-קום;

ב) למחוק לגמרי את לייב-קום מן הרשימה הקצרה, ולהשאיר רק את גוגל בזירה כברירת המחדל;

ג) להוסיף מנועי חיפוש, לפי העדפה אישית.



איך פותרים את הסיפור הזה
1) התקנתם אקספלור 7 ? יפה.
2) הביטו מצד ימין למעלה, אל תיבת החיפוש
3) לחצו על החץ הקטן (v) שמימין לאייקון זכוכית המגדלת
4) בחרו באופציה "פיינד מור פרוביידרס" ("מצא עוד ספקי חיפוש...")
5) הדפדפן יוביל אתכם לעמוד עם רשימה של מנועים בינלאומיים (מצד שמאל)
6) אתם מוזמנים לבחור מנוע - ולהחליט מי מהם יהיה ברירת המחדל (הכי חשוב)
7) ההמלצה שלנו לברירת-מחדל: גוגל - מנוע החיפוש הטוב ביותר בעולם כיום
8) מצד ימין יש לכם אפשרות להוסיף כל מנוע חיפוש בעולם, לפי בחירה אישית

איך זה נראה? הנה צילום-מסך:

נתקעתם עם Live Search ולא יודעים איך להפוך את גוגל לברירת מחדל? אין בעיה.

פשוט בחרו באופציה "Change Search Defaults" (שינוי חיפוש ברירת מחדל) וסמנו את החלופה המועדפת עליכם (כן, גוגל) בלי לחשוב פעמיים.

מה עם גוגל ישראל
יש אפשרות להוסיף מנוע חיפוש לפי בחירתכם (Create Your Own), מצד ימין בעמוד בחירת המנועים הנוספים (בצבע צהוב-כתום). כל מה שצריך זה להוסיף את הקישור לעמוד תוצאות החיפוש עבור המילה "TEST" באנגלית. רק אם מכניסים את השאילתא המדויקת בנוסח הנכון, אפשר להפעיל כך את גוגל ישראל (הנה הקישור המתאים באדיבות אחד הטוקבקיסטים של הבלוג הזה).

בעזרת הפיצ'ר הנחמד הזה (הדבקת ה-URL של החיפוש כולל מחרוזת "TEST") אפשר להוסיף שלל מנועי חיפוש אישיים, כדוגמת חיפוש הבלוגים של גוגל, גוגל ניוז, וואלה, תפוז ונענע. כאן טמונה התועלת העיקרית של החיפוש בדפדפן: חיסכון בזמן ובמאמץ מוחי.


מחמאה אחת
מיקרוסופט שיחקו אותה עם הפיצ'ר המכונה "קלירטייפ", שאמנם הגיע עם מערכת אקספי, אבל רק עכשיו נכנס בגדול גם אל הדפדפן. הקריאה באינטרנט עם קלירטייפ קלה יותר, כי הגופנים זוכים לעיגול, ריכוך ועידון שמצליח ליצור את הרושם כאילו מדובר ברזולוציה גבוהה, קרובה יותר לאיכות דפוס. קלירטייפ הוא הברקה של ממש, ועל פי מחקרי שימושיות הוא אף מזרז את מהירות הקריאה באינטרנט בשיעור של 10-15% לערך. זה הישג של ממש.

ביקורת אחת
מוזילה פיירפוקס עדיין מנצחת את אקספלורר 7 בכל מה שנוגע לגמישות, קלילות, התקנת תוספים מגוונים (במיוחד סרץ' סטטוס למי שעוסק בקידום במנועי חיפוש, אבל גם התוסף CustomizeGoogle עובד יותר טוב עם פיירפוקס, ועוד לא דיברנו על OpenSearchFox), תמיכה ב-RSS ועוד תופינים דיגיטליים.

אקספלורר 7 הוא דפדפן מכובד מאוד, שהצליח לסגור חלק מן הפער העצום בינו ובין שאר הדפדפנים הפתוחים שבשוק - אבל פיירפוקס הוא עדיין אופציה מצויינת למי שרוצה גלישה חכמה יותר - ו"שועל האש" אפילו מאפשר לחפש בגוגל ישראל מתוך הדפדפן, בעברית מיושרת ימינה, מימין לשמאל, בלי שום בעיה.

חובבי פיירפוקס בעברית מוזמנים לעיין בעמוד תוספי חיפוש עבריים של אתר מוזילה הישראלי, ובמהירות להוסיף לעצמם מנועים מקומיים כמו נענע, תפוז, וואלה, נטקס ונענע אקספרס.

אופן סרץ' פוקס (OpenSearchFox)

התוסף המומלץ ביותר למי שרוצה להוסיף מנועי חיפוש ללא הגבלה אל הפיירפוקס שלו, הוא ללא ספק אופן סרץ' פוקס (OpenSearchFox). התוסף הזה הוא פשוט וגאוני גם יחד: פשוט ניגשים לכל תיבת חיפוש שאנחנו רוצים להשתמש בה על בסיס שוטף, עושים "קליק ימני" ומוסיפים את המנוע, כולל לוגו ותיאור.

בעזרת תוסף יעיל ומהיר כמו אופן סרץ' פוקס, כבר לא צריך לגשת לויקיפדיה כדי לחפש בה; אפשר לחפש ישירות דרך גוגל חדשות, גוגל בלוגים ואפילו גוגל תמונות. לא צריך לגלוש לאינספור מקומות רחוקים ברשת או לחטט במועדפים כדי לעשות חיפוש מהיר באתרים קטנים שרק אנחנו מכירים; התוסף מקצר את הדרך להוספת כל מנוע חיפוש אפשרי, גם אם מדובר באתר הכי איזוטרי והכי קטן שבסביבה.

בהשוואה למנגנון הוספת מנוע החיפוש המסורבל והאיטי של אקספלורר שבע, התוסף "אופן סרץ' פוקס" הוא באמת שועל זריז ובוער. קשה להאמין שיש כל כך הרבה אנשים שעדיין לא החלו להשתמש בו.

גוגל מפות בלי מדינת ישראל

עד ספטמבר 2008, מדינת ישראל נעדרה ממנוע חיפוש המפות של גוגל. הישות הפיזית המכונה "ישראל" אמנם קיימת בתור גוש של אדמה; אבל אם חיפשת את ירושלים, תל אביב, חיפה או אילת - גוגל לא הראה לכם את הכבישים, הרחובות והעסקים הממוקמים שם.

בספטמבר 2008 חל עדכון משמעותי במאגר המפות הישראלי של גוגל, לאחר שיתוף פעולה עם "מפה" ממאגר GISrael. סוף סוף הופיעו רחובות וערי ישראל בשירות המפות של גוגל. אפשר לנשום לרווחה.

כל מה שנכתב בהמשך פוסט זה, היה נכון עד לספטמבר 2008, ואיננו נכון עוד.

יש עוד כמה מדינות שזכו להתעלמות דומה מצד "גוגל מפות". אחת מהן היא צפון קוריאה. נשמע מוצדק, מבחינה בטחונית? אולי. אבל מה עם דרום קוריאה? או קפריסין? האם יש סיבה הגיונית מדוע כבישי קפריסין אינם זמינים ב"גוגל מפות", אבל כבישי סוריה כן?

הרבה כבר נכתב בעבר על המצב התמוה של ישראל בשירות המפות העולמי של גוגל עד העדכון של ספט' 2008. היו דיווחים על כך שצה"ל ומערכת הביטחון (שב"כ, מוסד) דרשו מהנהלת גוגל העולמית להסיר את ישראל מהמפה, כדי שטרוריסטים לא יוכלו להיעזר בשירות כדי לארגן פיגועים.

זו היתה ונשארה דרישה מגוחכת. על פי צה"ל, לפחות, "יכולות החברה מוכרות למערכת הביטחון ואין בהן משום סיכון לתשתית הביטחונית של מערכת הביטחון".

במאמר שנכתב בנושא זה הגיבה גוגל כך: "בשנת 1996 חוקק הקונגרס האמריקני חוק האוסר על חברות אמריקאיות להפיק או להפיץ תמונות לווין של ישראל ברזולוציה גבוהה יותר משני מטרים. כחברה אמריקנית, גוגל מצייתת לחוק זה".

אך אם נשים לרגע את נושא הרזולוציה הגבוהה של תמונות הלוויין, ניתן יהיה להתמקד בשאלת "היעדר המיפוי" של מדינת ישראל כולה. מדוע ערים ידועות ומוכרות כגון תל אביב, ירושלים או חיפה פשוט לא הופיעו על המפה הגיאוגרפית (להבדיל מן המפה הלווינית), ומייצרות תמונה מעוותת ומגוחכת של המדינה שלנו בפני קהילת הגולשים? התשובה: ישראל היא מדינה קטנה וזניחה, הרחק במזרח התיכון - פסיק קטן על הכלכלה העולמית.


מפות הן מידע פומבי

החזון הארגוני המוצהר של גוגל הוא "לארגן את המידע בעולם ולהפוך אותו לשימושי ונגיש". מפת מדינת ישראל אינה סוד כמוס, אלא מידע פומבי שכל אחד יכול להשיגו. תשאלו כל חנות ספרים בישראל - כולן מחזיקות במלאי מפות מעודכנות של ישראל, בכל השפות הנפוצות, עם כל ההתנחלויות הזעירות ביותר.

אז מדוע גוגל חשבה לעצמה שמותר לה להסתיר את כבישי תל אביב, את מפת ירושלים, ולגרום לישראל להיראות בעיני העולם כמדינה חסרת יישובים, חסרת תשתיות וחסרת כבישים? ומדוע החליט הקונגרס האמריקני שזה חכם, או יעיל, או מוצדק, להוריד את הרזולוציה של תמונות הלווין הישראליות למצב שבו המדינה שלנו מופלית לרעה לעומת בלגיה, קנדה או צרפת?

מעבר לכך - האם יש קשר מוכח בין פיגועי טרור ובין הופעה ב"גוגל מפות"? בואו ניקח לדוגמה את עירק: זוהי המדינה הכי מוכת-טרור, הכי ספוגת-פיגועים, הכי מלחמתית, הכי פצועה והכי אומללה בעולם כיום. האם "גוגל מפות" מאפשר למשתמשיו לעיין בעריה וכבישיה? התשובה היא כן. אז איפה כאן ההגיוני הביטחוני-לכאורה?

אם חסימת ישראל בפני "גוגל מפות" היתה עד ספט' 2008 לכאורה אינטרס ישראלי-בטחוני, אז מדוע מאפשרת ישראל מכירת מפות ישראל לכל דורש, בכל חנות, בכל העולם? למה לא לרדוף עד חורמה את כל גופי הקרטוגרפיה ברחבי העולם? ולמה חושבים במערכת הביטחון (או ב"גוגל") שיש טרוריסט עם בעיות שימוש באתרים פופולריים כמו "וואלה מפות", emap.co.il, או ymap של ידיעות אחרונות, אתר מפות.קום הישראלי, השירות של אטלסיטי ועוד ועוד?

אבל בואו נשים בצד לרגע את השיקול הבטחוני. האם מישהו בישראל חשב לעומק על ההיבט התדמיתי, התיירותי והפוליטי של "מדינה מחוקה" כמו ישראל? איך זה גורם לנו להיראות בעיני העולם, אם גוגל לא מכיר בנו בתור מקום ממופה? ואם תייר רוצה לבקר בת"א ולראות מפה של מלונות העיר, או שהוא מעוניין להכיר את עכו העתיקה או מזרח ירושלים לפני הטיול - מי אנחנו (ומי זה גוגל) שנמנע ממנו את המידע הזה?

החופש לחפש מידע פומבי, לגיטימי, נייטרלי ואובייקטיבי ברחבי האינטרנט אינו משהו שאפשר לפגוע בו בלי נימוקים חד-משמעיים. האם גוגל יחסום אתרים למכירת כלי נשק, בתואנה שטרוריסט יוכל להשתמש בהם כדי לבצע פיגוע? האם "גוגל מפות" יכול לחסום עיר חשובה כמו ירושלים בפני העולם, רק בגלל שמצבה הפוליטי שנוי במחלוקת? הרי לונדון, מדריד וניו-יורק ספגו פיגועי-ענק ברמה היסטורית, אבל אף אחד לא יעלה בדעתו לבקש מ"גוגל" להסירן מן המפה, או לפגוע ברזולוציה של תמונות הלווין שלה.


גוגל ת"א וגוגל חיפה נמחקו מן המפה

סימפטום נוסף לבעיית ה"נעדרות" של ישראל מן המפות של גוגל הוא עמוד משרדי גוגל ברחבי העולם. עד קיץ 2008, היה אפשר להבחין בקלות שהמשרדים של גוגל בחיפה ובת"א נעדרו מן המפה ומן הרשימה הטקסטואלית. תחת הכותרת "המזרח התיכון" הופיעו אז רק שתי סוכנויות - גוגל איסטנבול ו...גוגל דובאי.

היה מביך לגלות כי מרכז הפיתוח החיפאי של גוגל, שנפתח בקול רעש וצלצולים ליד משרדי אינטל ומיקרוסופט במרכז מת"מ, מוסתר מעיני העולם משיקולים זרים. עוד יותר מקומם לראות כיצד גוגל תל אביב, משרד גדול ומפואר שתמונותיו כבר מפארות מספר בלוגים של עובדי גוגל בישראל, נותר גם הוא באפילה הקרטוגרפית של "גוגל מאפס".

דובאי - כן; איסטנבול - כן; ישראל - לא
מפת משרדי גוגל באירופה ובמזרח התיכון
לפני עדכון קיץ 2008

המחדל של גוגל במיפוי ישראל הוביל למצב אבסורדי, שבו החברה לא יכלה לספק מידע על שני משרדיה הגדולים בישראל. מרכז הפיתוח בחיפה כאילו לא התקיים מעולם, ומרכז השיווק והפיתוח בתל-אביב התאדה מן האתר של גוגל כאילו אנחנו במיניסטריון האמת האורוולי של הספר "1984". גוגל נותן למונח "שקיפות" משמעות חדשה, לפיה "שקוף" = "בלתי נראה".

בקיץ 2008 עודכנה סוף-סוף מפת המשרדים של גוגל, ועתה היא מכילה את כל הפרטים שרציתם על נוכחות גוגל במזרח התיכון - כולל ישראל:

Google Haifa
Building 30
MATAM, Advanced Technology Center
PO Box 15096
Haifa, 31905
Israel

Google Tel Aviv
Google Israel Ltd.
Levinstein Tower
23 Menachem Begin Road
Tel-Aviv, 66183
Israel

ובעברית:
גוגל חיפה
מת"ם (מרכז תעשיות מדע)
בניין מס' 30
ת.ד. 15096
חיפה 31905
ישראל

גוגל תל אביב
גוגל ישראל בע"מ
מגדל לוינשטיין
רחוב מנחם בגין 23
תל אביב 66183
ישראל


יותר מש"גוגל" פעל עד ספטמבר 2008 בצורה מטופשת כאשר שיתף פעולה עם דרישות החוק האמריקני ומערכת הביטחון הישראלית להסיר אותה מן המאגר הפומבי של "Google Maps", הרי שמערכת הביטחון שלנו פעלה בטיפשות גדולה עוד יותר כאשר האשימה, בעקיפין, את שירות המפות הפופולרי של גוגל בסיוע לתכנון וביצוע פיגועים. הטרוריסטים למיניהם, וכל חברי תנועות ההתנגדות והמרי ברחבי העולם יקנו מפות נייר - או שישתמשו באתרי מפות אחרים.

מעריב או NRG? תוכן משוכפל - שגיאת SEO קלאסית

מבחינת מנועי החיפוש, קיימים כיום במקביל שני אתרים המשכפלים אחד את השני - הראשון הוא NRG היושב בכתובת הידועה nrg.co.il והשני הוא maariv.co.il המכיל אותו תוכן בדיוק. זה מקרה קלאסי של תוכן משוכפל (duplicate content) בקנה מידה גדול, המהווה הפרה ברורה של "הקווים המנחים" של גוגל ומנועי חיפוש חשובים אחרים.

כדי שיהיה ברור: גוגל סורק את שני האתרים של מעריב, בשתי הכתובות השונות, אך לא באותו עומק. את nrg.co.il, שאותו הוא כנראה מעריך בתור "הכתובת הקנונית" (דהיינו, הרשמית), הוא סרק לעומק של 1,300,000 דפים. את maariv.co.il, לעומת זאת, הוא סרק בצורה קצת יותר רדודה: 304,000 דפים בלבד. יחס עומק הסריקה בין שתי הכתובות הוא של 1:4, פחות או יותר.

מנועי חיפוש אינם מוחקים אתרים מן התוצאות שלהם אך ורק בגלל זיהוי תוכן משוכפל. רק אם הבדיקה הטכנית שעורך מנוע החיפוש מביאה למסקנה כי שיכפול התוכן נעשה למטרות "זדוניות", כאלה שפוגעות באיכות התוצאות ובחוויית המשתמש, הוא נוקט בשיטות של מחיקה סלקטיבית או הסרה זמנית. סביר להניח שאנשי NRG אינם פועלים כ"ספאמרים", ואינם מעוניינם לשכפל את האתרים שלהם כדי לרמות את גוגל, "וואלה! חיפוש" או יאהו סרץ'.


אז למה שיכפול התוכן של NRG מהווה בעיה?
התשובה פשוטה למדי: דילול מוניטין. נכון לעכשיו, גוגל מעריך כי הדפים של NRG היושבים תחת הכתובת הקאנונית (nrg.co.il) הם איכותיים יותר מאלו היושבים בכתובת המשנית של מעריב (maariv.co.il). כיצד ניתן לדעת זאת? לרוב העמודים של nrg.co.il יש פייג'ראנק הרבה יותר גבוה, למרות שהם זהים לחלוטין לגרסה המשנית שלהם.

דוגמאות להבדלי פייג'ראנק: מדור הרכילות של NRG מקבל פייג'ראנק 5 בגרסה הראשית, ופייג'ראנק 1 בגרסה המשנית (maariv.co.il). מדור התרבות של NRG מקבל פייג'ראנק 5 בגרסה הראשית שלו, ואילו המשנית מקבלת פייג'ראנק של 2 . אותו דבר במדור חדשות התרבות - פייג'ראנק 4 ל-NRG המקורי לעומת 2 בדומיין המשני. יש מספר מקרים בהם הפייג'ראנק זהה, אבל בכל מקרה שבו יש הבדל, הוא תמיד לטובת NRG המקורי.

כאשר NRG משכפלים את התוכן שלהם על פני שני דומיינים שונים, הם למעשה מדללים את המוניטין שהיה יכול להיווצר בכתובת הראשית, על פני שני דומיינים שונים. גוגל ממליץ על חסימת רובוטים או הפניות 301 כדרך לפתור את הבעיה בצורה אלגנטית. במצב של הפניית 301 נהנה הדומיין הראשי מ"מסירת מוניטין" מצד הדומיין המשני. מוטב ש-NRG ישימו לב להמלצות של גוגל, אם הם רוצים לשפר את מצבם בתוצאות החיפוש, ולמנוע נזק נוסף בעתיד.

רגע של אנגרית: עברית הפוכה במנועי חיפוש

התחרות העזה בתחום השיווק במנועי החיפוש הביאה לכך שמילות חיפוש שנכתבו בטעות באנגלית במקום בעברית, קיבלו לפתע משמעות. כך נולדה לה שפה חדשה: אנגרית

מאמר מאת אורי ברייטמן, עורך בלוג זה, שפורסם לראשונה ב"גלובס" 25/3/07

המציאות הלשונית שלנו השתנתה לגמרי בגלל המחשב האישי. נתחיל בזה שרוב האוכלוסיה אינה יודעת הקלדה עיוורת. לכן, כל מי שניסה להקליד במחשב האישי שלו ביטוי כלשהו בלי להביט במסך, גילה שכתב באנגלית במקום בעברית. כך הופכות מילים שגרתיות כמו "ביטוח רכב" לביטוי מוזר כמו "chyuj rfc". כך הופכת המילה הפופולרית "מתכונים" למילה משונה כמו "n,fubho".

"נטקס" היה, ככל הנראה, הכלי הישראלי הראשון שטיפל בצורה טובה בבעיית האנגרית - העברית שהפכה בטעות לאנגלית. התוכנה הסלחנית ידעה להתמודד עם ישראלים ששכחו להחליף מאנגלית ועברית, תרגמה את השאילתה לעברית והעבירה אותה לאתרים הרלוונטיים במנגנון החיפוש החכם שלה. אבל כיום נטקס כבר מזמן לא לבד, ומספיק שיטוט קצר בגוגל ישראל כדי להבין את המהפכה החרישית הזאת.

קחו לדוגמה את הביטוי התמוה "cbeho". מה שנראה כמו התרגום הסרבי למילה "סביח" הוא למעשה ביטוי נחשק ביותר בעולם הפיננסים המקוון: "בנקים". כך הופך לו חיפוש תמים במילה המשונה "cbeho" דרך גוגל למגוון תוצאות חיפוש טבעיות ופרסומיות. המשותף לרובם: הם בהחלט מודעים לחשיבותה של הטעות הצרכנית. אם הצרכן מחליק על בננה באמצע הרחוב, הסוחר הממולח עוזר לו להתרומם, מנקה לו את החולצה ומזמין אותו לחנותו לכוס קפה.

אהוד אולמרט לא יודע, מן הסתם, ששם המשפחה האנגרי שלו הוא "tuknry". ואכן, חיפוש על הביטוי הבלתי קריא הזה מוביל למספר עצום של תוצאות מאתר ספאם המכיל עשרות אלפי עמודים מלאים בתוכן אנגרי (israel-offers.org). חיפוש על המקבילה האנגרית של "כוכב נולד" (הביטוי הבלתי נתפס fufc" buks") יביא תוצאות מאתר ספאם נוסף (abrnet.com), ומנוע חיפוש ישראלי חדש יחסית (smartzearch.com) מתמחה בלכידת קלדני אנגרית אקראיים.

אם הייתם יודעים כמה חברות הובלות בישראל מחפשות אחרי מי שמקליד בטעות את הביטוי האנגרי "vucku," (הובלות), או כמה גברים עם בעיות מיניות כותבים שוב ושוב את הביטוי המוטעה "uhtdrv" (ויאגרה), כבר הייתם פותחים סטארט-אפ ושמו "אנגרית.קום".

ספק רב אם בר רפאלי יודעת זאת, אבל בזכותה הביטוי "cr rptkh" כבר צבר ערך כלכלי. בעולם האנגרי שבו אנו חיים, סלקום היא תמיד "xkeuo" ופלאפון היא אך ורק "pktpui". מי שמחפש "רינגטונים" באנגרית חי במציאות וירטואלית שבה לביטוי "rhbdyubho" יש משמעות אמיתית.

בתחום הפרחים - חגיגה: כולם רודפים אחרי prjho, שזה פרחים בעולם ה"אנגרית". יש אתרים שכוללים את הביטוי prjho במפורש בגוף העמוד, ומקבלים תנועה די יפה מדי יום מכל מיני תועים ותועות, טועים וטועות.

הבלוגר עמי בן-בסט מכנה את הסיפור הזה "תאונת הקלדה". גם הוא כבר גילה שאנו פועלים בעולם שבו "dudk" הוא גוגל, וואלה היא "uutkv", ותפוז היא ",puz". לכן זה לא פלא לגלות שהמקבילה האנגרית ל"נענע" ("bgbg") כבר הפכה לפורטל-דמה ושמו bgbg.co.il. בעלי הצימרים הפכו את המילה "mhnrho" (צימרים באנגרית) ליעד אסטרטגי של ממש.

אולמות אירועים התלבשו על "j,ubv" (חתונה), והצלמים קלטו את הפוטנציאל של "mknho". מי שעדיין מפקפק שכל העולם חושב באנגרית, צריך רק לכתוב "prhz" (פריז באנגרית) ולהגיע אל התוצאה הראשונה בגוגל: רשימה של ערים גדולות בעולם - באנגרית תקנית, כמובן. אליעזר בן-יהודה היה עושה לעצמו איתחול מחדש.

ב-2007 אפשר כבר להודות שהאנגרית עברה להילוך שני. יותר ויותר אנשים צריכים לגגל את עצמם גם בשפה זאת כדי להבטיח שגם אלו שלא למדו הקלדה עיוורת יוכלו למוצאם. מילת המפתח בסיפור הזה היא סלחנות: אנחנו לא כועסים עליך, הגולש, על שאתה ממשיך להקליד הפוך ושוכח להחליף לעברית - רק עשה טובה, היכנס לאתר שלנו עכשיו.

בדקו את עצמכם באנגרית - איך זה נראה כאשר מקלידים את השם העברי שלכם באנגלית?

אורי ברייטמן באנגרית: turh crhhyni

שיווק במנועי חיפוש באנגרית: ahuue cnugh jhpua

האתרים המובילים בישראל - באנגרית (עברית הפוכה):

• ahsurh ea, - שידורי קשת

• uhhby - ויינט

• uutkv - וואלה

• dkucx - גלובס

• nteu - מאקו

• byex - נטקס

• ngrhc - מעריב

• ztp - זאפ

• vuynhhk - הוטמייל

• cze - בזק

• sph zvc - דפי זהב

• phhxcue - פייסבוק

• bgbg או bgbg10 - נענע או נענע10

• hs2 - יד2

• huyhuc - יוטיוב

• ,puz - תפוז

• ra, - רשת

• uhehpshv - ויקיפדיה

• nheruxupy - מיקרוסופט

• svnrer - דהמרקר

• xkeuo - סלקום

• pktpui - פלאפון

• turbdw - אורנג'

• pkhex - פליקס

• vtr. - הארץ

• yhpu - טיפו

• nhhxphhx - מייספייס

• cchkui - בבילון

• pkher - פליקר

• chzpuryk - ביזפורטל

• cbe ktunh - בנק לאומי

• cbe vpugkho - בנק הפועלים

• cbe shxeuby - בנק דיסקונט

• tnzui - אמזון

• tds - אגד

• fkfkhxy - כלכליסט

• tury - אורט

• auex - שוקס

• tukdwucx - אולג'ובס
  

שפה נוספת ושמה עבלית (עברית ואנגלית)

כפי שיש אנגרית, כך יש עבלית - ההיפך. זוהי השפה שבה מקלידים הגולשים הישראלים מילה כלשהי באנגלית, אך מקלידים אותה בטעות תוך שימוש באותיות עבריות.

להלן רשימת האתרים הנפוצים בישראל - בשפה ה"עבלית":

• google - עםםעךק
• facebook - כשבקנםםל
• themarker - איקצשרלקר
• walla - 'שךךש
• mako - צשלם
• ynet - טמקא
• nana - משמש
• youtube - טםואונק
• babylon - נשנטךםמ
• jpost - חפםדא
• haaretz - יששרקאז
• debka - גקנלש
• gmail - עצשןך
• hotmail - יםאצשןך
• globes - עךםנקד
• calcalist - בשךבשךןדא
• tapuz - אשפוז (מצחיק מאוד, דרך אגב)
• yahoo - טשיםם
• microsoft - צןברםדםכא
• israel - ןדרשקך
• nrg - מרע
• maariv - צששרןה
• keshet - לקדיקא
• one - םמק
• orange - םרשמעק
• cellcom - בקךךבםצ
• pelephone - פקךקפיםמק
• reshet - רקדיקא
• yad2 - טשג2
• zap - זשפ
• msn - צדמ
• flickr - כךןבלר
• amazon - שצשזםמ
• myspace - צטדפשבק
• shox - דיםס
• wikipedia - 'ןלןפקגןש
• bizportal - נןזפםראשך
• alljobs - שךךחםנד
  
• netex - מקאקס
  
• b144 - נ144
• sport5 - דפםרא5
• mekusharim - צקלודישרןצ

ועוד ועוד...


בתגובה לפוסט המקורי התווסף הטוקבק הבא, מאת גדי שמשון:

26.03.2007 - אני לא אשכח את החבר'ה של בגבג

נשלח על ידי גדי שמשון

כשהייתי עורך נענע, באמצע ישיבה צלצל מישהו, ואמר שיש לו משהו להציע לי. ואז נתן לי הוראות איך להקליד נענע בעברית כשאני כותב באותיות אנגליות בשורה. אמרתי לו שנחמד, ושנשמח לשלם לו את מחיר הדומיין. אמר שלא, שיש על מה לדבר להרבה יותר מזה, וזרק איזה מספר שבתגובה קיבל את התשובה: תשמע, לך תנסה למכור את זה לנמל תעופה בן גוריון.