פרשת יואב אבן - צו צמצום פרסום

פרשת יואב אבן, איש התקשורת שאסור היה לומר את שמו, מלמדת הרבה על התקשורת בעידן גוגל: לא ניתן לאסור פרסום, רק לצמצם את תהודתו; כלי תקשורת רבים מצונזרים בקלות רבה על ידי שופט יחיד; חשוב להגן על פרטיותם של קורבנות עבירה, אבל חשוב גם להגן על התקשורת מפני האשמות של "מועדון סגור" המעניק הטבות למקורביו

עובדות הסיפור נחשפו באתר אינטרנט אמריקני: איש תקשורת ישראלי, יואב אבן (כתב הבריאות של ערוץ 2), חטף תלונה במשטרה מאישה הטוענת כי פגע בה מינית. הוא נעצר, נחקר, שוחרר למעצר-בית ולבסוף שוחרר לחלוטין. פרקליטות המדינה החליטה לסגור את התיק מחוסר ראיות, כך דיווחו מקורבים לפרשה.

קשה מאוד לדעת אם אם התלונה שהוגשה היא אמינה או לא. יכול להיות שהאיש לא עשה שום דבר פלילי. יכול להיות שהמתלוננת הגזימה, עיוותה ואפילו שיקרה. הכל אפשרי, סגירת התיק ע"י הפרקליטות היתה בתהליך של ערר, אותו הגישה המתלוננת. בזמן הקרוב לא יוגש כתב אישום. עצם העובדה שהוגשה תלונה - לא מלמדת אותנו עדיין דבר.

יואב אבן הושעה והוחזר לעבודתו בערוץ 2. המתלוננת ביקשה מבית המשפט להסיר את צו איסור הפרסום, שאוסר גם על איזכור שמה באמצעי התקשורת, ואוסר עליה להתראיין בנושא.

במאמר ב-TheMarker, מתחה איילה צורף ביקורת על גוגל בכך שהוא מציע חיפושים נוספים על האיש, כמו "X נעצר", "X עצור" וגרוע מכל - "X אנס". ההצעות מוגשות מיד לכל מי שמקליד את שמו המלא של האיש ב"גוגל ישראל", עוד בטרם בוצע החיפוש בפועל. זו בעיה ידועה בגוגל, שמנהלי מנוע החיפוש מתקשים להתמודד איתה במקרים רבים. אין פתרון טכנולוגי מושלם שיכול לנטרל את הקישור שגוגל עושה בין ביקוש (מילות חיפוש נפוצות) ובין היצע (תוצאות חיפוש רלוונטיות) בשוק המידע.

מה שהרבה יותר חשוב בסיפור הזה, ויש בו עניין ציבורי משמעותי - הוא דווקא צו איסור הפרסום בעידן גוגל. בעולם שבו אפשר לחפש כל פריט-מידע תוך פחות משניה אחת, צוי איסור פרסום בישראל נראים יותר ויותר כמו בדיחה עצובה. אפשר להתייחס אליהם בעיקר בתור צוי צמצום פרסום.

למה צמצום פרסום? כי הסיפור של יואב אבן באמת לא דווח בכלי התקשורת המרכזיים, אלו שמרכזים את רוב הרייטינג ועוגת הפרסום הישראלית. אלו המושאים האמיתיים של צו איסור הפרסום, שהוציא בית המשפט.

האינטרנט בכלל, ואתרים המאוכסנים בחו"ל בפרט, אינם מופיעים ברשימת כלי התקשורת הללו. בית משפט ישראלי אינו מסוגל להורות למדינות אחרות מה לפרסם ומה לא לפרסם. המצב המשפטי הזה מאפשר לכל אדם להשתמש בפלטפורמה אינטרנטית בינלאומית כדי לדון בכל נושא שיחפוץ בו, במיוחד אם הוא מתגורר מחוץ לטריטוריה המצנזרת.

כולם כבר יודעים, כולם מדברים על זה

בדיוק כפי שבית המשפט איננו אוסר על אנשים לדבר בטלפון על הסיפור, או לשוחח על כך ביניהם בבית-קפה - כך גם בית המשפט בישראל כבר הכיר בעובדה המשמחת, שהוא לא יכול להקפיא את הרשת העולמית. יש גבול לכוחו של בית משפט מדינתי, במיוחד בעידן של תקשורת גלובלית, מבוזרת ומתוחכמת.

שופטת בית משפט העליון דליה דורנר כבר אמרה על כך, בפרשה אחרת: "אם כל העולם יודע, מופרך להוציא צווי איסור פרסום. זה נראה מגוחך. אנחנו מדינה דמוקרטית, וכששלטון מקבל החלטה שלא נראית לאזרח ולעיתון - יש דרכים לתקוף זאת בבתי המשפט". זו ההזדמנות לזכור: גם המשטרה ובתי המשפט הם חלק מן השלטון, למרות מודל הפרדת הרשויות. ואם גם בית המשפט פוגע בחופש הביטוי, לאן יפנה האזרח?

קו הגבול בין כלי תקשורת עיתונאי באינטרנט ובין פורום, בלוג, צ'ט או רשת חברתית - הוא מטושטש מדי עבור שופטים, שוטרים ועורכי דין. אם במאה ה-19 ניתן היה להבדיל בין שיחה פתוחה בכיכר העיר ובין אותיות בעיתון מודפס, כיום הגבולות הללו פתוחים. מכשיר הסלולר מתייחס באותו אופן לטקסט חדשותי המופיע באתר פופולרי, שינוי סטטוס בפייסבוק, מייל אינטימי או הודעת סמס לאקונית המועברת לקבוצת נמענים גדולה.

למדינה אין שליטה על השיחה

בדיוק כפי שתאגידים מעסיקים פועלים סינים כדי לשלם משכורות נמוכות ולהתחרות בשוק גלובלי, כך בעלי אתרים בוחרים להשתמש בשרתים מרוחקים כדי להפחית עלויות אכסון אתרים. אך ברגע שהאתר נמצא פיזית מחוץ לגבולות המדינה, ניתן לקבוע בוודאות שבית המשפט איננו הגוף הנכון לשירטוט גבולות חופש הביטוי של חברה מודרנית. שימוש בכלי קהה ושרירותי כמו צו איסור פרסום יכול להשיג תוצאות חלקיות, ולכן כבר אינו מגשים את מטרתו המקורית.

מספיק להזכיר את המילה "ויקיליקס" כדי להבהיר את כוחה של רשת המידע מול אימפריות חשאיות, מעצמות משפט וביטחון. מדינה מסוגלת לפגוע אנושות ברשת האינטרנט הלאומית שלה, אבל לא הרבה יותר מזה. אף מדינה בעולם לא יכולה למנוע מאזרחיה לדבר ביניהם בחופשיות. זרימתו המהירה של המידע עומדת בניגוד חריף לאיטיותו של עולם המשפט.

אחת ממטרות האינטרנט היא איפשור שיחה חופשית על כל נושא שבעולם, אפילו כאלו שבית משפט אסר על פרסומם בתקשורת. רשתות חברתיות, למשל, ממלאות את הצורך הזה בצורה מושלמת, ומנועי חיפוש מבטיחים נגישות מלאה לכל המתפרסם ברשת. בעולם שבו גוגל ופייסבוק ממלאים תפקיד מרכזי בהעצמת האזרחים, אין מקום לצוי איסור פרסום: החיות הללו נכחדו מן האקולוגיה שלנו.

מעבר לצמצום הפרסום על ידי בית המשפט, הסיפור של יואב אבן מוכיח עד כמה קל לצנזר את כלי התקשורת המרכזיים במדינת ישראל: ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ, ערוץ 2, ערוץ 10 וכו'. כל העיתונים, תחנות הטלוויזיה והאתרים המסחריים נענו במהירות לפסיקתו של שופט יחיד. זוהי כניעה מבישה של כוחות דמוקרטיים מול אדם אחד, שאת שמו איננו יודעים.

העיתונות מגוננת על עצמה

בתקופה בה פורסמה הפרשה, לא היה ברור כמעט לאף אחד אם הצא"פ (צו איסור הפרסום) ניתן לבקשת המשטרה או עורך דינו של איש התקשורת, או שניהם, בנקודת זמן מסוימת. ממה שפורסם עד כה, ניתן להבין שהמשטרה ביקשה צא"פ כדי שהחקירה לא תיפגע, בשלב ראשון. לאחר מכן, הצו היה אמור להיות מוסר - ואז ביקש, ככל הנראה, עורך-דינו של האיש להאריך את תוקפו של צו איסור הפרסום, כדי לא לפגוע בשמו הטוב. גם לאחר שחקירת המשטרה הסתיימה ועברה להכרעה הפרקליטות, ביקשו נציגיו של האיש להשאיר את צו הפרסום על כנו. השופט בני שגיא אישר זאת בבית משפט השלום בתל אביב.


כפי שזה נראה כעת, אף אדם בכיר בתקשורת הישראלית לא מתכוון להתאבד על הסיפור. בכך פותחים העיתונאים בישראל צוהר מסוכן לטענה קשה נגדם: "אתם מגנים על האיש שלכם", "זה מועדון סגור", "אליטה אוליגרכית שמשתמשת ביוקרתה כדי להסתתר מן הציבור". ספק רב אם התקשורת המקומית יוצאת נשכרת מן ההשתקה הזו.

בפרשת אורלי אינס היה ברור לגמרי שאישה במעמדה לא יכולה להישאר אנונימית; זה נגמר בהתנצלות של אורי בר-לב, ובהסרת מועמדותו למפכ"ל. בפרשת מיסטר אקס ברור שהמדינה היתה צריכה לחשוף את כל המידע בפני הציבור, והיא לא עשתה זאת אך ורק מפני שהיא ביצעה, לכאורה, סדרת פשעים חמורים. בפרשת אמיר מחול הוכח שהמדינה חרגה מסמכותה, השתמשה בכוח מופרז - ובמדינה מתוקנת זה היה גורר ביטול משפט וזיכוי (mistrial). בפרשת ענת קם הוכח שצו איסור הפרסום ניתן ללא סיבה מוצדקת, מה שגרם להגחכתה של ישראל בכל העולם, ונעשה שימוש מבזה במעצר-בית כ"מאסר רך", דהיינו כלי ענישה והרתעה.

התלונה נגד יואב אבן במשטרה צריכה היתה להתברר בבית המשפט, כמו בפרשת אדם שוב (נעצר ושוחרר מיד ללא כתב אישום), הסטודנט לחשבונאות (נעצר, זוכה, תבע וקיבל פיצוי) עופר גלזר (הורשע) או משה קצב (הורשע).

הנטייה של הפרקליטות לסגור תיקים, בטענה שיש לה את היכולת הנבואית לדעת מה יקרה בבתי המשפט, מתנגשת עם המציאות העובדתית, שבה לפרקליטות יש מעט מדי זמן ומשאבים כדי להביא לבתי המשפט את כל התיקים שאכן ראוי לדון בהם. הפרקליטות עושה לעצמה יותר מדי קיצורי-דרך, ובתי המשפט, הקורסים מרוב תיקים, משתפים פעולה עם המצב הזה.

דווקא פרשת קצב סיפקה דוגמה מזהירה לכך ששיקול דעתה של הפרקליטות באשר לסיכוי ההרשעה הוא לעתים מוטעה לחלוטין. עסקאות טיעון, כך זה נראה, נועדו למנוע מן האזרח הפשוט את הזכות למשפט פומבי הוגן. זהו לא סוד-מדינה שכוח האדם בפרקליטות הוא מוגבל בצורה קיצונית, אפילו קפקאית. זה גם לא סוד שרוב התיקים בפרקליטות פשוט אינם מטופלים, כפי שמרבית התלונות במשטרה אינן מטופלות. אמון הציבור במוסדות אלו הולך ומתדרדר, ככל שהתקשורת חושפת את קלונם היומיומי.

סגירת תיקים בעלי פוטנציאל הרשעה הפכה למגיפה במשטרה ובפרקליטות כאחד. במקרים רבים מדי, נסגרים תיקים על בסיס שיקולים זרים (כגון פחד מאי-קידום, כניעה לשררה או חשש מהפסד). בתי המשפט עמוסים לחלוטין בגלל מחסור קריטי בשופטים. במצב זה, מערכת הצדק אינה מתפקדת כשורה. התקשורת לא יכולה לרפא את המחלות הללו, אבל היא יכולה להזכיר לציבור עד כמה המצב מייאש, ועד כמה אנו זקוקים לרפורמה. למשל: הכפלת מספר הפרקליטים והשופטים.


יואב אבן היה ונשאר כמובן חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת בבית המשפט. הרכילות סביבו כבר גרמה לו נזק רב. מקום העבודה הנוכחי שלו כנראה לא להישאר אדיש לסיפור, אפילו אם הוא לא פוטר ממשרתו. ייתכן בהחלט שהפרשה פגעה בקידומו בתוך ערוץ 2. המתלוננת צריכה להישאר אנונימית, כי בלי אנונימיות מלאה, נשים פשוט לא יתלוננו נגד גברים שתקפו אותן. החריג לכך הוא כמובן אנשי ציבור, שבחרו מרצונם האישי להיכנס לאור הזרקורים.

לקורבנות מותר לדבר

אם המתלוננת בפרשת יואב אבן (שבינתיים עברה ניתוח לשינוי מין) "תצא מהארון" ותלך לכלי התקשורת כדי לחשוף את סיפורה, הרי שצו איסור הפרסום לא יגן על האיש. אם למתלוננת אסור לשטוח את טענותיה בכלי התקשורת, תוך מתן אפשרות תגובה הולמת לצד השני, העיתונות לא תוכל לתפקד. עלול להיווצר כאן מצב, לפיו צו איסור הפרסום מונע מן הקורבן (לכאורה) לגולל את סיפורו, כפי שהוא רואה אותו; וזאת אינה תכלית החקיקה הנוגעת לנשים נפגעות עבירות מיניות.

צו איסור הפרסום, שכאמור נועד אך ורק לצמצם את הפרסום (למנוע אי אפשר, כאמור - גוגל לא מאפשר זאת), כבר הוביל לכמה רגעים מגוחכים במיוחד באינטרנט הישראלי: כתבות שמכניסות מילים רומזות לכל פסקה אפשרית, טוקבקים (תגובות קוראים) שבהם מופיעים רמזים וקישורים בלי צנזורה, פוסטים שעולים ונמחקים בגלל חשש מדפיקה על הדלת, ומעל לכל - התעסקות ילדותית בעצם העובדה שהפרשה אסורה בפרסום - כאילו זה הופך אותה חשובה יותר, מסוכנת יותר או מפחידה יותר (זה לא).

ספק גדול אם צוי צמצום פרסום, במהדורתם הנוכחית, משרתים את בית המשפט שמוציא אותם:

• הברנז'ה העיתונאית יודעת כבר הכל, בזמן-אמת, דרך סמס, סלולר ופייסבוק.
• המעגל המתעניין שמחוץ לעיתונות המיינסטרים יודע להשתמש ב"גוגל", ומבחינתו הסיפור כבר התנפח מעבר לנדרש בגלל אווירת החשאיות המעושה.
• ארגוני הנשים והפמיניסטיות זועמות על בית המשפט, על כך שנתן לגבר חזק ומקושר, מושא התלונה, את הזכות להישאר אלמוני, להמשיך בחייו ולהנות מן הספק.
• הציבור הרחב, שאותו הסיפור מעניין חלקית בלבד, נדפק פעמיים: הוא לא מקבל את המידע הרלוונטי בשביל לקבל החלטות, ובינתיים הוא נחשף אך ורק לרמיזות, שמועות מגוחכות וחצאי-אמיתות.

עיתונאים בעידן הדיגיטלי, העידן שבו גוגל הפך לאימפריה הגדולה מכולן, יכולים לעשות הרבה מאוד כדי להגן על שמם הטוב, למזער נזקים ואפילו לצאת נקיים מהליכים משפטיים הרסניים, מבחינתם. אבל תוך כדי כך, הם לעתים מתנהגים כמו אחרוני העסקנים הפוליטיים, פוגעים אנושות בחופש הביטוי, מצמצמים את חופש העיתונות, מנטרלים את זכותו של הציבור לדעת - ובכך שומטים את הקרקע מתחת לזכות קיומה של התקשורת כמשרתת הציבור.


פוסט זה פורסם ב-27/04/11, הורד לבקשת יואב אבן, וחזר לבלוג עקב הסרת צו איסור הפרסום.