6.5.2008

צוי איסור פרסום בעידן מנועי החיפוש


פרשת השוחד-לכאורה של אולמרט, שהתפוצצה במאי 2008 בכלי התקשורת הישראלים, היא דוגמה טובה לאפסותם המוחלטת של צוי איסור פרסום בעידן גוגל ומנועי החיפוש הבינלאומיים.


בעוד כלי התקשורת הישראלים אינם מורשים לפרסם פרטים על חקירת משטרה לוהטת, הלך ה"ניו יורק פוסט" ופרסם כתבה עסיסית על הפרשה. קל להגיע לאתר העיתון: פשוט צריך לחפש "new york post" בגוגל. ואם לא מוצאים את הידיעה בעמוד הבית של האתר, מחפשים "olmert" בתיבת החיפוש הפנימית של אתר העיתון.

צו איסור הפרסום אינו אוסר מתן קישור לאתר בחו"ל, אז הנה הקישור. נוצר אבסורד: תושבי ניו יורק יודעים יותר על פרשת אולמרט מאשר תושבי תל אביב. הם קוראים את העיתון מדי יום, ואנחנו לא. ספק רב אם כמות מספקת של גולשים ישראלים מעוניינת להשקיע את הזמן הנדרש כדי לשאוב את המידע מה"ניו יורק פוסט". הם מעדיפים למצוא אותו באתרים עבריים.

צו איסור פרסום בעידן מנועי החיפוש, המאפשרים גישה לכתבה בעזרת חיפוש פשוט על "olmert new york post", הופך את החוק לאות מתה. כאשר "עמך ישראל" אינו יודע להיעזר במנועי חיפוש בינלאומיים כמו שצריך, נוצר מצב שבו החשודים בפרשה מסוגלים להגיע למידע משטרתי חסוי, בעוד "עדר" ציבור הבוחרים של אולמרט אינו יכול להגיע אליו בלי מאמץ מסוים, או ידע טכני מינימלי.


גוגל ישראל אינו כפוף לצו איסור פרסום
אם נגיע למצב עתידי שבו ישראל צריכה לחסום את "גוגל ישראל" מלפרסם את הקישור לכתבה על פרשת אולמרט ב"ניו יורק פוסט", סימן שמשהו כאן לא עובד כמו שצריך. החוק הישראלי אינו חל על ה"ניו יורק פוסט", וטוב שכך. אם גוגל סורק את ה"ניו יורק פוסט", גם הוא לא כפוף לצו איסור פרסום של משטרת ישראל. ואם גוגל ישראל מציג את אותן התוצאות של גוגל העולמי (רק בשפה אחרת), אז צו איסור הפרסום צריך לחול גם על גוגל ישראל (חברה ישראלית בעירבון מוגבל).

כיצד מסוגלת מערכת אכיפת החוק להוציא מ"גוגל" את כל הקישורים הנוגעים לפרשת אולמרט? כיצד יוכל מנוע חיפוש לדעת אם התכנים שהוא סורק הם אסורים לפרסום? וכיצד ניתן למנוע מן הגולשים הישראלים לחפש בגוגל פרטים על כתבה שהפרה את צו איסור הפרסום?

לאחר איזכור שמו של העד המרכזי בפרשת השוחד-לכאורה של אולמרט, חיפשתי את שמו של האיש האסור-פרסום באתר 144. שמו אכן מופיע שם. כנ"ל גם שלושת מספרי הטלפון שלו, וכתובת דירתו הישראלית. התקשרתי אליו הביתה, אבל הוא לא עונה. אולי הוא נמצא במקום מוגן-היטב, שגם הוא אסור-פרסום. לכן אשאל: האם אתר 144 מפר צו איסור פרסום? האם מנוע החיפוש של אתר 144 אמור לחסום כל חיפוש אפשרי על האיש האסור-פרסום? עד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לחסום מידע מהציבור?


מי שצריך (לא) לדעת - כבר יודע
מי שקצת מתוחכם - כבר יודע לא מעט. וההגיון אומר, שהמעורבים בפרשת אולמרט הם יותר ממתוחכמים. יש להם אינטרס חזק להשיג את המידע בכל מחיר: במי מדובר, איפה הוא נמצא, במה הוא מואשם, ואיך זה קשור לאולמרט. הם לא מתעצלים לחפש בגוגל, לקרוא עיתונים בחו"ל ולעשות חיפוש מקיף על שמו של האיש המרכזי בפרשה, בעברית ובאנגלית, בשמו היהודי ובשמו הבינלאומי.

הציבור הרחב, לעומת זאת, ברובו אינו מתוחכם, והוא גם די עצלן. הוא יושב בבית וקורא עיתון, או צופה בטלוויזיה. אז הוא לא יודע מה הולך בעולם, והוא לא תמיד סומך על מקורות זרים, במיוחד כאשר הם כותבים באנגלית. לכן צו איסור הפרסום הוא מגוחך: הוא מונע מן הציבור הרחב את המידע שאותו הוא צריך לקבל כדי לקבל החלטות פוליטיות, אך לא מונע אותו מן האנשים שישתמשו בו כדי לתאם עדויות, לשבש חקירה, לפגוע בשלטון החוק ולהתחמק מעונש.

קל יחסית לחסום את שלושת העיתונים המודפסים הגדולים, כמו "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". בלתי אפשרי לחסום בלוגרים בארה"ב, עיתונים גדולים במערב, ואפילו לא אתרים קטנים המאוחסנים בחו"ל. ואם אתרים בינלאומיים בוחרים לפרסם את המידע האסור בפרשת אולמרט החדשה, סימן שהוא מספיק חשוב בשביל שהקורא הישראלי יידע עליו.

צו איסור הפרסום, כפי שהוא נמצא בשימוש כעת בישראל, יכול להוביל למצב שבו חופש החיפוש של תושבי ישראל ייפגע בצורה חמורה, כמו במדינות דיקטטוריות חשוכות. אם אסור לחפש אחר מידע שפורסם באתרים מכובדים כמו "ניו יורק פוסט", "רויטרס" (שציטט את ניו יורק פוסט), "שיקגו טריביון", "וושינגטון פוסט", "ניו יורק סאן", "יאהו פיננסים" באנגליה, ואפילו "ניו יורק טיימס" (שמתייחס ל"פוסט" כאל מתחרה ישיר), אז המסקנה היא שצריך לחסום אתרים בינלאומיים רבים, ואולי את כל העיתונים החופשיים בעולם.

מכאן ועד צנזורה קיצונית בסגנון סין או אירן -- המרחק קצר מאוד.

* * *

מאמר דומה פורסם יום אחרי הפוסט הזה, ב"קפטן אינטרנט", מאת אלי הכהן: בית המשפט מתעלם מהאינטרנט


הוסף רשומת תגובה
כל הזכויות שמורות לבלוג חופש החיפוש 2007-2012