7.5.2010

פרשת אמיר מחול: מדינת ישראל נגד גוגל - פרק 4687

אמיר מחולמה משותף למוריס טלנסקי, אהוד אולמרט, ג'ק טייטל, ענת קם ואמיר מחול? על כולם הוציאה מדינת ישראל צווי איסור פרסום, שהופרו מיד באינטרנט והפכו לבדיחה עצובה
עדכון: בסוף ינואר 2011 פורסם כי על מח'ול נגזרו 9 שנות מאסר; במסגרת הסדר טיעון, מח'ול הודה בריגול, מגע עם סוכן חוץ ועוד. עונשו, הרשעתו והודאתו של מח'ול אינם מוכיחים דבר, כיוון שמח'ול נתן הודאתו לאחר מעצר ממושך, שבמסגרתו עבר עינויים. 

הטריק הנפוץ של השב"כ, עינוי בלתי-נראה בשם "מניעת שינה" (Sleep Deprivation), יוכל להוציא מאיתן הבר הודאה ברצח רבין, ומראש השב"כ יוכל להוציא הודאה ברצח ארלוזורוב.

איסור הפרסום
השב"כ כנראה ממש אוהב את גוגל - אין דרך אחרת להסביר מדוע הוא שולח את אזרחי ישראל לחפש בו מי נעצר ומי עדיין חופשי. הלקחים מפרשת ענת קם לא נלמדו, ומדינת ישראל עדיין חושבת שכלי התקשורת המקומיים צריכים להפסיק לעשות את עבודתם. מעתה ואילך, הציבור צריך לחפש את החדשות שלו, באופן פעיל ומודע, בשביל לקרוא אותן.

הפרטים עצמם פורסמו תוך שעות ספורות, ובכל העולם: לפי מקורות זרים, השב"כ הסתער על ביתו של אמיר מחול (Ameer Makhoul), (ר' תמונה משמאל, והנה תמונה טובה יותר) מנכ"ל אתיג'אה - ארגון גג של ארגוני החברה האזרחית הערבית. ההסתערות התרחשה בשעה שלוש בלילה, בין ה-5 וה-6 בחודש מאי 2010. גם המשטרה השתתפה במבצע. צו איסור הפרסום הוסר ב-10 במאי.

אמיר מח'ול אינו חייזר משופם. מר מחול הוא אזרח ישראלי, תושב חיפה. הוא גר ברחוב עבאס 83, לאשתו קוראים ג'נאן, ומספר הטלפון בביתו הוא 04-8514462. אמיר הוא אחיו של עיסאם מח'ול, אשר שימש חבר כנסת מטעם מפלגת חד"ש. להזכירכם, עיסאם מח'ול היה קורבן של נסיון התנקשות בחייו, בחיפה של שנת 2003. הנסיון לא צלח. אמיר מחול אמנם לא יהודי (דמו אינו כחול-לבן, אלא כנראה אדום), אבל הוא לא גנב מסמכים מאף אחד, וגם לא שימש פקיד של אלוף בצבא.

השב"כ לקח מביתו של מחול מחשבים, מסמכים, טלפונים. השב"כ הוציא צו איסור פרסום על כל הסיפור, שלא השבית את האינטרנט. מעצרו של מחול הוארך מאז שוב ושוב, ונאסר עליו לו לראות עו"ד במשך 12 יום לפחות. מבחינות רבות, זכויות האדם הבסיסיות ביותר של מחול, אזרח ישראלי כמוני וכמוך, הופרו ברגל גסה. זאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שדבר כזה קורה. ר' ערך שטאזי.


תובעת צבאית ושר ש"ס משחקים בדמוקרטיה
על צו איסור הפרסום חתומה שופטת בית משפט השלום בפ"ת, עינת רון, שמרבית חייה הבוגרים עברו עליה בתור תובעת צבאית. זו אותה שופטת שהדריכה את הצבא כיצד לטייח את האמת מול תחקירני "בצלם" בפרשת מותו של הילד חליל אל-מוררבי. השופטת עינת רון גם חתמה על צו איסור הפרסום בפרשת ענת קם, הצו שהפך את ישראל לבדיחה בכל מדינות העולם.

לדעת כותב שורות אלו, עינת רון צריכה להיות מודחת לאלתר. נשיא בית המשפט העליון צריך לקרוא לה לשיחה דחופה, ולפתוח בהליכים להעברתה מתפקידה. היא לא יכולה לכהן באף תפקיד שיפוטי. לשופטת רון אין הבנה בסיסית בזכויות אדם ואזרח, משטר דמוקרטי, איזון אינטרסים בין הפרט והכלל, חופש העיתונות וחופש הביטוי - כמו גם בתפקידו של בית המשפט במדינה המתיימרת להתנהג כמו דמוקרטיה פורמלית.

כל זה קרה שבועיים לאחר ששר הפנים, אלי ישי, אסר על אמיר מח'ול לצאת מהארץ. השר ישי ידוע בתור אחד מלוחמי זכויות האדם הגדולים בעולם (הוא לוחם נגד זכויות אדם ללא לאות). קשה לחשוב על שר פחות מתאים מישי לעסוק בנושא של זכויות אדם ואזרח, כאשר הוא משתייך למפלגה המבוססת כל-כולה על אפליה עדתית.


מעצרים חשאיים: מח'ול + סעיד
גם לאחר מתן גזר הדין, עדיין לא ברור מה בדיוק עשה אמיר מח'ול כדי לזכות במעצר חשאי כל כך. השב"כ לא מוכן לספר. גם כאן מסתתרים מאחורי הסיסמה "עבירות ביטחוניות" בשביל להרוס את חייו של מחול.

אפילו אם מח'ול עמד בקשר עם סוכן חיזבאללה ומסר לו פרטים על ישראל - לא הוכח כי המידע שמסר היה בעל ערך מודיעיני כלשהו. גם לא הוכח כי למר מח'ול היה מידע כלשהו שהיה יכול לסכן את ישראל. לסיום, השב"כ לא הוכיח כי פעולותיו של מח'ול גרמו נזק למדינת ישראל.

המעצר החשאי והמשפיל, המלווה בניתוק הקשר עם העולם, מניעת ייצוג משפטי והארכות מעצר תכופות - נועדו לגרום לאמיר מח'ול להודות בפשעים שלא ביצע. שימוש בכלי המעצר כדי לייצר לחץ על הנאשם להודות בפשעים שהמדינה מחליטה להפלילו בהם - זוהי היא שיטה עתיקת-יומין, שבה משתמשים גם היום במדינות זוועתיות כמו סין, צפון-קוריאה או קולומביה. האמריקנים משתמשים בשיטה זו, בין השאר, במקום הכי קרוב לגיהנום עלי אדמות: גואנטנמו.

לאחר הסרת צו איסור הפרסום, רק נאמר כי העבירות הן ריגול חמור ו/או מגע עם סוכן זר (ככל הנראה, של חיזבאללה). הסתרת המעצר מן הציבור, במיוחד במקרה של איש ציבור כמו מח'ול, היא בלתי נסלחת, בלתי ישימה ובלתי ניתנת לנימוק בעידן ה"מִרְשֶתֶת" (אינטרנט בעברית תקנית). האם מישהו מעלה על דעתו שהשופטת עינת רון, הדוגמנית בר רפאלי או ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, היו נעצרים תחת ערפל-קרב של צו איסור פרסום?

יש עדיין צו איסור פרסום על שאר הפרטים בחקירה. מיטב עורכי הדין בישראל כבר אמרו שסעיפי החוק הישראלים בעניין ריגול יכולים להשליך לכלא כל אדם שאמר "אהלן" לאזרח מצרי, לבנוני, ירדני או סורי. אם אמסור לארגון חיזבאללה את המידע הבא, לפי ירושלים היא בירת ישראל, האם אני מרגל?

חשוב להבהיר, למי ששכח דמוקרטיה מהי: עצם העובדה שאזרח ישראלי נפגש עם אדם המשתייך לארגון חיזבאללה, לכשעצמה, איננה יכולה להיות סיבה למעצר כלשהו. מח'ול איננו מרגל, ואינו יכול להיות מואשם בריגול - אפילו לא במגע עם סוכן זר. ריגול מוגדר כפעילות שמאחוריה עומדת המדינה עצמה. במילים אחרות, אם מחו'ל היה נפגש עם סוכן חשאי המופעל מטעם ממשלת לבנון, היה אפשר לדבר על ריגול.

הסיפור מזכיר את התקופה שבה כל מפגש של אזרח ישראלי עם איש אש"ף נחשב לעבירה פלילית. אש"ף הולבן והוכשר מאז ע"י הממשלה שלנו; חיזבאללה עדיין לא, מטעמים אינפנטיליים בלבד. לא ייתכן מצב שבו אזרח ישראלי נפגש עם אזרח לבנוני ומספר לו על מה שקורה בישראל - והדבר נחשב לריגול. ג'ונתן פולארד היה מרגל קלאסי, כי הופעל ע"י מדינת ישראל באופן רשמי - מח'ול לא יכול להיות כזה.

למרבה המזל, לא עצרו את אשתו ובנותיו של מח'ול - וכך הגיע הסיפור המלא לכל מי שרצה לדעת. ג'נאן מח'ול פנתה מיידית לארגונים ערביים בישראל, שפעלו באופן מיידי להפצת המידע המלא, ללא סייגים. כך נוצר מצב לפיו דווקא מי שלא מתעניין בסיפור של מחול, לא יידע עליו. אבל כל מי שמקושר, קשור או מתקשר לסיפור - קיבל את כל הפרטים הסודיים דרך כתבות אונליין, פוסטים באנגלית, פייסבוקים, מיילים וכיוצ"ב. אנחנו כבר לא חיים בשנות ה-50, מסתבר.

מכיוון שאמיר מחול הוא פעיל זכויות אדם ואזרח מוכר, ידוע, ותיק ומקושר היטב - ארגונים רבים תובעים את שחרורו. הם כמובן לא חושבים שמגיע להם להתעסק עם צוי איסור פרסום. מספיק שהם מוציאים הודעה לעיתונות ממשרד ברמאללה, מעבר לקו הירוק, וצו איסור הפרסום לא חל עליהם. ברגע שההצהרה עולה לרשת, היא זמינה לכל אדם בעולם.

ארגון זכויות האדם הבינלאומי "אמנסטי אינטרנשיונל" הוציא הודעה שבה הוא דורש מישראל להפסיד להטריד את מח'ול, שהוגדר על ידי מנהל ב'אמנסטי' במזה"ת בתור "דמות מפתח בהגנה על זכויות אדם, המוכר-היטב בגלל פעילותו בחברה האזרחית בשם האזרחים הפלשתינאים של ישראל". אמנסטי ציינה כי מח'ול דיווח על כאבים בראשו בפני רופא הכלא.

אמנסטי גם מדווחת על הסכמת ממשלת בריטניה להעניק פיצוי כספי לאזרח בריטי, לוטפי ראיסי, שנעצר בספטמבר 2001 בחשד לפעילות טרור אך שוחרר מחוסר ראיות, לאחר 5 חודשי מאסר בארה"ב. המקרה של ראיסי יכול להוות דוגמה למה שמגיע לאנשים כמו מח'ול, הנעצרים על לא-עוול בכפם.

ארגוני חדשות אלטרנטיביים מפרסמים את הסיפור, כי בדיוק בשביל זה הם קיימים. לאמיר מחול יש כרטיס בפייסבוק. עכשיו כבר יש לו קבוצה משלו. ככה זה כשיש עליך צו איסור פרסום גורף: מיד אתה הופך מפורסם בכל העולם, במיוחד ב"גוגל".


פרשת עומר סעיד
וזה עוד לא הכל: ב-25 באפריל נעצר ד"ר עומר סעיד, אזרח ישראלי נוסף, תושב כפר כנא (ישוב בגליל), ע"י השב"כ. ד"ר סעיד (הנה קו"ח) נותק מן העולם, וכתב אישום לא הוגש נגדו עדיין. דיברתי בטלפון עם קרוב משפחה של סעיד, שאישר את המעצר ואמר שאף אחד לא יודע מתי הוא ישוחרר.

המעצר החשאי של ד"ר סעיד הוא דוגמה קלאסית להתעללות בלתי-חוקתית באזרח, ללא בסיס ראייתי כלשהו. ד"ר סעיד הוא פרמקולוג במקצועו, וקשה להאמין שבחר בריגול בתור השלמת הכנסה. חפשו בגוגל את עומר סעיד. לחובבי ההיסטוריה, כדאי לדעת: ד"ר סעיד נרדף במשך שנים ע"י השב"כ מפני שהשתייך לתנועת "בני הכפר", שסירבה ליישר קו עם הגבולות הצרים של הפוליטיקה הציונית-יהודית. אבל הפרק הספציפי הזה קרה בעידן הטרום-גוגלי.

"ההר הוליד עכבר" הפך לקלישאה חבוטה, בכל פעם שהפרקליטות מכריזה על כתב אישום חמור. במקרה של ד"ר עומר סעיד, האוורסט הוליד מיקרוב. לאחר שכל הארץ רעשה מפרשת "ריגול חמור", התברר שלא ריגול, לא נעליים ואפילו לא גרביים: ד"ר סעיד הורשע, במסגרת עסקת טיעון, בעבירה מגוחכת בשם "מתן שירות להתארגנות בלתי מותרת" - על כך שסירב לרגל עבור חיזבאללה. עונשו: שבעה חודשי מאסר בלבד.


מדינת שב"כ נגד גוגל
דווקא גוגל, מנוע החיפוש העקשני שהחליט לעזוב את סין בגלל שהיא מנסה לצנזר אותו; אותו גוגל, שעושה צחוק מכל צו איסור פרסום ברחבי הגלובוס, ואפילו מגלה נאומים מביכים של אשת הנשיא-לשעבר, גילה קצב, לאחר שהוסרו מן האתר ונשכחו לכאורה; גוגל מתעקש לתת למידע לזרום בחופשיות, כאילו הוא לא עובד אצל השב"כ. ואולי ההיפך הוא הנכון (נרחיב בסוף).

מילא שאתרי מאבק פלשתינאים משתמשים במקרה של אמיר מחול כדי להוכיח (שוב) שאנחנו חיים במדינת שב"כ בלתי-דמוקרטית בעליל. זוהי מדינה שבה האזרחים הערבים מקבלים יחס דומה לזה של הנתינים הפלשתינאים חסרי הזכויות. אבל על הרכבת הביקורתית קופצים בלוגרים יהודים שחיים במדינות דמוקרטיות. ותוך כמה שעות החלו כלי התקשורת המערביים להתעסק בסיפור הזה, והאינדקס של גוגל יתמלא בכתבות אסורות-פרסום לכאורה.


כל אדיוט עם "גוגל מפות"
השב"כ, מצידו, פעל בזירה התקשורתית באיטיות מדהימה: רק ב-27 במאי פרסם השב"כ הודעה לעיתונות באתרו הרשמי, בה פורט המידע הסודי-לכאורה שהעביר מחו'ל לאיש חיזבאללה בדנמרק. בין פשעי הריגול החמורים המוזכרים בהודעת השב"כ אפשר למצוא את "מיקומו של מפעל רפאל בצפון הארץ", מידע שכל אדיוט עם "גוגל מפות" ומכשיר GPS בטלפון הנייד שלו, יכול לספק בשנייה.

ב"הארץ" מצוטט בכיר בשב"כ שמודה, לבושתו, כי "חלק מהמידע שמח'ול העביר יכול להעביר כל אדם שיש לו זוג עיניים ותוכנת גוגל ארת'..." [ההדגשה לא במקור; א.ב.]. אבל אם יש הזדמנות לקחת ערבי משכיל, להרחיק אותו ממשפחתו, למנוע ממנו גישה לעו"ד, לנתק אותו מהעולם, למנוע ממנו שינה, להושיב אותו על כיסא בגובה 45 ס"מ, להלביש עליו 10 חוקרים ולאיים עליו בצורה אלימה - למה שהשב"כ יוותר על התענוג? בכל מקרה הארגון הזה נמצא גבוה מאוד מעל לחוק.

ההאשמות בריגול חמור מגיעות לשיא הפארסה בהודעת השב"כ, כאשר אחד מן הסעיפים בהם מואשם אמיר מחו'ל הוא -- תחזיקו חזק בכיסא החשמלי שלכם -- מסירת "מידע על הלכי הרוח בישראל". אם בא לי להיפגש עם פעיל חיזבאללה ולספר לו שבישראל שונאים אנשי חיזבאללה ומפחדים מהם, האם אני מרגל שדינו 20 שנות מאסר? השב"כ מוביל אותנו למדינת אבסורד.

רבים האנשים בישראל שסיפקו ניתוחים פומביים מפורטים על "עמידות החברה בישראל על רקע מלחמת לבנון השנייה והאפשרות למלחמה בעתיד". מדוע דווקא אמיר מחו'ל מועמד לדין על מסירת מידע זה לגורם כלשהו? האם אכן מצבה של המדינה כה שברירי, עד שכל דיון בנושא עמידותה יגרום לקריסתה המיידית? האם מנהיגי החיזבאללה לא מסוגלים להיכנס ל"גוגל" ולחפש מאמרים, נאומים ודו"חות בנושא? או שאין מחשבים אישיים בבונקר של נסראללה?

השב"כ קשר את אמיר מחו'ל לאדם ושמו חסן ג'עג'ע. חיפוש פשוט ב"גוגל" מגלה שאותה דמות מסתורית היא בסך הכל מנהל חברה לעיצוב נוף (!) בירדן, אדם בעל תואר בהנדסה חקלאית. לא הוכח עד היום שהאיש פעל כסוכן ריגול עבור ממשלת לבנון. האם זהו השטן החיזבאללי שכולנו אמורים לפחד ממנו? אדם שכל עיסוקו בחיים הוא ניהול חממות, מכירת פרחים, עיצוב צמחיה, דשא ונוי עבור בתי מלון?


הפקת לקחים
המסקנה מן הסיפור של אמיר מחול היא זו: שירות הביטחון הכללי כה מאוהב בגוגל, מסתמך נואשות על גוגל, מקדיש את כל-כולו לגוגל, עד שהחליט לקדם את מנוע החיפוש האמריקני הזה בקרב כל שכבות הציבור הישראלי. השב"כ לא ינוח עד שגוגל יהפוך למקום הראשון שבו יודעים מה אסור לדעת.

  • השכן שלך נעלם? יש לך תיבת חיפוש על המסך.
  • קרוב משפחה נעדר? לארי פייג' וסרגיי ברין לשירותך האישי.
  • פוליטיקאי אהוב התפוגג? הקלד מילות מפתח וקבל מספר תא מעצר.
  • מנהיג המפלגה שלך התאדה? חפש בגוגל עורך-דין כדי לשחררו בערבות.
  • המפלגה שלך הוצאה אל מחוץ לחוק? גוגל יודיע לך באיזה צינוק סודי מענים כעת את מנהיגיה.

השב"כ מעביר כאן מסר פשוט ונפלא: אזרחי ישראל חייבים לחדול לאלתר מקריאת עיתונים, להרחיק אוזנם ממקלטי הרדיו, ולכבות בהקדם את מכשירי הטלוויזיה. מעתה ואילך, הציבור הישראלי יחפש בגוגל את כל החדשות, המבזקים והדיווחים החמים על חייו הנעלמים-והולכים. בזכות השב"כ אנחנו נהייה אור לגוגלים. כיפאק לשב"כ? הייל.

הוסף רשומת תגובה
כל הזכויות שמורות לבלוג חופש החיפוש 2007-2012