1.4.2010

פרשת ענת קם: מדינת ישראל נגד גוגל


פרשת ענת קם - שלפי מקורות זרים, נעצרה בגלל שהדליפה מסמכים סודיים המפלילים את הרמטכ"ל אשכנזי, אלוף פיקוד המרכז דאז יאיר נווה וראש אגף מבצעים האלוף טל רוסו - מוכיחה שוב את אפסותם של צוי איסור פרסום בעידן גוגל, ריבוי אמצעי התקשורת וסופו של העידן המנדטורי-קולוניאלי.

צו איסור הפרסום הוסר בצהרי יום חמישי, 8 אפריל 2010.
הפרסום שלהלן מתייחס לתקופה שבין סוף חודש מרץ ועד 8 באפריל.


לעיתונים הגדולים בישראל אסור לפרסם שום דבר על ענת קם. אבל מקורות זרים מפרסמים כי מדובר בעיתונאית בת 23, שנמצאת במעצר-בית סודי מאז דצמבר 2009 שעליו אסור כלל לדווח - בגלל צו איסור פרסום חסר-שחר, מטומטם, פרימיטיבי, דרקוני, חשוך, פרה-היסטורי, פרה-דיגיטלי, קדם-אינטרנטי.

רפ"ק סער שפירא, מן היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית (היאחב"ל) של משטרת ישראל, הלך ב-4/1/10 לבית משפט השלום בפתח-תקווה. בדיון שהתקיים בדלתיים סגורות, ביקש שפירא וקיבל צו איסור פרסום למשך 90 יום בפרשת "עקיפה כפולה", כפי שכונתה על ידי המשטרה. העבירות המצוינות בצו: החזקת ידיעה סודית, מסירת ידיעה סודית וגילוי בהפרת-חובה.

בגוף הבקשה אוזכר צו דומה שהוצא על ידי בית משפט השלום בפ"ת, והוארך "לאחרונה" ב-8/10/09.

בבקשת המשטרה אין זכר לשמה של ענת קם, שמו של אורי בלאו או כל שם אחר. השופטת עינת רון, ששירתה בפרקליטות הצבאית בשנים 1981-2005, אישרה את הבקשה ללא סייגים, בהחלטה של 4 שורות. השופטת רון לא קיצרה את 90 ימי איסור הפרסום, ונענתה לבקשה כפי שהיא.

בבקשת המשטרה, שכללה בתוכה גם דרישה לדיון בדלתיים סגורות, נכתב בין השאר כי "על מנת לאפשר קיום הצו נבקש אישור להפיץ עובדת קיומו לאמצעי התקשורת השונים, במידת הצורך, לידיעתם בלבד (ללא פרסום ע"י אמצעי התקשורת כי קיים צו האוסר פרסום פרשה בטחונית)". לכן חשוב לציין כי בהחלטת השופטת אין אישור מפורש לבקשה להפיץ את עובדת קיומו של הצו ל"אמצעי התקשורת השונים".

אם עץ נופל ביער, ואין אף אחד בסביבה שיכול לשמוע את נפילתו - האם הוא משמיע רעש?
ולעניין פרשת קם-בלאו: אם צו איסור פרסום מאושר על ידי בית משפט, אבל אין אישור מפורש להפיצו לכל אמצעי התקשורת - האם בכלל קיים צו איסור פרסום?

מהו "אמצעי תקשורת"?
מהם אותם "אמצעי תקשורת שונים" המוזכרים בבקשת המשטרה? מדוע יש אמצעי תקשורת שהצו נשלח אליהם, ואמצעי תקשורת אחרים שהצו לא נשלח אליהם? האם מנוע חיפוש כמו גוגל הוא באמת "אמצעי תקשורת"? האם מישהו ב"גוגל ישראל" מקבל פקסים מן היאחב"ל ופועל בהתאם? ואם כן, האם אי-פעם נדע על כך?

האם העיתונות הבינלאומית אינה "אמצעי תקשורת" רלוונטי שיכול לשבש בקלות את החקירה המורכבת של היחבא"ל והשב"כ? ואם כך, האם צו איסור הפרסום איננו בגדר פרובוקציה שלטונית חסרת תכלית? האם השב"כ, שמתבסס על חשאיות ועל עבודה מאחורי הקלעים, מבין את תפקידה של התקשורת במדינה מודרנית?

האם כל בלוגר, או כל משתמש-אינטרנט ששולח אימייל בתפוצה רחבה, הוא "אמצעי תקשורת"? האם המדינה מחוייבת לשלוח את הצו לכל בית בישראל, כיוון שכל גולש עם מקלדת הוא "איש תקשורת" פוטנציאלי? האם בלוגר כלשהו בהיסטוריה סיכן את בטחון מדינתו? ואם הצו יישלח בדואר לכל בית-אב בישראל - האם יישלח גם באנגלית, ערבית, רוסית ואמהרית?

בית משפט השלום בפתח-תקוה אינו יכול לענות על השאלות המשפטיות העקרוניות הללו. השופטת רון רק חתמה על צו חסר-פשר שביקש קצין משטרה אלמוני, ושהופץ לקומץ שרירותי של אמצעי תקשורת, הנאלצים לשתף פעולה עם גחמות השלטון, תוך יללות אינסופיות על האבסורדיות של הפרשה.

אירוניה מרה טמונה בעובדה שדווקא ענת קם, מכל האנשים, חתומה על כתבה ב'וואלה חדשות' מתאריך 1 פברואר 2010, לפיה מועצת העיתונות הגיעה להסכם עם המשטרה בעניין הוצאת צוי פרסום. ההסכם אמור לקצר את זמן איסור הפרסום ל-7 ימים בלבד, לכל היותר. בזמן בו פורסמה הכתבה, היתה ענת קם תחת מעצר בית, וההסכם שהיה יכול להגן עליה - טרם אושר סופית על ידי היועץ המשפטי לממשלה.



כל הדרכים מובילות לגוגל
צו איסור הפרסום בפרשת "עקיפה כפולה" (ענת קם + אורי בלאו) הוא, למעשה, כתב אישום חמור נגד נציגי העידן הדיגיטלי החופשי. זהו עידן שבו זרימת המידע אינה מנוהלת על ידי המשטרה, אלא על ידי כלים טכנולוגיים כמו גוגל.

כן, גוגל. מדינת ישראל נגד גוגל. בזכות גוגל אפשר להגיע לכתבה של ה"אינדיפנדנט" הבריטי, בחיפוש פשוט על השם של הבחורה (Anat Kam / Anat Kamm). בחיפוש פשוט עוד יותר מצאתי את הכתבה שחושפת כי העיתונאי אורי בלאו ברח ללונדון מחשש שייעצר על ידי השב"כ או המשטרה. התחושה היא שהספר "1984" של אורוול הפך למציאות ישראלית, ומיניסטריון האמת הישראלי ממשיך למחוק כל רמז של אופוזיציה.

בזכות שירותי החיפוש המתקדמים של גוגל, כולל "גוגל ניוז", אפשר למצוא בקלות מדהימה גם את הדיווח המקיף של סוכנות AP (אסושיאייטד פרס) על פרשת ענת קם, באתרי החדשות היוקרתיים ביותר בעולם (וושינגטון פוסט, ניו-יורק טיימס, וגם הגרדיאן). חיפוש ב"יאהו ניוז" מגלה את הדיווח של הטיימס הלונדוני, יאהו ניוז עצמו, ושלל מקורות אחרים בעולם; הבלוגספירה רוחשת סביב הסיפור, ובלוגים אמריקניים כמו זה של ריצ'רד סילברסטיין וג'ודית מילר לא מפסיקים להתעדכן ולהביך את גאוני מערכת המשפט ואכיפת החוק. ה'טיימס', אגב, מכנה את הסיפור "טיוח של התנקשות".

מדוע נמנע מן העיתונים הגדולים "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום", ומערוצי הטלוויזיה הפופולריים "ערוץ 2", "ערוץ 10" ו"הערוץ הראשון" - לפרסם את המידע שאותו מפרסמים כבר כל כלי התקשורת בעולם, כולל הטובים והמכובדים שבהם - ושאליהם מגיעים בקליק אחד פשוט דרך גוגל, יאהו או בינג?

מה יותר פשוט: לחפש בגוגל "israeli gag order" ולהגיע לאתר וושינגטון פוסט, או לרוץ לדוכן העיתונים הקרוב כדי לקנות חבילת ניירות במחיר מלא? כולם יודעים שהחיפוש בגוגל קל יותר, מהיר יותר - ולא עולה כסף. אבל צו איסור הפרסום (באנגלית: Gag order) מעדיף להתמקד בדוכן העיתונים המקומי, ולהתעלם מן העובדה שכל העולם כבר צוחק עלינו; כי לישראלים אסור לדעת מה שאפילו לסורים, לאיראנים, לפלשתינאים ולסינים מותר לדעת.

על פי מקורות זרים שעליהם אפשר לסמוך, הגענו למצב שבו אדם שלכאורה הדליף לעיתונות מסמכים צבאיים מסווגים כדי לחשוף פשע חמור, צפוי להיכנס לכלא לשנים רבות. אבל הרמטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז וראש אגף מבצעים שאישרו (לכאורה) רציחות באפילה, ובניגוד לפסיקת בג"ץ, יישארו חופשיים ומאושרים. לכן הפרשה הזאת כל כך מסריחה.

על פי מקורות לא-ישראליים זמינים ונגישים מאי-פעם בהיסטוריה האנושית, שאליהם אפשר להגיע תוך 2 שניות בעזרת גוגל ישראל, המדינה שלנו מכניסה אנשים חפים מפשע למעצר סודי כדי למנוע מן הציבור הרחב (זה שצופה בערוץ שתיים, ומעיין ברפרוף ב'ישראל היום') את המידע החשוב שהם צריכים לדעת: שעל פי מקורות זרים, הקצונה הבכירה ביותר של צה"ל לקחה את בג"ץ [מעין גוף שיפוטי שכזה, שאסר במפורש על חיסולים ממוקדים כאשר ניתן לבצע מעצר מסודר] וזרקה אותו לפח הזבל של הלשכה הגדולה והמפוארת שלהם.


ביזוי תכלית הסודיות
מדינת ישראל מתנהגת כרגע כמו סין. היא מסוגלת להמשיך הלאה עם הצנזורה המתועבת שלה, ולהטיל צו איסור פרסום גם על גוגל. כן, מנוע החיפוש הבינלאומי גורם "נזק חמור לביטחון המדינה". סליחה, לא בדיוק ביטחון המדינה: יותר בכיוון של הפרעה לחייהם השלווים של בכירים כדוגמת אשכנזי, נווה ורוסו.

בכירי צה"ל, שרבים מהם לא יכולים לטייל באירופה מחשש להעמדה לדין בגין פשעי מלחמה, סובלים מאוד בגלל שגוגל מעז לסרוק בלוגים, עיתונים מכובדים ואתרי חדשות גלובליים המפרסמים בחופשיות מלאה את כל המידע על פרשיית ענת קם. חופש המידע הזה עלול לפגוע קשות באנשים שמאשרים רצח, תחת הסיווג "סודי ביותר". למה 'סודי ביותר'? כי לבג"ץ, לציבור ולעיתונות החופשית אסור לדעת על כך.

הסודיות הפכה למפלטו האחרון של הנבל הפטריוטי-לכאורה. מאחורי הסיווג הבטחוני הגבוה ביותר, עומדים מעשי רצח בלתי חוקיים, פשוטם כמשמעם. הסודיות איננה משרתת את בטחון המדינה; הסודיות היא דרך להתחמק מעונש, ולהסתיר את שמם של המפקדים מן הציבור. הסודיות הפכה לכפפות סטריליות, שמטרתן היא הסתרת טביעת האצבעות של הפושע בזירת הרצח.

מעטים מאוד ראו וקראו את צו איסור הפרסום המדובר. הוא לא נשלח לאזרחי ישראל בדואר, ולכן הציבור הישראלי אפילו לא יכול לדעת מה כתוב בו, מה נאסר לפרסום ומי נכלל ברשימת נמעני הצו. כל העיתונאים נמצאים באפילה, חלקית או מלאה, מרצון או מכפייה. מה שבטוח: הצו הזה, המונע לכאורה מן התקשורת הישראלית הממוסדת מלדווח על מעצרו של אזרח ישראלי המשמש עיתונאי ובעברו היה מקור עיתונאי, הוא ביזוי תכלית הסודיות.

הרי אין כל אינטרס ציבורי בהשתקת פרשת ענת קם. להיפך: בית המשפט העליון ו/או בג"ץ צריכים לדון מיד בפרשת ענת קם. פרשת קם למעשה חשפה בפני הציבור והרשות השופטת, שהצבא והשב"כ הפכו את בג"ץ לגוף מאוס ומיותר. אין אפילו ספק קל שיש לרשות השופטת אינטרס דחוף למנוע את סתימת הפיות בפרשת ענת קם, כיוון שהצבא והממשלה מאמינים שהרשות השופטת מפריעה להם לרצוח באופן חופשי.


זוכרים את "גרון עמוק"?

זה המקום להזכיר את מארק פלט (Mark Felt)(1913-2008), סגן מנהל ה-CIA בארה"ב, הידוע בכינויו "גרון עמוק". מר פלט מסר מידע סודי ביותר לכתבי העיתון "ושינגטון פוסט". המידע שהדליף מר פלט התקבל בזכות עבודתו הממשלתית, בזמן ששירת את המדינה. פלט, ששימש בתפקיד מסווג ורגיש מאין כמוהו, למעשה הפליל את הנשיא ניקסון ואת עוזריו בבית הלבן, כולל ה-CIA עצמו.

"גרון עמוק" (המקור, מארק פלט) לא נעצר, לא נחקר, לא נשפט ולא נאסר. לא הוצא צו איסור פרסום על פרשת ווטרגייט. העיתונים פרסמו את השחיתות בבית הלבן באופן אמיץ וחופשי, והנשיא התפטר מיוזמתו. הנשיא ניקסון גם הודה כי עבר על החוק ביודעין. ווטרגייט הגדירה מחדש את תפקידה של העיתונות, את חשיבותו של חופש המידע, ואת זכותם של פקידי ממשל למסור מידע מפליל, גם אם הוא מסווג.

ענת קם אינה מארק פלט. היא היתה הרבה פחות בכירה ממנו, ולכן גם הרבה יותר חלשה. עם זאת, היא נחשפה למידע בטחוני רגיש והעבירה אותו הלאה, תוך לקיחת סיכון אישי. אבל מה שחשוב במישור הציבורי והמשפטי היא העובדה שענת קם היתה, לכאורה, מקור עיתונאי פנימי חשוב (Whisteblower). לכן יש לה תפקיד חשוב במדינה דמוקרטית, שיש בה חופש עיתונות, שמעריכה חושפי-שחיתויות, שמכבדת את שלטון החוק ושאינה רוצה להיתפס כדיקטטורה.

פרשת דניאל אלסברג
מקרה מפורסם נוסף בהיסטוריה של ארה"ב הוא מסמכי הפנטגון - סדרת מסמכים סודיים ביותר על מלחמת ויאטנם, שהודלפו ופורסמו בעיתונות האמריקנית בניגוד לחוק. המסמכים חשפו כי הממשל האמריקני הונה את הציבור והסתיר ממנו מידע קריטי על המלחמה, על כל חזיתותיה השונות - כולל קמבודיה ולאוס.

הנשיא ניקסון ומשרד המשפטים ניסו לעצור את פרסום מסמכי הפנטגון, אך בית המשפט העליון האמריקני קבע כי עצירת הפרסום אינה חוקתית. כל זה קרה בשנים 1971-1973. המדליף, אנליסט צבאי מכובד בשם דניאל אלסברג, הועמד לדין על ריגול ועבירות רבות אחרות -- אך זוכה ולא נענש, בעיקר בגלל התנהלות משפטית בלתי-חוקית מצד התביעה.


פרשת גלט-ברקוביץ' (הפרקליטה המדליפה)
לאור העובדה שענת קם הורשעה באחזקת מידע סודי ומסירתו לעיתונאי, עולה השאלה - מדוע לא הורשעה הפרקליטה ליאורה גלט-ברקוביץ' בעבירה דומה? שהרי הפרקליטה המדליפה החזיקה במידע סודי ורגיש על חקירת ראש ממשלה מכהן (אריאל שרון, בפרשת סיריל קרן), לקחה את החומר הסודי והעבירה אותו לעיתונאי.

ברור לחלוטין שאם הגברת גלט-ברקוביץ' לא בילתה אפילו יום אחד במאסר, גם ענת קם לא צריכה לבלות יום אחד במאסר. בכל מקרה, מעצר הבית הארוך של ענת קם הוא עונש גדול מספיק. לא ייתכן מצב שבו פרקליטה בכירה מעבירה לעיתונות מידע על חקירת ראש ממשלה, ויוצאת מזה בלי עונש מאסר - ובמקביל, חיילת מעבירה לעיתונאי מידע על עבירות שביצעו לכאורה מפקדים בכירים, וחוטפת על כך עונש.



המיוחסים נגד הבוגדים
כאן מתבטאים הבדלי המעמדות בין השולטים ובין הנשלטים: במדינה שלנו יש חוק למיוחסים (אשכנזי, נווה, רוסו) וחוק ל"בוגדים" (חיילת צעירה שעל פי מקורות זרים הדליפה מסמך סודי ביותר לעיתונאים). המיוחסים מאשרים רציחות בכתב (לכאורה, ועל פי מקורות זרים) ויוצאים צחים כשלג. הממסד כולו מתגייס למען בכירי המערכת, כפי שאפשר לראות היטב מעבודת המשטרה ובתי המשפט בנושא ענת קם ואורי בלאו.

ומה קרה ל"בוגדים" הקטנים? הם לוקחים סיכון אישי בתור אזרחים מן השורה, מספרים על פשעי הבכירים לעיתונות החופשית (כאמור, לכאורה, ועל פי מקורות זרים) - וצפויים לעונש מאסר של 14 שנה, כולל הוקעה פומבית ואותות-קין למכביר ("שמאלנית", "בוגדת").

במקרה הטוב, יזכו ה"בוגדים", אם יתנהגו יפה, לעסקת-טיעון שמטרתה היא סגירת הסיפור בשקט, מחוץ לכתלי בית המשפט, ובלי זכות ערעור בפני בית המשפט העליון. כך תיחסך מן הממשלה, המשטרה, הצבא והשב"כ הנזיפה המביכה משופטי בג"ץ. במקרה של ענת קם, היא עצמה ניסתה למזער נזקים ולמנוע פרסום הפרשה בישראל, אבל הסיפור גדול ממנה, כפי שאפשר לראות מיד ב"גוגל", ובתקשורת הבינ"ל כמובן.

יוסי מלמן הביא ב"הארץ" דוגמה מצוינת של יחס מועדף לבכירים:

"נ' סגן ראש המוסד נחשד באחרונה כי הוא נפגש עם עיתונאי ומסר לו מידע סודי. מעשיו של נ' נתגלו בתום חקירה של חוליית מעקב של השב"כ שתעדה את פגישותיו וצותתה לטלפונים שלו, בהוראה ישירה של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, לבקשת ראש המוסד מאיר דגן. דגן הזהיר את סגנו כי אם לא יתפטר הוא יפטרו, אך לא העביר את החקירה למשטרה או לפרקליטות והסתפק בסילוקו של נ' מהתפקיד."


הפסקה הנ"ל ירדה מאתר "הארץ" זמן קצר לאחר פרסומה, ולכן לא ברור מעמדה. אך ברור לחלוטין שהמדינה לא תעמיד לדין את סגן ראש המוסד, מהסיבה הפשוטה שהאיש יודע יותר מדי, והמדינה תצא פצועה וחבולה אם תיגע בו. סיפורים כאלו ממחישים את המציאות: העם נדפק, הבכירים חוגגים.

הזכרנו כאן את פרשת גלט-ברקוביץ': די ברור שהמדינה מתייחסת ביראה אל הפרקליטה הבכירה, ולכן לא הכניסה אותה למאסר אפילו ליום אחד. אבל ענת קם איננה עובדת מדינה, היא בחורה צעירה ובקלות אפשר להאשים אותה בעבירות קקיוניות (אחזקת מידע סודי ומסירתו), עבירות שכמעט כל שר במדינת ישראל עובר עליהן באופן קבוע, כאשר הוא מעביר מידע סודי לעיתונות כדי לזכות בטובות-הנאה.


אל תחפשו בגוגל
גוגל הוא איום בטחוני-אסטרטגי חמור על בטחונה ושלמותה של מדינת ישראל, אם אכן ענת קם היא מרגלת, אויבת, מדליפנית, בוגדת, עוכרת-ישראל, ושלל תארים המודבקים לה על ידי אנשים שמנסים להסתיר את פשעי הצבא.

כפי שגוגל ישראל (google.co.il) חושף כרגע את פרשיית ענת קם ומפר צוי איסור פרסום במודעות מלאה, כך גם ענת קם עצמה חשפה פשעים (לכאורה, ועל פי מקורות זרים, וכולי וכולי) שאמורים להעיף למאסר את אשכנזי-נווה-רוסו - שהתעלמו כליל מהנחיות בג"צ (זה כבר הוכח ב"הארץ"), גזרו מוות על בני-אדם ללא משפט (לכאורה, כמובן; אבל למה? ומה המחיר שאנחנו משלמים על כך?), וחתומים על פקודות ומעשים שלא אמורים לגרום לנו לישון בלילה בשקט, אם בכלל.

אז אל תחפשו בגוגל שום דבר על ענת קם - יש צו איסור פרסום. זה הצו שמגן על פשעי בכירים, לא על הציבור.

אל תקלידו שום דבר בגוגל על מעצר בית של ענת קם - ההתעניינות שלכם בגב' ק' היא אסורה, ממש כפי שבספרו של פרנץ קפקא, "המשפט", קראו לגיבור הראשי בשם מר ק' - ואף אחד לא ידע במה הוא בכלל מואשם, כולל הוא עצמו.

אל תעשו חיפוש על anat kam באתר גוגל ניוז - אסור לכם לדעת את מה שכל שאר העולם כבר יודע מזמן.


השורה התחתונה
פרשת ענת קם יצרה פגיעה חמורה, מובהקת ומתמשכת בחופש החיפוש של אזרחי ישראל, בחופש הביטוי של התקשורת ובחופש העיתונות הישראלית. היא הביכה את ישראל, הגחיכה את מוסדות הביטחון, בלבלה את הציבור וגרמה נזק חמור לעיתונאים רבים - ובמיוחד הגב' קם ומר בלאו.

אז הנה מסר לשב"כ, לפרקליטות ולמשטרה: אל תשכחו להעמיד לדין את "גוגל ישראל". הוא "בוגד", לא? בוגד בדיוק כמו גוגל סין, שסירב להמשיך לשתף פעולה עם פשעי השלטון הקומוניסטי, ולצנזר עצמו לדעת. היחס הרצחני של השלטון הסיני לעיתונאים, מנועי חיפוש וטכנולוגיות מידע גורם לאנשים רבים בעולם להתייחס אליה כמדינה מצורעת ומסוכנת. להזכירכם, השלטון הסיני אסר החודש על בוב דילן להופיע בסין. זה המודל המדיני שלנו?

אם אנחנו הישראלים נמשיך לצנזר את אלו המתנגדים בפומבי לפעולות רצחניות ובלתי-חוקיות של הממשלה והצבא, נגיע למצב שבו גוגל יכריז כי הוא יוצא מישראל ולא חוזר אליה, בדיוק כמו שקרה לאחרונה בסין. כי זה השלב הבא: אם מצנזרים את חופש המידע, חייבים לסנן את האינטרנט - ואז חייבים לשלוט על מנועי החיפוש.

אסור לתת לשב"כניקים עלומי-שם (מלבד יובל דיסקין, כמובן), פקידי מחב"ם (מחלקת בטחון מידע) קלולסיים, אנשי מלמ"ב אנכרוניסטיים, אוסרי-פרסום למיניהם, שופטים זוטרים אומרי-הן, פרקליטי מדינה שאפתניים, פטריוטים-באגורה וגנרלים שיכורי-כוח את הכוח לקחת מאיתנו את גוגל.



הוסף רשומת תגובה
כל הזכויות שמורות לבלוג חופש החיפוש 2007-2012