21.11.2010

פרשת אורלי אינס נגד ניצב בר-לב: איסור פרסום בעידן גוגל

בעידן הטרום-גוגלי היה אפשר לאכוף איסור פרסום שמה של מתלוננת נגד אישיות בכירה על עבירות מין, ולצפות שאף אחד לא יצליח לאתר את המידע; כיום, זה לא עובד, אם המתלוננת היא אישיות חזקה, מפורסמת ומתוקשרת כל כך, כמו ד"ר אורלי אינס

האנונימיות ממנה "נהנתה" ד"ר אורלי אינס, המתלוננת הראשונה נגד ניצב אורי בר-לב, איננה אמיתית: מדובר באישה ידועה היטב לאלפי אנשים, לא רק במוסד האקדמי שבה היא עבדה, אלא גם לכל מי שקרא ושמע על הפרויקטים שניהלה בשנים האחרונות. טוב שנחשפה באופן פומבי, והתירה לכלי התקשורת, כולל הבלוגים, לפרסם את שמה עכשיו.

זאת בניגוד למתלוננת השנייה, הגברת מ', שהיא אישה אנונימית לכל הדעות, ולציבור הרחב אין עניין להכיר את זהותה.

בעידן גוגל, אי אפשר יותר לשמור על אנונימיות של אדם מפורסם. לא יעזרו הרמזים והסימנים שמנסים לפזר כלי התקשורת המרכזיים - המתלוננת הראשונה (ד"ר אינס) היא פרסונה מוכרת וידועה. לא ניתן לדבר על א' חסרת-שם, כאשר ידוע לכל אדם עם מקלדת ומסך, שמדובר בראש המטה המקצועי של "עיר ללא אלימות".

מאות תוצאות בגוגל
נוכחותה הוירטואלית של ד"ר אורלי אינס באינטרנט איננה מבוטלת. בגלל עיסוקיה הרבים והרקורד האקדמי המרשים שלה, יש מאות תוצאות חיפוש ב"גוגל" על פועלה המגוון. אינס, להבדיל ממ', נחשפה לתקשורת במגוון תפקידים הקשורים במשרד לבטחון פנים. עבור אנשים רבים, הגב' אינס (לשעבר אינס-קניג) היא אישיות ציבורית שלא ניתן להסתירה ולטשטשה.

קיים ספק רב אם ניתן להמשיך ולהעמיד פנים שהאנשים המעוניינים לדעת את זהותה של אינס לא יוכלו לעשות זאת תוך דקה אחת ב"גוגל". מספיק לשוטט באתר "מחלקה ראשונה" כדי לראות את הרמזים העבים, את התמונה הבלתי-מפוקסלת, ואת המסמכים הרלוונטיים מאתר המשרד לבטחון פנים. רמת הפירוט על הקריירה של אינס היא מעבר למה שניתן לדמיין בעולם התקשורתי הישן. גם תמונתה של אינס מתנוססת באתר הממשלתי.

סעיף 352 - חוק העונשין: "המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירת מין, דינו – מאסר שנה" (אלא אם אדם זה נתן בפני בית משפט את הסכמתו לפרסום זה).

עוד לפני שנחשפה בפומבי בעצרת נגד תקיפה מינית, הצענו את המהלך הבא: אם אורלי אינס חושבת שהסתרת שמה אינה משרתת אותה, היא יכולה להודיע לבית המשפט שניתן לפרסם את שמה. כך כתבנו עוד לפני שנודע על רצונה להיחשף: הכדור היה בידיים של אינס, ומצבה התקשורתי, לפני חשיפתה בשמה המלא, לא היה טוב. כל מי שמכיר אותה, יודע שזו היא. כל מי שמעורב בסיפור הזה, יודע את שמה מזמן. אז מה עשינו כאן, בעצם?

זה נגמר בחשיפה
רמז לכך שד"ר א' מתכוונת לחשוף את זהותה בעתיד הקרוב, ניתן היה למצוא בראיון שהופיע ב-ynet ב-24/11: "אני מובילה את המאבק נגד האלימות בישראל ואתייצב למאבק זה בקול רם וצלול, ובפנים גלויות" (ההדגשות לא במקור; א.ב.).

יום למחרת (25/11) כבר פורסם כי ד"ר אינס מתכוונת לחשוף את עצמה בשידור חי, במסגרת עצרת למען נפגעות תקיפה מינית. וכך היא עשתה. זהו מהלך חשוב, מהפכני ומתבקש - בגלל המציאות בה אנחנו חיים כיום. הנגישות הדיגיטלית למידע הכריחה את ד"ר אינס לצאת מן המחבוא. 

הנפגעת עצמה הסכימה, הלכה למעשה, עם הטענה של בלוג זה: אישיות ציבורית לא יכולה להסתתר מאחורי איסורי פרסום, בוודאי לא בעידן גוגל. האינטרנט הקדים את מארגני העצרת, דה פקטו.

החוק המגן על אנונימיותה של מתלוננת בעבירות מין הוא חוק ראוי וחשוב; במקרה של המתלוננת השנייה, מ', הוא ללא ספק אפקטיבי והגיוני. אבל אם מדובר באישה מתוקשרת, יחידה מסוגה, שכל צמרת המשטרה מכירה אותה היטב, הציבור שמע עליה מספר פעמים, ואף בכירי מערכת המשפט נחשפו לעבודתה ולאישיותה - האם לא ראוי להפסיק עם השטויות ולתת לתקשורת לעשות את עבודתה? כך יש לעשות גם בפרשה הבאה.

מירב מיכאלי כתבה מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "223 שקל לשעה", המתרעם על כך שכלי התקשורת רומזים שד"ר אינס היא זונה / מופקרת / זנותית. הסיבה להתייחסות המזלזלת -- שלא לומר בזיונית -- בגברת אינס היא פשוטה: כלי התקשורת שונאים אלמוניות, שונאים הסתרת מידע ושונאים צנזורה משפטית, בעיקר כאשר הן מנוצלות לרעה. לכן העיתונים משתפים פעולה עם נסיונות להכפיש את שמה, כי היא "בלתי נראית".

אישיות ציבורית במחשכים
כלי התקשורת לא היו צריכים להתאמץ במיוחד כדי לפזר רמזים מדויקים על זהותה של אינס. הקוראים החכמים הלכו מזמן ל"גוגל" ומצאו את שמה תוך שניות ספורות. זה היה נשף-מסיכות מטופש להחריד, שבו המשתתפים הם המעורבים בפרשה, והציבור הרחב רק צריך לגלות התעניינות קלה בשביל לחשוף את השם.

למען השם ולמען גוגל - האם יש אילתי אחד שלא קרא או שמע על הגברת? האם ניתן להחביא מצרכני התקשורת את זהותה של אישיות ציבורית, המזוהה כל-כך עם המשרד לביטחון פנים? האם מישהו פיספס את האישיות הכריזמטית שלה כאשר התראיינה בכל מדיום אפשרי מתוקף תפקידה כיועצת בכירה בנושא אלימות? אנו אנשים מבוגרים, לא בובות בארבי המנותקות ממאגרי-מידע עדכניים.

כמה בלונדיניות עם תואר דוקטור עבדו לאחרונה עם המשרד לבטחון פנים?
כמה נשים בישראל מזוהות עם פרויקט "עיר ללא אלימות"?
כמה אפשר להמשיך להתנהג כמו מדינה פרה-דיגיטלית, פרה-תקשורתית, פרה-פייסבוקית?

כל הכתוב לעיל לא חל על המתלוננת השנייה, הגברת מ', שאנונימיותה מוצדקת ויעילה.

עוד על איסור פרסום:

הוסף רשומת תגובה
כל הזכויות שמורות לבלוג חופש החיפוש 2007-2012