כל התמונות של לייף יושבות עכשיו אצל גוגל

התראיינתי היום לתוכנית הטלוויזיה "על הבוקר", מגזין הבוקר של ערוץ 10 בנושא העסקה של גוגל עם בעלי מגזין "לייף" (Life). המגזין האמריקני יצא לאור מאז 1883 עד שדעך בהדרגה ויצא מהדפוס במהלך שנת 2007. לייף החל את דרכו בתור מגזין הומוריסטי, עד שב-1936 הפך לשבועון עם דגש חזק על פוטו-ג'ורנליזם איכותי. בשנות ה-70 הפך לירחון ונותר כזה עד 2000. הוא הושבת זמנית וחזר ב-2004 כמוסף עד שנסגר סופית שלוש שנים אחר כך.



ארכיון התמונות הענקי של המגזין המכובד, שמכיל בערך 10 מליון צילומים, למעשה נותר ללא שימוש. כל זאת עד שהבעלים של "לייף", תאגיד "טיים" (Time), החליט לשתף פעולה עם גוגל ולהעלות אותו בהדרגה לרשת, זמין לסריקה וחיפוש ללא הגבלה.

נכון לעכשיו רק כ-20% מן המאגר של "לייף" נמצא בגוגל. בגוגל מבטיחים שתוך מספר חודשים הם יסרקו את 8 המליון הנותרים. הבעלות על התמונות נותרת בידי "טיים", כולל זכויות היוצרים. גוגל אינה הבעלים של התמונות, אבל היא תרוויח מן העובדה שהרבה תלמידים, אקדמאים ופנסיונרים יטחנו את המאגר לשימוש האישי שלהם. מבחינה תדמיתית, המהלך עם "לייף" יוצר את הרושם שלגוגל איכפת משימור התרבות האמריקנית, ההיסטוריה האמריקנית והעיתונות האמריקנית.

מבחינת המשתמשים הישראלים, המאגר יעיל כיוון שהוא מכיל תמונות נדירות מן האוסף של הצלם הוגו יאגר, שהתמקד בגרמניה הנאצית של 1937-1944. כמו כן מכיל המאגר מבחר גדול של תמונות מישראל, ממשה דיין דרך תל אביב הקטנה ועד משפט אייכמן. רוב התמונות בשחור-לבן, אבל יש גם לא מעט תמונות בצבע. בניגוד לארכיון אחר של לייף בשיתוף פעולה עם "גטי", אין כיתובי בעלות בגוף התמונות.

הנתון המפתיע ביותר בכל הסיפור הוא העובדה שרק 3% מן המאגר פורסם באופן פומבי עד היום. במילים אחרות, "לייף" החזיק בארכיונים המאובקים שלו מליוני תמונות שאף אחד לא ראה מעולם. 97% מן החומר שצולם נותר מוסתר. רוב הגולשים יתעניינו במבט חוזר על אותם 3% של תמונות "אייקוניות", כאלו שהפכו לחלק מן התרבות האמריקנית; עם זאת, אולי מעניין יותר, וגם מועיל יותר, לגלות את החומר שלא פורסם.


צפוי מבול של תביעות
במהלך השידור של ערוץ 10 הופיעו על המסך מספר תמונות מתוך המאגר. לא בטוח שלערוץ 10 יש את הזכויות על התמונות האלה, למרות שמדובר ב"טיפול/שימוש הוגן" (Fair Use) למטרות סיקור וביקורת. נראה שרבים מן המשתמשים במאגר החדש של לייף בגוגל יטעו לחשוב שהמאגר חופשי לשימוש. זה לא המצב. כל התמונות מוגנות לגמרי, ואסור להעתיקן - אלא אם כן מדובר בתלמיד שעושה מצגת, סטודנט שמכין עבודה או חוקר שזקוק לחומר מצולם בשביל עבודה שאין לה כוונות מסחריות.

מה שעלול לקרות עכשיו שאנשי "טיים" יתחילו לרדוף אחרי מאות ואלפי בעלי אתרים שיפרסמו תמונות מן המאגר למטרות רווח, או סתם בשביל רייטינג זול. ברשת יש בעיה קשה של הבחנה בין מותר ואסור, במיוחד בתחום התמונות. לא שזו הבעיה של גוגל - זו למעשה הבעיה של "טיים". החוק מנסה למנוע מצב שבו מישהו יעתיק את כל המאגר לאתר שלו, ויתחיל לעשות כסף מכניסות של גולשים. אפילו גוגל לא הכניסה פרסומות לדפי התמונות.

החוק האמריקני עבר הקשחה הדרגתית בנושא תקופת ההגנה על זכויות היוצרים, והוא עדיין מסובך מדי בשביל רוב הציבור. תמונות שפורסמו לפני 1923, למשל, אינן מוגנות. תמונות שנוצרו לפני 1978 אך לא פורסמו עד לאחרונה, מקבלות הגנה עד 2047 לפחות. תמונות שפורסמו אחרי 1978 מקבלות הגנה ארוכה, כ-70 שנה אחרי מות היוצר (הצלם, במקרה הזה). תמונה מגרמניה הנאצית שצולמה ב-1941 יכולה לזכות בהגנת זכויות יוצרים של כ-130 שנה, זאת למרות שמדובר במונחי אינטרנט מדובר על דורות רבים.

גוגל כבר סבל קשות ממאבקים משפטיים סביב פרויקט הספרים שלו (Google Book Search), שעדיין לא נפתר סופית למרות כמה הסכמים חתומים עם ארגוני מו"לים בארה"ב. הרבה מחברים וסופרים עדיין לא מבינים איך הם מרוויחים מהיוזמה של גוגל. חלקם שמחים שהחומר שלהם נגיש, וחלקם חוששים שהמכירות שלהם ייפגעו. לגוגל יש אינטרס לסרוק את כל הספרים בעולם באופן בלעדי, אבל לאנשים שכתבו את כל הספרים האלה יש אינטרסים אחרים, וגם זכויות קניין רוחני מבוצרות-היטב.

כך שאם מישהו באמת מעוניין לממש את חזון גוגל (שלא לומר גרנדיוזי), "לארגן את המידע בעולם, ולהפוך אותו לנגיש ושימושי", הוא צריך לטפל קודם כל בחוק זכויות היוצרים האמריקני, תוצר של התעללות מתמשכת בידי תאגידים תאבי-בצע כמו "דיסני" ושאר אולפני הוליווד.

אם גוגל יצבור מספיק כוח בקונגרס ובסנאט של עידן אובמה, אולי יהיה אפשר להגמיש את החוק, לקצר באופן משמעותי את תקופת ההגנה, ולהתאים אותו לעידן האינטרנט, לפי רוח ה"קריאייטיב קומונס". בינתיים זה לא קורה, אבל האינטרנט יצר תופעה חדשה: לכל אדם יש מצלמה בסמארטפון והוא הופך למתעד העצמאי של חייו. העיתונים הגדולים איבדו את ההגמוניה.

גוגל היא המיקרוסופט של החיפוש

מצא את ההבדלים, אם ישנם, בין שני התרשימים שאותם הכנתי היום, לפי מידע עדכני (אוקטובר 2008):

כל מילה מיותרת. ועדיין:

1) אם מיקרוסופט היתה יכולה, היא היתה קונה את מוזילה (אבל היא לא, כי מוזילה היא ארגון ללא כוונת רווח, ולא תאגיד שעליו אפשר להשתלט בצורה עוינת, או לקנות אותו)

2) אם גוגל היתה יכולה, היא היתה קונה את יאהו (אבל היא לא, כי משרד המשפטים לא מסכים)

3) גוגל מונופול? גוגל אמנם לא "נועלת" את ציבור המשתמשים, אבל היא בהחלט "נועלת" את ציבור המפרסמים (הלקוחות האמיתיים של גוגל). אף מפרסם לא יכול להרשות לעצמו לוותר על גוגל, אם הוא רוצה לפרסם במנועי חיפוש. כאן קבור הכלב: אם ציבור הגולשים מתייחס לגוגל כאל מלך החיפוש, לציבור המפרסמים אין ברירה אלא לקנות בגוגל את הפרסום שלהם.

4) המונופול של מיקרוסופט בשוק הדפדפנים הוא מתוחכם: רוב הגולשים אינם יודעים שהם יכולים להשתמש בדפדפן אחר, טוב יותר. הם פשוט משתמשים במה שיש להם במחשב. מבחינה זאת, יש כאן מצב של כשל שוק: הלקוח לא יודע שקיימת חלופה, ולכן הוא "נעול" בלי לדעת על כך.

4) שימו לב לחלק הכחול של תרשימי העוגה, למעלה: פקמן תמיד רוצה לאכול עוד ועוד; התיאבון שלו הוא אינסופי. זה לא נעים להיות רוח רפאים, אבל מישהו צריך לעצור את הבולמיה המטורפת שלו.

זהירות: מנסים לגנוב לכם את חשבון ה-adwords

האם הכתובת הבאה נראית לכם לגיטימית?

http://adwords.google.com.sys79.ru

רבים מלקוחותיה הנאמנים ביותר של גוגל, המשקיעים עשרות אלפי שקלים בפרסום בגוגל, נפלו בפח בגלל שלא קראו את הכתובת הזאת עד הסוף. הדומיין נראה טוב בהתחלה (adwords.google.com), אבל הסיומת שלו מצביע על זהותו האמיתית: sys79.ru. זוהי סיומת רוסית, לא אמריקנית.

נסיון הונאה נוסף מסוג "פישינג" ("דיוג", או באנגלית - Phishing) מתרוצץ בימים אלו ממש ברשת ומפיל מפרסמים רבים של גוגל מכל העולם, בכל שפה ובכל מקום. כך נראית אחת הגרסאות של המייל המסוכן, שהצליח לגרום לאנשים למסור לנוכלים את שם המשתמש והסיסמה שלהם ב"גוגל", וכך לאבד שליטה על פרטיהם ולהפסיד כסף וזמן:

צילום מסך של מייל הונאה שנשלח ב-5 נובמבר 2008
והגיע למשרד שבו עובד עורך בלוג זה

זוהי כמובן לא הפעם הראשונה שמפרסמי גוגל הופכים יעד מועדף למומחי הונאה באינטרנט. גל נסיונות הדיוג הקודם הביא למצב שב"גוגל" נאלצו להוציא באפריל 2008 הודעת הבהרה רשמית בנושא. בפעם הקודמת, סיומת הדומיין היתה סינית. הפעם היא היתה רוסית.


חמשת הדיברות של התחמקות מפני נסיונות הונאה מסוג "פישינג" נותרו בעינם:

1) אל תענו למיילים המבקשים מכם מידע אישי רגיש, כגון שמות משתמש, סיסמאות וכד'

2) אל תקליקו על לינקים שמגיעים מתוך מיילים, במיוחד לינקים שמפנים אתכם לעמודי כניסה לחשבון

3) אם הגעתם לאתר המבקש מכם שם משתמש וסיסמה, בדקו היטב בשורת הכתובת (address bar) אם הדומיין מוכר לכם מתחילתו ועד סופו

4) הגיעו לדפי כניסה לחשבון רק דרך "מועדפים" / "פייבוריטס" / "בוקמארקס" / "סימניות" בדפדפן בלבד

5) השתמשו בדפדפנים חדשים (אקספלורר שבע, מוזילה שלוש) המצויידים במסנני פישינג מעודכנים

הבעיה היא שהקורבנות הנפוצים ביותר הם דווקא אלה שלא קוראים באופן קבוע את הבלוג הרשמי של גוגל, ובוודאי לא חושבים הרבה לפני שהם מקליקים על לינק שנראה להם מוכר, למרות שבפועל הוא מגיע לאתר רוסי מפוקפק. חבל שבגוגל עדיין לא מצאו את הפתרון הטכנולוגי שיוכל למנוע מקרים כאלה בעתיד.

ביטול הסכם גוגל-יאהו - מה הם אומרים באמת

מה עומד מאחורי ההכרזות היפות של אנשי גוגל, יאהו ומיקרוסופט לאחר פיצוץ הסכם שיתוף הפעולה בין גוגל ויאהו, בעקבות הודעת משרד המשפטים האמריקני שלא יאשר את ההסכם (נוב' 2008)

גוגל עדיין לא תמיד מבין מסמכים סרוקים

תחת הכותרת "תמונה של אלף מילים?" בבלוג הרשמי של גוגל, הכריז בשבוע שעבר אווין ליווי, מנהל מוצר בחברה, על בשורה למחפשים: גוגל יכול מעתה לקרוא מסמכים סרוקים בפורמט PDF. עד עתה ידע גוגל להמיר PDF לטקסט רגיל, רק בתנאי שהמסמך המקורי היה דיגיטלי, כמו למשל מסמך וורד או מצגת פאואר-פוינט. עכשיו, לכאורה, גוגל פחות מוגבל.

החידוש: גוגל משתמש בתוכנת OCR (זיהוי אותיות אופטי) יעילה ומהירה במיוחד כדי להבין את ה"תמונה" ולהפוך אותה לטקסט רגיל.

על הנייר זה נשמע נהדר, ובגוגל מציגים מספר מצומצם של דוגמאות, בהן זה עבד יפה. בפועל, לגוגל יש עוד הרבה מאוד עבודה עד שיוכל להכריז "בוצע!" בתחום סריקת המסמכים.

קחו, לדוגמה, את החיפוש המתבקש כדי לבדוק את יעילות התוכנה של גוגל: הביטוי "כתבה סרוקה" באנגלית, תוך הגבלת התוצאות לפורמט PDF בלבד. מניתוח התוצאות עולה כי גוגל עדיין רחוק מלהבין מה קורה בכל מסמך, והוא מחמיץ חלקים נרחבים מתוכו. במצבים מסוימים, גוגל אפילו לא יכול להבין מילים בשלמותן, ונאלץ לקטוע אותן באמצע.

וזה עוד החצי המלא של הכוס: כאשר מסמכים צבעוניים נסרקים באיכות בינונית, גוגל מוותר על המאמץ ונכנע לגמרי. כך אפשר לראות בתוצאות החיפוש שלעיל דוגמאות שבהן מסמך שלם הוחמץ לגמרי. זה לא שגוגל ניסה לסרוק את המסמך אבל הוציא מתוכו מילים ספורות - הוא פשוט ויתר על הפרויקט לחלוטין.

יש גם דוגמה ישראלית קלאסית, שבה כתבה סרוקה מ"ידיעות אחרונות" נותרה בלתי-נגישה לחלוטין עבור גוגל המשודרג. יש עוד המון דוגמאות כאלה ברשת הישראלית, בעברית ובאנגלית.

אלו המקרים שבהם גוגל מתקשה לקרוא מסמכים סרוקים:
1) גופן בלתי-שגרתי
2) קונטרסט נמוך בין הטקסט ובין הרקע שלו
3) מסמך בעל צבעים רבים
4) מסמך שבו צבע הרקע אינו לבן, ושבו הגופן אינו שחור
5) טקסט שאינו אופקי (כתבה שנסרקה בזווית 90 מעלות / פורמט לנדסקייפ)
6) טקסט ברזולוציה נמוכה
7) מסמך בעל מספר עמודים גבוה מן הממוצע

יפה שמהנדסי גוגל ממשיכים להשתמש בטכנולוגיות חדשות כדי להרחיב את האינדקס של גוגל. המשקיעים של גוגל בוודאי מצפים מגוגל להשקיע משאבים רציניים בעיבוד מסמכים לפורמט נגיש יותר. אחרי הכל, מדובר ביתרון תחרותי מובהק.

המאמץ האחרון, לפחות ברמה העקרונית, גם תואם לחלוטין את החזון המוצהר של גוגל (להפוך את המידע בעולם לנגיש ושימושי), אבל כאשר תוצאות הטכנולוגיה מחמיצות כל כך הרבה מידע, כדאי לאנשי גוגל להוסיף כמה הסתייגויות בסגנון "הסיפור נמצא בחיתוליו" לצד ההכרזות החגיגיות בסגנון "יוריקה!".

אז האם תמונה שווה אלף מילים? כן, בתנאי שגוגל יודע להבין מה כתוב בה. אם תמונה שבה יש אלף מילים, נסרקת באופן חלקי כך שרק 400 מילים מתוכה נגישות לחיפוש, או שמסמך בעל מאפיינים מיוחדים אינו נסרק כלל - אפשר לומר שאנחנו עדיין רחוקים מן האוטופיה הדיגיטלית שגוגל מציג בפני המשתמשים המושבעים שלו, המשקיעים הכבדים, בעלי המניות והעיתונאים המסקרים את הארגון השאפתני הזה.

יאהו אנליטיקס ייכנס לשוק ב-2009

באיחור של שלוש שנים, נראה שחברת יאהו (yahoo) תוכל סוף-סוף להתחרות באחד התחומים החשובים ביותר בתעשיית הפרסום ומנועי החיפוש - תוכנת אנליטיקה חינמית לאתרים מכל הסוגים: יאהו אנליטיקס.

יאהו תציע ב-2009 את התוכנה לציבור הרחב, אך בינתיים היא מוצעת אך ורק לשותפים ולקוחות מיוחדים, כגון מנהלי חנויות, מפתחים או מפרסמים מסוג מסוים.

יאהו רכשה באפריל השנה את חברת אינדקסטולס (IndexTools) ונדרשו לה בדיוק חמישה חודשים כדי לבצע את כל השינויים וההתאמות הנדרשים כדי להציע את התוכנה ללקוחותיה המרכזיים.

היתרון המרכזי של יאהו אנליטיקס על פני המתחרה המרכזי שלה (גוגל אנליטיקס) היא מהירות תגובה. המערכת של יאהו מסוגלת לתת נתונים בזמן-אמת, ובכך להתגבר על בעיית פערי הזמן (latency) שמקשה על חלק מן המשתמשים של גוגל אנליטיקס.

ואם במהירות תגובה עסקינן, הרי שגוגל בוודאי לא יישבו בשקט על זרי הדפנה ויחכו שיאהו ינצלו את היתרון התחרותי שלהם בתחילת 2009, כאשר תושק המערכת לכל בעלי חשבון יאהו. אמנם גוגל אנליטיקס מבוסס על איסוף נתונים בשיטה מסוימת, שאכן מגבילה את מהירותה, אך לא מן הנמנע שגוגל ישפרו את ביצועי המערכת כדי להתמודד עם יאהו ולנצח.

נכון לעכשיו, היתרונות של גוגל אנליטיקס רבים וטובים: א) קיים בשוק מאז 2005; ב) זמין לכל משתמשי העולם בזמן שאנשי יאהו עדיין מריצים גרסה מוגבלת למעגל קטן של משתמשים; ג) פשוט לשימוש וקל להטמעה; ד) משווק בין השאר גם דרך מערכת adwords הפופולרית; ה) המידע על גוגל אנליטיקס מועבר ברובו ע"י שיווק מפה לפה (womm), ועל ידי כך מושגת תפוצה ויראלית מהירה ביותר. ליאהו צפוי קרב קשה במאבק על הבאזז.

ההשקה הפומבית של יאהו אנליטיקס לכלל משתמשי יאהו במהלך 2009 צפויה לחזק באופן משמעותי את התחרות בתחום האנליטיקה. מיקרוסופט כבר לא תוכל להמשיך ולהישאר בחוץ כאשר שני ענקי החיפוש מסתערים על הנכס החשוב ביותר ברשת: מידע מדויק על התנהגות גולשים באתרים. זה אומר שמיקרוסופט אולי תואיל בטובה להוציא את המוצר שלה ("מיקרוסופט אדסנטר אנליטיקס") ממצב "בטא", הסגור לרשימת מוזמנים מצומצמת, למצב "פומבי", או שתאבד לגמרי את כל השוק הזה.

באותו נושא: גוגל אנליטיקס - תשובות לשאלות נפוצות

גוגל תרגום: גם עברית, גם אתרים, מהפיכה לישראלים

שירות "גוגל תרגומים", או בשמו המקורי - גוגל טרנסלייט (Google Translate) הוסיף עברית לרשימת השפות שאותן הוא מסוגל לתרגם. בשביל הישראלים זוהי מהפיכה של ממש - הכלי מאפשר לתרגם כל דף ברשת לעברית - כולל שפות חשובות לנו כמו ערבית, אנגלית, צרפתית, אנגלית, סינית, רוסית, ספרדית ועוד.

סוף סוף ניתן לגלוש באתרים זרים ולהבין, פחות או יותר, מה כתוב שם. נכון, התרגום רחוק מלהיות מושלם - אבל זהו כלי חיוני לישראלים שאינם שולטים כלל בשפות זרות (כל מה שאינו אנגלית, למען האמת).

פיצ'ר נוסף ושימושי ביותר הוא הקראה בקול רם ("הקשב") של כל מילה או משפט, במגוון שפות. הקלידו מילים בכל שפה וחפשו את אייקון הרמקול בפינת בחלון התרגום, שיאפשר לכם להבין איך לבטא את המילה בקול רם. לכל שפה יש קריין או קריינית עם מבטא אחר, וכך ניתן גם להבין טוב יותר את השפה המדוברת.


נכון לאמצע 2012, השירות מקבל 200 מליון משתמשים פעילים בחודש. כ-92% מהתנועה מגיעה מחוץ לארה"ב. "אנחנו רוצים לשבור את מחסום השפה כאשר הוא מכשיל אנשים", כתב פרנץ אוץ', מדען מחקר מטעם גוגל, בפוסט חגיגי על בבלוג של גוגל ב-26/4/12.


במילים פשוטות: גוגל היה הראשון שנתן לנו את האפשרות לתרגם את האינטרנט לעברית. המעבר מדף לדף נעשה בצורה חלקה, וניתן להשתמש בגוגל טרנסלייט בעברית בתור "תת-דפדפן" שלמעשה מתרגם כל דף ברשת לעברית בזמן-אמת. כך ניתן להבין מה כתוב באתרים שעד היום הישראלים נמנעו מלהיכנס אליהם בגלל ידע מוגבל (או בלתי-קיים) של השפה. כאמור, התרגום רעוע - אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.

ממשק התרגום של "גוגל תרגום" זכה לגרסה עברית מלאה (בכתובת http://translate.google.co.il). בין היישומים החדשים ניתן למצוא את "חיפוש מתורגם", כלי מהפכני שמאפשר לחפש בשפה אחת ולקבל תוצאות מתורגמות משפה שנייה. לדוגמה: אני מחפש "חופש החיפוש" בעברית, ומקבל תוצאות חיפוש על "Freedom Search", כאשר התוצאות מוצגות בעברית (מצד ימין של הדף) וגם באנגלית (בצד השמאלי של הדף).

ביולי 2009 הוסיפה גם מיקרוסופט את השפה העברית לרשימת השפות הניתנות לתרגום בכלי "בינג טרנסלייטור", תחת המותג החדש שלה, Bing. התרגום של בינג בשפה העברית מתאפשר ללפחות 13 שפות נוספות. כלי התרגום של בינג תומך בתרגום דפי-אינטרנט שלמים, אך מנגנון הצפייה שלו מעט מסורבל בהשוואה לזה של גוגל.


בעלי אתרים יכולים להטמיע באתר שלהם כלי תרגום מיידי, כך שקורא לועזי יוכל לתרגם כל עמוד באתר, במהירות ובקלות - ובלי לגשת לאתר התרגום של גוגל.

מי שלא רוצה שהאתר שלו לא יתורגם ע"י גוגל טרנסלייט, צריך להשתיל בראש הקוד את השורה הבאה:

או בניסוח מעט שונה:

 

הוספת עברית לרשימת השפות הזמינות לתרגום על ידי "גוגל טרנסלייט" תאפשר גם לגולשים בחו"ל להבין מה קורה ברשת הישראלית. אם עד היום לא הצליחו גולשים בינלאומיים רבים להבין את התוכן העברי ברשת -- ולכן גם התעלמו מקיומנו באופן כללי -- מעתה הם יוכלו להבין כמעט כל עמוד מקוון, וליצור קשר איתנו הישראלים כדי לדון בעסקים, תקשורת, ספורט ועוד.

בתמונה: תרגום הפוסט הזה לאנגלית דרך גוגל טרנסלייט

מי שישתמש בחוכמה ב"גוגל תרגום" יוכל להפיק ממנו תועלת עצומה. מנהלים יוכלו להבין מה כתוב באתרי חדשות סיניים ולהתמודד עם אתרים סיניים מהתחלה ועד הסוף. מי שירצה ללמוד שפות אירופאיות יוכל לעשות זאת יותר טוב כאשר הוא גולש באתרים גרמניים, צרפתיים, איטלקיים או ספרדיים - ויוכל "לעמוד" על כל שורה מתורגמת כדי לראות (בעזרת גוגל) מה נכתב שם במקור.

"גוגל טרנסלייט" טומן בחובו פוטנציאל אדיר בפתרון בעיית השפות ברשת לישראלים. תרגום מהיר וחכם של דפים מכל שפה לכל שפה יאפשר לגולשים להתגבר על מחסומים של חינוך, לאום והרגלים. כאמור, גם למיקרוסופט יש כלי תרגום שעובד לא רע, אבל עברית התווספה אליו רק ביולי 2009.

כאשר שפה איזוטרית כמו עברית זוכה להיכנס אל רשימת השפות הראויות לתרגום ע"י גוגל, מתאפשר כאן למעשה דיאלוג מלא בין האינטרנט העברי והבינלאומי. הישראלים יוכלו להבין את העולם טוב יותר, והעולם יוכל להבין את הישראלים טוב יותר. זוהי מהפיכה של ממש, שחורגת מגבול האינטרנט ויש לה השלכות פוליטיות ותרבותיות.


איך זה עובד?
גוגל פיתחה מערכת תרגום ייחודית, המבוססת על מודל תרגום סטטיסטי. המערכת לוקחת טקסטים דו-לשוניים שכבר תורגמו, לומדת אותם ומפתחת שיטות לתרגום אוטומטי של מילים נוספות. ככל שלמערכת "גוגל טרנסלייט" יש יותר תרגומים ביותר שפות, כך היא תעשה פחות טעויות. צריך לזכור: לא מדובר במילון רגיל, אלא בגישה שונה לגמרי לנושא חקר התרגום והשפה.

מבקרי התרגומים של גוגל (ותוכנות תרגום אחרות כגון באבלפיש של יאהו) תמיד יגידו שהתרגום אינו מוצלח, ולעתים אפילו מגוחך. לעתים קשה לקרוא את התוכן המתורגם בגלל שמדובר בתוכנה "עיוורת" ולא במתרגם בעל תבונה אנושית; אך שיפורים טכנולוגיים הדרגתיים בתוכנות התרגום הבינלאומיות יפתרו תוך שנים ספורות חלק מן המכשולים הללו, וזה רק עניין של זמן עד שמנועי חיפוש גדולים כמו גוגל יקדישו משאבים רציניים לתרגום הרשת מכל שפה לכל שפה, כחלק מתהליך הסריקה השגרתי.

בביקורה הראשון בישראל (2007), סיפרה מאריסה מאייר (סגנית נשיא לפיתוח מוצרי חיפוש וחווית משתמש ב"גוגל") כיצד גוגל מתכוונת להפוך את תוכנות התרגום שברשותה לחלק אינטגרלי של תוצאות החיפוש. ההגיון של גוגל פשוט: אם גולש בשפה איזוטרית (עברית, לדוגמה) יחפש תוכן שולי בשפה שלו, הוא לא ימצא אותו. התוכן שהוא מבקש קיים באנגלית, אך הגולש אינו רוצה/יכול לקרוא בשפה זאת. אם גוגל יתרגם את התוכן האנגלי עבורו ויציג אותו בתוצאות, הגולש יקבל את מה שחיפש. גוגל ייהנה מיתרון תחרותי אדיר על כל מנועי החיפוש האחרים הפעילים בשוק.

פרויקט יומרני כמו תרגום הרשת כולה מכל שפה לכל שפה ידרוש עשרות אלפי (או מאות אלפי) מחשבים ושרתים בכל מקום בעולם. זהו אתגר מיחשוב רציני ביותר, שגוגל תוכל לעמוד בו. בעידן שבו ניתן להכניס טרה-בייט לתוך קופסה בגודל ספר קטן, אין סיבה שלא נוכל לפרוץ את מחסומי השפה תוך פחות מעשור (לפחות ברשת). אפילו מהירות התרגום עצמה (3-4 שניות, כרגע) יכולה להשתפר פלאים, עם הזמן.

זה אומר שבסופו של חשבון, הרשת תהפוך למשאב הנוח ביותר להבנת העולם - מפני שהיא תאפשר לנו לקרוא בכל שפה, בלי להיעזר במילון או במתווך אחר. חזון הגלובליזציה יעשה צעד אחד קדימה, כאשר ערבים יבינו יהודים, סינים יבינו יפנים, אמריקנים יבינו צרפתים ורוסים יבינו הינדים. תנו לחברות האינטרנט הגדולות עוד עשר שנים, ותראו איך אנחנו מתקדמים לכיוון הזה.


64 השפות הזמינות לתרגום ע"י גוגל, כוללות בין השאר גם:

• אורדו
• אוקראינית
• אזרבייג'נית
• אידיש (יידיש)
• איטלקית
  
• אינדונזית
  
• איסלנדית
• אירית
• אלבנית
  
• אנגלית
  
• אסטונית
• אספרנטו
• אפריקנס
  
• ארמנית
• באסקית
• בולגרית
• בלארוסית
  
• בנגאלית
• גיאורגית (גרוזיה)
• גליציאנית
  
• גרמנית
  
• דנית
  
• הולנדית
  
• הונגרית
  
• הינדי
  
• וייטנאמית
• וולשית
• טאמילית
• טורקית (תורכית)
  
• טלוגו
• יוונית
  
• יפנית
  
• לטווית
• לטינית
  
• ליטאית
  
• מלאית
• מלטזית
  
• מקדונית
• נורווגית
  
• סינית
  
• סלובנית
  
• סלובקית
  
• ספרדית
  
• סרבית
  
• עברית
  
• ערבית
  
• פולנית
  
• פורטוגזית
  
• פיליפינית
  
• פינית
• פרסית (אירן)
  
• צ'כית
  
• צרפתית
  
• קוריאנית
  
• קטלאנית (קטלוניה, ספרד)
  
• קנאדה (דרום-מערב הודו)
• קראולית (האיטי)
• קרואטית
  
• רומנית
  
• רוסית
  
• שוודית
  
• תאילנדית (תאי)
  

לקינוח, הנה תרגום גוגלי משעשע מאנגלית לעברית לשיר "אלינור ריגבי" (של הביטלס):

אה, תראה את כל האנשים בודד
אה, תראה את כל האנשים בודד

אלינור ריגבי בוחרת את האורז בתוך הכנסייה, שם היתה החתונה
חי בחלום
מחכה ליד חלון, לובשת פנים שהיא שומרת בתוך צנצנת ליד הדלת
למי זה מתאים?

כל האנשים בודד
היכן הם כל בא?
כל האנשים בודד
איפה הם כולם שייכים?

האב McKenzie כותבים את המילים של הטפת מוסר כי אף אחד לא שומע
אף אחד לא בא ליד.
תראו אותו עובד
סרג שלו גרביים של הלילה כאשר יש שם אף אחד
מה הוא הטיפול?

כל האנשים בודד
היכן הם כל בא?
כל האנשים בודד
איפה הם כולם שייכים?

אלינור ריגבי מת על כנסייה נקבר יחד איתה שם
אף אחד לא בא
האב McKenzie קנוח את העפר מן הידיים שלו כשהוא הולך מן הקבר
אף אחד לא היה נשמר

כל האנשים בודד
היכן הם כל בא?
כל האנשים בודד
איפה הם כולם שייכים?

עוד פוסטים בנושא "גוגל תרגום"

• עוקץ יום הולדת לגוגל - ספאמרים מתרגמים הונאה לעברית
• תן לרובוט לכתוב לך את המודעות - מפרסמים בינלאומיים מנסים כוחם בעברית

גוגל מאפשר פרסום תארים מזויפים

רשת למכירת תארים מזויפים ברחבי העולם מנצלת את מערכת הפרסום של גוגל באופן חופשי. מודעות טקסט של אוניברסיטת רוצ'וויל, אוניברסיטת בלפורד ואוניברסיטת אשווד מתפרסמות בימים אלו בישראל וברחבי העולם, ומעודדות את משתמשי גוגל לקנות תואר בלי ללמוד, בלי להיבחן ובלי לשמוע הרצאות.

בתיאוריה, גוגל אוסרת במפורש על פרסום מכירת תארים מזויפים. במדיניות התוכן של גוגל נכתב בין השאר כי "הפרסום של מסמכים מזויפים, כגון: מספרי זיהוי ומספרי דרכון מזויפים, תעודות של הביטוח הלאומי, מסמכי הגירה, תעודות השכלה ותארים, הוא אסור".

כניסה למערכת ההזמנות של ה"אוניברסיטאות" הפיקטיביות הללו מגלה כי ניתן לרכוש דרכן תואר באינטרנט תוך חמישה ימים באמצעות כרטיס אשראי ובלי כל דרישה מקדמית. ניתן לרכוש מספר סוגים של הצטיינות (כולל הצטיינות יתרה) בתוספת תשלום של כמה עשרות דולרים. המחירים נעים בין 300 דולר לתעודת בי"ס תיכון, 400 דולר לתואר ראשון, 500 דולר לתואר שני ו-600 דולר לתואר ד"ר. ניתן לרכוש גם חבילות משולבות (תואר ראשון+שני+שלישי וכד').

רשת אוניברסיטאות פיקטיביות מסוימת משתמשת בשתי צורות מרכזיות של הסמכה אקדמית מזויפת. הראשונה היא מטעם ארגון קקיוני בשם boua. באתר הארגון, המכיל רק 11 עמודי תוכן, מופיעות רק שתי הסמכות: האחת של רוצ'וויל, השנייה של בלפורד. אין כל הסמכה אחרת באתר. השניה של של ארגון דומה (ucoea) - באתר הארגון קיימים רק 7 דפי תוכן, מתוכם שלושה דפי הסמכה לרוצ'וויל ובלפורד.

רשת האוניברסיטאות מוליכה שולל את לקוחותיה (אנשים חסרי השכלה) ואת נמעניה (מעסיקים ותאגידים) כאשר היא מצהירה שהתארים שהיא מספקת מוכרים על ידי ארגונים אקדמיים בינלאומיים ועל ידי מעסיקים. עד היום דווח בארה"ב על כ-730 מכללות ואוניברסיטאות פיקטיביות, הפועלות גם באינטרנט. בעיתונות הן מכונות לעתים "בתי חרושת לדיפלומות" (Diploma Mills).

חלק מן האוניברסיטאות המזויפות "רוכבות" על מוניטין של מוסדות ידועים כגון ייל או קולומביה. בין השמות הפיקטיביים ניתן למצוא התחכמויות כגון "פסיפיק ייל", "קולומביה פסיפיק" ואפילו "קולומביה סטייט". רבים נופלים קורבן לתרמית בגלל הדמיון בין המוסד האמיתי והמזויף, או מאמינים שמעסיק פוטנציאלי לא ישים לב להבדל.

גוגל היתה צריכה לחסום את הפרסומות של האוניברסיטאות הפיקטיביות, הפועלים תחת מגוון שמות דומיין שונים. בין הדומיינים המרכזיים שאותם היה ניתן לפסול באופן אוטומטי אפשר למצוא את:
www.AshwoodUniversity.net
www.Belforduniversity.org
www.affordabledegrees.com
www.bestlifedegrees.com

ייתכן כי גוגל כבר פסלה את הדומיין המרכזי של רוצ'וויל (rochvilleuniversity.org), אך הפרסומות ממשיכות לרוץ בעזרת שאר האתרים החברים ברשת. יש לשים לב כי כתובות האוניברסיטאות המזויפות פועלות בלי סיומת אקדמית מקובלת (edu או ac) עבור מוסדות מוכרים ובעלי מוניטין. סיומות כמו org או com אינן בשימוש של מוסדות אקדמיים לגיטימיים.

האם גוגל אכן חייב להסיר מודעות כאלה? חשוב לשים לב לפרשנות המשפטית של המושג "תואר מזויף". לפי הפרשנות המצמצמת של המושג, כל מי שמוכר תואר מזויף של אוניברסיטת ייל או אוקספורד היה נפסל מיד ע"י גוגל. אך כאשר גוף כלשהו מציע תואר אקדמי בלתי-מוכר (שאינו מוכר על ידי ארגונים אקדמיים אחרים), הוא יכול לחמוק מן ההגדרה "מזויף" כיוון שאינו מתחזה לתואר לגיטימי של אוקספורד או סטנפורד, לדוגמה.

עם זאת, גם על פי פרשנות מצמצמת בהחלט ניתן לפסול את כל התארים של רשת רוצ'וויל-בלפורד-אשווד בעזרת טענה אחת פשוטה: מדובר בחברות מסחריות המתחזות לאוניברסיטאות, ודי בהונאה זו כדי לפסול את המודעות כפי שהן. יותק מכך: צוות הפרסום של גוגל היה צריך לתבוע את החברות הללו בגלל הפרת תנאי השימוש שלו, גרימת נזק לגולשים ופגיעה במוניטין מערכת הפרסום של גוגל.

במקביל לרשת רוצ'וויל, קיימים מספר אתרים המשתמשים במונח "תואר על בסיס נסיון חיים" (Life Experience Degrees). למעשה, מדובר בשם-קוד ל"תואר על בסיס כלום". אחד מן האתרים הרבים המשווקים תארים שכאלו (bestlifedegrees.com) מקשר לשלוש אוניברסיטאות מזויפות נוספות:
1) "אוניברסיטת" רדינג בכתובת reddinguniversity.com
2) "אוניברסיטת" גלנדייל בכתובת glendaleuniversity.com
3) "אוניברסיטת" סאפילד בכתובת suffielduniversity.org

אתרים המתמחים בביקורת תארים מקצועית, מגלים כי רוב האוניברסיטאות המזויפות אינן מציגות לראווה סגל אקדמי כלשהו, סגל מנהלי בעל שמות, תמונות ומספרי טלפון, ואפילו לא כתובת פיזית של בניין המוסד. רוב הדומיינים של אתרי האוניברסיטאות המזויפות נקנו על ידי צדדים שלישיים (proxy), וקשה מאוד ליצור קשר עם צוות האוניברסיטה בלי לעבור דרך משיבונים, תמיכת דוא"ל בלתי-מזוהה או דרך גופים מתווכים. הכסף עצמו זורם, במקרה מסוים, אל גוף קקיוני בשם "ספק שירותי חינוך" (educationsp.com), המסרב למסור את כתובתו הפיזית.

חברות המתמחות בשיווק תארים פיקטיביים מפעילות רשת שותפים (affiliates) עם עמלה של 20% על כל לקוח שהן מביאות. אם גולש משלם 500 דולר על תואר, השותף מקבל 100 דולר מיד. באתר alumnaservices.co.uk של חברת "דגרי אקספרס" (Degree Xpress) טוענים כי מדובר בתעשייה המגלגלת 500 מליון דולר בשנה.

מלבד אתרים נועזים המציעים למכירה תארים מזויפים של כל מוסד בעולם (כמו למשל האתר nd-center.com), אפשר למצוא את שיא החוצפה בחיפוש אחר המונח "דיפלומה מזויפת", באנגלית. מיד מופיע אתר שיווקי חלקלק (phony-diplomas.com) המסביר מדוע אין צורך לקנות תואר מזויף "בלתי חוקי" כאשר יש תואר "חוקי" של רוצ'וויל. ארבעת טיעוני המכירה המרכזיים הם: "בלי ספרים! בלי מבחנים! בלי דמי כניסה! בלי שכר לימוד בכל סמסטר!". כך שאם מישהו מחפש בגוגל תואר מזויף, הוא יוכל למצוא אותו בקלות - גם בתוצאות הטבעיות וגם בקישורים הממומנים.

תחום התארים המזויפים הפך כל כך מפוקפק ומחשיד, עד שאפילו אתרים מהוגנים-לכאורה, המספקים מידע מקיף על תעשיית התארים המזויפים (כמו למשל counterfeitdegrees.com) ונלחמים כנגד המוניטין הרע שיצא למונח "תארים מקוונים", מסתתרים למעשה מאחורי ארגונים שאינם קיימים במציאות (National Consumer Advocacy Commission). הדבר לא מוסיף למוניטין של תעשיית האתרים המקוונים הלגיטימית (להבדיל מזו המזוייפת).

רק חיפוש מדוקדק על הדומיין של האתר הרציני (שמכיל תוכן עשיר ביותר) מגלה כי מאחוריו עומד לא אחר מאשר אהרון וול (Aaron Wall), מקדם אתרים בינלאומי ידוע, ומחבר הספר seobook. מסתבר שכל מטרת קיום האתר היא לקדם את המונח "online degrees" דרך אתר מידע אחר (onlinedegrees.org) שהוא למעשה שותף עסקי של רשת elearners.com העולמית, המשווקת תארים חוקיים ברשת.

לסיכום: לדעת כותב שורות אלו, טוב יעשו ב"גוגל" אם יקפידו יותר על זהות האתרים המפרסמים תארים אקדמיים למכירה המגיעים לבית הלקוח תוך ימים ספורים. המצב הנוכחי אינו משביע רצון.


[פורסם אח"כ גם במהדורת נובמבר של PC מגזין; פורסם גם ב-ynet מחשבים]

חשבונות גוגל פרוצים להאקרים בגלל ג'ימייל

יש לכם ג'ימייל? האקרים יכולים לפרוץ אליו בקלות, ודרכו גם אל חשבון גוגל שברשותכם. גוגל כבר מודעת לבעיה, אך מצפה מן הגולשים לשנות את הגדרות הדוא"ל בכוחות עצמם כדי להתגונן. בשביל לחסום את הפירצה, צריך להיכנס ל"הגדרות" (settings), משם לגלול למטה עד ל"חיבור דפדפן" (browser connection) ולשנות באופן אקטיבי את ההגדרות למצב של "תמיד השתמש ב-https".

ציפי לבני מובילה על שאול מופז גם בגוגל

נתוני חיפוש רשמיים של "גוגל" מוכיחים כי לבני מנצחת את מופז בקלות, לפחות באינטרנט. 590 חיפושים חודשיים מדויקים על שם המועמדת, לעומת 390 בלבד של המועמד מופז, מצביעים על פער וירטואלי של 20% בין המועמדים.

למרות שמדובר על אומדנים מתוך כלי מילות המפתח של גוגל, הרי שאם הפריימריז ל"קדימה" היו נערכים לפי כמות החיפושים על שמות המועמדים בגוגל, לבני היתה לוקחת 60% מן הקולות, ומופז רק 40%.

אם מתחשבים בעובדה שרבים מן המחפשים מוסיפים יוד לשם משפחתה של המועמדת המובילה (ליבני), הרי שהפער בין השניים גדל עוד יותר: 320 חיפושים חודשיים על "ציפי ליבני" הופכים אותה למנצחת ודאית, עם 70% מן החיפושים לעומת שאול מופז. עם זאת, הוספת החיפושים על "מופז" (שם המשפחה בלבד) משפרת את מצבו ב-170 חיפושים, ומשאירה את הפער ביניהם על 20 אחוזים (60 ללבני, 40 למופז).

בסצינה הבינלאומית מצבה של לבני אף טוב יותר: 3,600 חיפושים על שמה של לבני באנגלית (Tzipi Livni) לעומת 720 בלבד על שאול מופז באנגלית (Shaul Mofaz). עם זאת, יש לציין כי מופז מאופיין בשם משפחה ייחודי, המוביל לכמות חיפושים נאה על שם המשפחה בלבד (Mofaz) גם באנגלית: 880 בחודש. גם לבני מקבלת כמות חיפושים גדולה על שם משפחתה (livni), כאלף בחודש, אך קשה לקבוע בוודאות שהחיפושים ממוקדים אך ורק בה.

ההתעניינות הבינלאומית בציפי לבני מובילה גם למצב של שגיאות כתיב רבות, בעיקר סביב שמה הפרטי. השם הנכון (tzipi) מוביל כמובן, אבל יש וריאציות רבות (zipi, tsipi, cipi, tzipora, tzippi, zippi ועוד). אם סופרים את כל השגיאות הללו, מקבלים כמות חיפושים משמעותית: קרוב ל-770 בחודש.

לא מעט אמריקנים מחפשים מידע על לבני, כנראה מתוך הבנה שהיא הולכת להיות ראש הממשלה הבא של ישראל. לכן אפשר לראות שאילתות ממוקדות יותר כמו הביוגרפיה שלה, התקופה שלה ב"מוסד", הקשר שלה עם קונדוליסה רייס, תמונות, הערך שלה בויקיפדיה, תפקידה כשרת החוץ, בעלה ואפילו הגובה שלה. השאילתות הללו יכולות להיות עקבות של עבודה מודיעינית שנעשתה עליה מצד גורמים אמריקניים, חלקם בבית הלבן, לפני פגישות רשמיות איתה.

אם מסכמים את הנתונים בעברית ובאנגלית, רואים כי יותר משציפי לבני מסוגלת לנצח את מופז בבחירות הפנימיות, היא נחשבת לאישיות פוליטית אמיתית מחוץ לישראל, בעוד מופז אינו מהווה אטרקציה חיפושית בעיני המחפשים במערב. התפקיד שקיבלה לבני (שרת החוץ) חשף אותה לעיני העולם, בעוד מופז נותר בחשיכה עם תיק התחבורה. הפגישות של לבני עם רייס בבית הלבן, והתפקידים הדיפלומטיים שמילאה בחו"ל, העלו את הרייטינג שלה בגוגל.

מעבר לעובדה שלבני נראית יותר טוב בעיני צופי הטלוויזיה ברחבי העולם, וכנראה האנגלית שלה הרבה יותר טובה משל מופז, היא גם הבחירה המועדפת (והצפויה) על פני מופז, עבור בעלי עניין בחו"ל. אך אם מדברים על טלוויזיה ועל בחירה של אנשים במערב, הרי שמר בנימין נתניהו מקבל הרבה יותר חיפושים מלבני וממופז גם יחד - גם בעברית וגם באנגלית. הקרב לבני-נתניהו הוא המעניין יותר, ויש לנתניהו סיכוי סביר לנצח בו.


הערה: פוסט זה פורסם יומיים לפני הפריימריז ב"קדימה".

גוגל כרום - דפדפן מיותר

מה חשבו לעצמם אנשי גוגל, כאשר הוציאו לאוויר העולם את דפדפן גוגל כרום? שאין מספיק דפדפנים טובים שם בחוץ? האם פיירפוקס, אופרה וספארי אינם מספקים את הסחורה? האם אקספלורר 7 (והגרסה החדשה, 8) הם כל כך גרועים עד שגוגל חייבת להציל אותנו? והאם אקספלורר 9 לא מנטרל את היתרונות של כרום?

גוגל מאפשר חיפוש באתרים מתוך תוצאות החיפוש

יישום חדש של גוגל מאפשר לגולשים לבצע חיפוש פנימי באתרים פופולריים, לראשונה מתוך עמוד תוצאות החיפוש. דוגמאות לשירות החדש כבר ניתן למצוא, בינתיים, על חיפושים פופולריים מאוד כגון ויקיפדיה או יוטיוב.

שני צילומי מסך מדגימים את השירות השימושי הזה, שמהווה חידוש נועז-יחסית בתחום החיפוש.

השירות החדש מאפשר למנוע חיפוש פופולרי כמו גוגל לדעת טוב יותר מה מחפשים הגולשים בתוך אתרים אחרים, שאינם גוגל. יוטיוב, אמנם, נמצאת בבעלות מלאה של גוגל, אבל כאשר הגולשים מבצעים חיפוש פנימי באתר ויקיפדיה דרך גוגל, מנוע החיפוש הגדול בעולם מקבל מידע מדויק על מה שמעניין אותם באתר זה. במצב העניינים הרגיל, לגוגל אין אפשרות לקבל גישה למידע חסוי זה - וזאת למרות שגוגל מקבל הרבה מאוד חיפושים הכוללים בתוכם את המילה "ויקיפדיה" או "ויקי", המעידים על כך שהגולשים מצפים לבצע חיפוש פנימי בויקיפדיה דרך גוגל.

השאלה המעניינת היא האם הגולשים יודעים כי כל חיפוש שהם מבצעים באתר מסוים דרך עמוד תוצאות החיפוש של גוגל, חושף את השאילתא שלהם בפני אנשי גוגל. שאלה נוספת היא האם גוגל מתכוונים להרחיב את השירות לאתרים נוספים שאינם ברשימת מובילי הרשת, או באתרים נוספים שגוגל אינה בהכרח יודעת אם הגולשים מעוניינים להשתמש בתיבת חיפוש זו או אחרת בתוכם.

בניגוד למה שאפשר לחשוב כאשר רואים תיבה ריקה המציעה חיפוש באתר שאינו גוגל - התוצאות אינן מתקבלות בזמן-אמת מן האתר כפי שהוא מעודכן כעת, אלא מתוך מה שגוגל סרק מתוכו. כך עלול להיווצר מצב שבו הגולש מאמין כי התוצאות שקיבל הן התוצאות שיקבל כאשר ייכנס לאתר ויחפש בעצמו.

השירות צפוי להיתקל בבעיות כאשר יתגלה פער משמעותי בין תוצאות החיפוש שגוגל מציע בתוך אתר מסוים, ובין התוצאות שיציע אותו אתר לגולשים שנכנסו אליו וביצעו חיפוש בפועל. כך, לדוגמה, אם חיפוש באתר ויקיפדיה על ביטוי מסוים יחזיר אוסף מסוים של תוצאות עם מספר מוגבל של ערכים, בעוד חיפוש אמיתי בויקיפדיה יביא מספר גדול של ערכים, הגולשים עשויים להאמין כי השירות של גוגל אינו יעיל.

מעבר לכך שגוגל מנסה שירות חדשני כדי לבדוק אם הוא יצליח בקרב הגולש המודרני, עולה חשד כי גוגל משתמש בכוחו הרב כדי להשאיר את הגולשים זמן רב ככל האפשר בתוכו, ולא להמשיך לגלוש ברשת. רוב הגולשים יצפו כי לאחר שיבצעו חיפוש באתר ויקיפדיה מתוך גוגל, הם יועברו לאתר ויקיפדיה ולא יישארו בגוגל כדי לבצע הקלקה נוספת.

זה מתחבר, למשל, לקמפיין האחרון של פלאפון עם גוגל, שבמסגרתו מציעה חברה סלולרית גישה חופשית לגוגל, כאשר כל הקלקה על תוצאות החיפוש שלו (לאתרים אחרים) מחוייבת בתשלום מלא. המחשבה כאילו גוגל הוא אתר שבו רוצים לשהות, או אתר העומד בזכות עצמו, היא שנויה במחלוקת. אפילו אם מבצעים חיפוש בגוגל כדי לקבל תשובה לשאלה ספציפית או כדי לזכות בהתערבות או ויכוח, עדיין גוגל נתפס בתור צומת-דרכים ולא בתור יעד סופי.

כל מנוע חיפוש שצובר עוצמה רוצה, בשלב מסוים, להשאיר את הגולשים אצלו. כך הוא מצפה לעשות הרבה יותר כסף. במקרה של גוגל, דווקא העובדה שהגולשים לא נשארים אצלו היא מקור כוחו האדיר, בדיוק כפי ששלטי הפרסומת בטיימס סקוור הם היקרים מסוגם בעולם.

מה מחפשים על אולמרט - וכמה

עם ישראל יושב מול המסך, ומקליד שאילתות על ראש הממשלה שלו, אהוד אולמרט.
מה הוא מחפש ב"גוגל", וכמה?

סוף סוף יש לנו את התשובות לשאלה הזאת, או יותר נכון - אומדנים שמספק כלי מילות המפתח של גוגל, גיבור הפוסט הקודם של "חופש החיפוש".

לפי הכלי שמספק גוגל למפרסמים, הישראלים מחפשים אחרי "אהוד אולמרט" 1,600 פעמים בחודש בערך. מספר חיפושים דומה נעשה על המילה הקצרה "אולמרט", בלי תוספות. עד כאן הכל היה צפוי.

דווקא "דנה אולמרט" ו"עליזה אולמרט", בתו ואשתו של רה"מ, מככבות מתחתיו. שתיהן עם 260 חיפושים חודשיים בממוצע, כל אחת.

אח"כ מתחילים העניין להתלכלך. "אולמרט חקירה" מקבל 110 חיפושים בחודש, בממוצע. "שאול אולמרט", בנו של הראש (הנחקר), מקבל 91 בחודש ממוצע. לא הרבה.

"יאיר אולמרט" הוא אחיינו של אהוד, המקבל בדיוק אותו מספר חיפושים (58) כמו "נאום אולמרט" (כנראה הנאום שבו הודיע כי יתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום). בן נוסף של אהוד, "אריאל אולמרט", חולק אותו מספר חיפושים חודשי (46) כמו "יוסי אולמרט", אחיו של נסיך הליכוד לשעבר, והאח "ירמי אולמרט", יו"ר איגוד הכדורסל ותת-אלוף במילואים.

גם הפסיכולוגית "מיכל אולמרט", בתו הבכורה של כוכב פרשיית אולמרט טורס, מקבלת בדיוק אותו מספר חודשים ממוצע (46) כמו הביטוי "פרשת אולמרט", בלי כל קשר בין השתיים.

במתחם 22 החיפושים החודשיים (בממוצע) נמצאים יחדיו "אולמרט נרדם" (חיפוש אחרי התמונה המפורסמת), "ממשלת אולמרט" (גם היא בתרדמת), "מרדכי אולמרט" (האבא של אהוד) ובנו "עמרם אולמרט" (אחיו השלישי של אודי).

אל הליגה הקטנה של 16 החיפושים החודשיים, בממוצע כמובן, הצטופפו להם "הבת של אולמרט" (למי הם מתכוונים? כנראה לדנה), "משפחת אולמרט" (שאותה אתם כבר מכירים היטב) ו"סקר אולמרט" (כמה אחוזי תמיכה נותרו לו עד הפרישה?).

בתחתית טבלת החיפושים, באיזור תריסר (12) החיפושים החודשיים בממוצע, נמצאים ביטויים כמו "אהוד אולמרט ויקיפדיה" (תלמידים שצריכים להכין עבודה), "אוהד אולמרט" (שגיאת כתיב נפוצה), "אולמרט אבו מאזן" (סוף סוף מישהו שלא שייך למשפחה), "אולמרט בנק לאומי" (עוד פרשה), "אולמרט הביתה" (חיפוש או הבעת תקווה?), "אולמרט שחיתות" (מושגים חופפים, לכאורה), ולסיום - "נגה אולמרט" (עיתונאית, עורכת, וקרובת משפחה, ככל הנראה).

מה לימד אותנו גוגל על ראש הממשלה השני מטעם "קדימה"? שהכל נשאר במשפחה, גם ב-2008.

גוגל חושף לראשונה את כמויות החיפושים שלו

מהפיכה שקטה בגוגל: אחרי שנים של חשאיות מוחלטת לגבי נפח החיפושים במנוע החיפוש הגדול בעולם, החליטה גוגל במפתיע לפתוח את הנתונים לטובת המפרסמים הרוכשים מילות מפתח בקישורים ממומנים.

הכלי מאפשר, למשל, לדעת כי החיפושים על "כוכב נולד" בגוגל היו 165 אלף בממוצע חודשי, אך ביוני עלה מספרם ל-368 אלף. בדיקה נוספת מעלה כי נרשמו 1.22 מליון חיפושים בחודש על "וואלה", 823 אלף חיפושים על "נענע", 450 אלף חיפושים בחודש על גוגל באנגלית, 246 אלף חיפושים בחודש על גוגל בעברית, 368 אלף חיפושים בחודש על ynet, שוויון בין רשת, קשת ותפוז (301 אלף), ועוד נתונים.

כל מי שמשתמש בכלי מילות המפתח של גוגל באופן שגרתי, הופתע הבוקר (9 יולי 2008) לגלות כי גוגל שיכללה באופן משמעותי את מגוון הנתונים המוצעים למשתמשים. מלבד נפח חיפוש חודשי ממוצע משוער, המערכת מציעה גם טבלת עמודות ובה נטיות נפח הפרסום לאורך השנה (לפי חודשים), ופירוט על חודש אחד מסוים שבו התרחש שיא החיפושים השנתי.

עד היום, הציגה מערכת מילות המפתח של גוגל את נפח החיפוש הממוצע על ידי מספרים יחסיים, בין אפס לאחד. כאשר מפרסם רצה לדעת כמה חיפושים בגוגל מתבצעים על ביטוי מסוים, הוא יכול היה רק לדעת אם הביטוי הזה פופולרי ביחס לאחרים באותו תחום, ולא יותר מזה. חלק מן המפרסמים לא אהבו את המספרים היחסיים האלו, ודרשו לראות נתונים נומינליים. עכשיו כל הקלפים פתוחים על השולחן.


אימפריה של סטטיסטיקות
ממש לפני מספר שבועות הושק גוגל טרנדס לאתרים, כלי סטטיסטי מצוין המספק רייטינג מדויק לאתרים בינוניים וקטנים, כמו גם תובנות בסיסיות לגבי חיפושים דומים, אתרים דומים והתפלגות גולשים לפי מדינות. עכשיו, כאשר כלי מילות המפתח מספק מספרים חד-משמעיים, נראה שגוגל ממצבת את עצמה בתור "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של האינטרנט".

לאור החזון של גוגל (להפוך את המידע בעולם לנגיש) זה הגיוני לתת לגולשים כלי סטטיסטי מדויק על החיפושים שהם בעצמם עושים בגוגל. זה נכון שבעתיים לאחר העסקה האחרונה שבה רכשה גוגל את חברת דאבל-קליק, צעד שאותת בבירור על כוונה להשתלט על כל שוק הפרסום באינטרנט.

השאלה היחידה שנותרה פתוחה, למעשה, היא - למה רק עכשיו? אם גוגל ידע במשך כל השנים הללו את כמות החיפושים היומית, החודשית והשנתית המתבצעת בכל מדינה ושפה, מדוע סירב לחשוף את הנתונים בפני המפרסמים? בדיעבד, נראית מדיניות החשאיות של גוגל חסרת ביסוס, כמעט גחמנית.

עד היום, מאות אלפי מפרסמים בגוגל נאלצו להתמודד עם מנוע חיפוש שמסתיר מן המשקיעים שלו את הנתון החשוב ביותר: רייטינג. זה לא נשמע הגיוני, אם גוגל היא חברה שמתפרנסת מפרסום. ייתכן שגוגל עושה את כל המאמצים כדי להשביע את רצונם של המפרסמים, גדולים כקטנים. ייתכן גם שהיתה התנגדות פנים-ארגונית בחשיפת נתונים רגישים שכאלו בפני הציבור הרחב.


זה לא שהמתחרים ישבו בשקט; יאהו, לדוגמה, הפעיל במשך שנים כלי פשוט שבו הופיעו מספרים לצד ביטויי חיפוש פופולריים בחודש הקודם. הכלי של גוגל משוכלל ומדויק בהרבה מזה שהיה ליאהו (ואמור לחזור בקרוב, בגרסה מחודשת). ייתכן שהשידרוג בכלי מילות המפתח של גוגל נועד לתת מענה אפקטיבי לקראת הכלי החדש של יאהו.

ניתוחים בצד, השידרוג האחרון בכלי מילות המפתח הוא אחד המשמעותיים ביותר שהציגה גוגל למפרסמים שלה, וגם למשתמשים שלה. רק קצת חבל שהוא הגיע באיחור קל של שמונה שנים.

האם מנועי חיפוש סורקים פלאש? כן ולא

עד לפני זמן לא רב, מנועי חיפוש לא היו מסוגלים לקרוא פלאש (Adobe Flash), קבצי גרפיקה וקטורית מבית היוצר של אדובי (לשעבר מקרומדיה), המקודדים בפורמט swf. הרבה חומר נכתב על הנושא הזה; פלאשיסטים התווכחו עם מומחי קידום אתרים; נוצרה אי-בהירות גדולה בנושא, והבעיה לא נפתרה לחלוטין עד היום.

"ישראל היום" חיים באתמול: לא שמעו על מנועי חיפוש

"ישראל היום", החינמון הנפוץ ביותר בישראל, מנסה להתחרות בשני העיתונים הגדולים: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אלא שהעיתון שכח דבר אחד חשוב בדרך אל מרכז התודעה של הקורא הישראלי הדיגיטלי: מנועי חיפוש בפרט, ואינטרנט בכלל. התוצאה העגומה: אתר ישראל היום אינו נגיש למנועי חיפוש, וזאת בכוונה תחילה.

רק בתחילת 2010 החל "ישראל היום" לאפשר למנועי חיפוש לסרוק את הכתבות שלו, בעזרת שידרוג המערכת הטכנולוגית של "אוליב". את עשרות אלפי התוצאות אפשר לראות עכשיו, לאחר שנים שבהן התוכן של ישראל היום למעשה נעלם מהרשת.

גם לאחר השידרוג, דפי האינטרנט של "ישראל היום" אינם קריאים ואינם מצטיינים בידידותיות למנועי חיפוש. קישורים בגוף הטקסט אינם קיימים, אין הפניות לידיעות דומות, הניווט בלתי אפשרי, אין תאריכים לכתבות, והעמוד כולו לא נראה כמו חלק מאתר אינטרנט נורמלי.

בניגוד לכל כלי התקשורת המרכזיים בישראל, שכבר הבינו מזמן את חשיבותו של אתר אינטרנט להפצת תכני העיתון ברחבי העולם, ב"ישראל היום" עדיין לא העלו אתר נורמלי, שבו יופיעו תכני האתר בצורה שאותה מנועי חיפוש יודעים לסרוק: טקסט וקישורים פשוטים.

התוצאה גרועה מבחינתו של העיתון כמותג עממי: לא תוכלו למצוא את רוב מה שנכתב בעיתון אם תריצו חיפוש בגוגל או וואלה בנושא חדשותי כלשהו. בנוסף, התוכן שנסרק על ידי מנועי חיפוש לא עומד בסטנדרטים המקובלים באינטרנט, עד כדי כך שאי אפשר אפילו להבין שמדובר באתר השייך לעיתון "ישראל היום".

ב"ישראל היום" משתמשים ביישום מקוון המכונה "אקטיב מגזין 3.0" מבית התוכנה "אוליב". היישום מנסה לדמות את הקריאה הרגילה בעיתון נייר, אך הוא מסורבל, מגושם ובלתי-נגיש למנועי חיפוש. הסיבה המרכזית: העיתון נותר בגדר "תמונת פלאש" שאותה אפשר אולי להזיז או לקרוא, אבל לא בצורה המקובלת באינטרנט.

רק בגרסה המעודכנת של אקטיב מגזין, שאותה מצאנו בינואר 2010, מאפשר היישום למנועי חיפוש לסרוק את התוכן בגרסה טקסטואלית חלופית. כאמור, התוצאה רחוקה מלהרשים, או להיראות כמו דף אינטרנט מעוצב-היטב, אך היא מאפשרת סריקה של גוגל, בצורה מינימלית. זה אינו פתרון ראוי, במיוחד בהשוואה לאתרי ynet, הארץ ו-nrg.


המתחרים כבר למדו את הלקח
הגליון הראשון של "ישראל היום" יצא לאור ב-30 ביולי 2007, שנה שבה האינטרנט הישראלי היה כבר בוגר ובשל. ל"הארץ" מפעיל כבר שנים אתר מקיף בעברית ובאנגלית, וזוכה לתפוצה גלובלית אמיתית. אפילו ג'רוזלם פוסט יודע להדק את הקשר עם יהודי ארה"ב דרך הרשת. ל"ידיעות" יש אימפריית אינטרנט ענקית, אחרי שנים שבהם התלבטו מה לעשות עם האינטרנט. אפילו "מעריב" קלט שצריך להתייחס לאינטרנט ברצינות, כאשר שידרגו את NRG לאחרונה ונתנו לו את הכבוד המגיע לו.

לאחרונה ראינו את "כלכליסט" עולה מיד עם אתר יעיל ופשוט, כי שני מתחריו (דה-מרקר וגלובס) יודעים לספק את הסחורה גם ברשת. אתר "one" הביס סופית את מדורי הספורט בעיתונות. הלוחות המקוונים (יד2, הומלס) הפכו את לוחות הנייר לדינוזאורים גוססים, ואתרי ערוצי הטלוויזיה (ערוץ 2, ערוץ 10) מוצאים אפיקים סינרגטיים חדשים ללא הרף. כולם, ללא יוצאים מן הכלל, נעזרים במנועי חיפוש כדי להפיץ את התכנים שלהם בצורה אגרסיבית.

אנשי "ישראל היום" גאים מאוד בעובדה שסקר TGI קבע כי העיתון מגיע ל-27% חשיפה, בעיקר הודות למהדורת סוף השבוע שלו. העיתון מופץ ב-300 אלף עותקים ליום. נתוני חשיפה הם נתון בעייתי, כאשר העיתון מחולק חינם, בעוד מתחריו מוצעים בתשלום. מצד שני, זה בדיוק מה שקורה באינטרנט: העיתונים מעלים לאינטרנט תכנים בחינם, תמורת פרסומות דיגיטליות; בדיוק כמו מנועי החיפוש שסורקים ומציגים את התכנים שלהם לכל מי שמחפש אותם.

קשה לומר של"ישראל היום" חסר תקציב. לפי "גלובס", העיתון הפסיד 250 מליון שקלים מאז הקמתו. דן מרגלית כותב בו תמורת סכומים מעוררים קנאה. צוות העיתון כולל אנשים ותיקים בתחום, שלא עובדים ללא שכר הולם. כולם כותבים ללא הרף, אבל כמעט שום דבר מזה לא מופיע באינטרנט במהדורה ש"גוגל" יודע לקרוא. זה לא פול גז בניוטרל, אלא יותר בכיוון של "כתיבה למגירה": מנועי חיפוש הם מו"לים בדיוק כמו כל בית דפוס גדול.

השורה התחתונה
כאשר "ישראל היום" אינו גגיל (=ניתן לחיפוש בגוגל), אינו סריק (=ניתן לסריקה על ידי מנועי חיפוש), אינו נגיש (=תכניו אינם טקסטואלים אלא גרפיים), אינו חפיש (=אין בו מנוע חיפוש פנימי), אינו רסיס (=אין בו יישום rss) אינו שליח (=ניתן לשלוח תכנים הלאה, בדוא"ל ובמסרים מיידים), אינו תגוביתי (=אין בו טוקבקים) ואינו עתיק (=לא ניתן להעתיק ממנו תכנים ב"קופי פייסט"), העיתון מוציא את עצמו מן השיח הציבורי המודרני.

קרטל חיפוש ופרסום חדש: יאהו-גוגל

ההכרזה של הנהלת יאהו, לפיה תשתף פעולה עם גוגל בהסכם חדש, שבמסגרתו תזרים פרסומות של גוגל דרך חלק מתוצאות החיפוש של יאהו, היא לידתו של קרטל חיפוש ופרסום חדש באינטרנט, וסופה של התחרות בתחום

מאמציו של ג'רי יאנג, מנכ"ל יאהו, להתחמק מהצעת ההשתלטות העוינת של מיקרוסופט, הובילו אותו לזרועותיה המונופוליסטיות של גוגל. המהלך הנואש של יאהו הוא בעל השלכות קשות על מצב התחרות בשוק מנועי החיפוש, שמתחיל להיראות יותר ויותר כמו המצב בשוק מערכות ההפעלה.

מחלקת ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים האמריקני (Anti-Trust) תיאלץ להתערב בהחלטתה של יאהו לשתף פעולה בגלוי עם המתחרה היחידה האמיתית בשוק הפרסום במנועי החיפוש, שוק שהיה במצב של דואופול בשנים האחרונות. פסילת ההסכם בין יאהו לגוגל תחזיר את התחרות לתחום, ותמנע היווצרות מצב קרטליסטי.

מהו קרטל? על פי לקסיקונים ומילוני מונחים ברשת, קרטל הוא קבוצת תאגידים ו/או מדינות, המתארגנים כדי לשלוט על המחירים בענף, ו/או להגביל את כמויות הייצור. זה בדיוק מה שגוגל ויאהו מתכננים לעשות עכשיו.

יאהו חתמה עם גוגל על חוזה שבמסגרתו היא קונה לעצמה את האפשרות להזרים מודעות אדסנס (adsense) של גוגל במסגרת חלק מאתרי התוכן שלה, ומודעות אדוורדס (adwords) במסגרת חלק מתוצאות החיפוש שלה בארה"ב ובקנדה.

ההודעה לעיתונות של גוגל מציינת במפורש כי העסקה אינה דורשת, לכאורה, אישור רגולטורי מראש, אך למרות עובדה זו החליטה גוגל לתת למשרד המשפטים האמריקני שלושה וחצי חודשים כדי לבחון את חוקיות העסקה. זהו צעד חריג מבחינתן של שתי החברות: הן מודות כי מדובר בברית שיש לה השלכות מובהקות על התחרות במנועי החיפוש, תוך כדי הפרת חוקי ההגבלים העסקיים בארה"ב ובקנדה. שתיהן צופות קשיים בהעברת ההסכם.

יאהו נפלה קורבן למלחמה אכזרית בין שתי חברות כוחניות במיוחד: הראשונה היא מיקרוסופט, שניצלה את תזרים המזומנים היציב שלה כדי לגייס הון ענק ולנסות להשתלט על מנוע החיפוש מס' 2 בעולם; השנייה היא גוגל, שעושה כל מאמץ אפשרי כדי לגדול ללא הרף, כולל שיתוף פעולה בעייתי עם מתחרים צמודים.

המהלך של יאהו צריך להדאיג את כל מי שחושש מקרטלים בעולם העסקים הבינ"ל. במציאות שבה לגוגל יש שליטה על כ-75% משוק החיפוש האמריקני, ולפחות 50% משוק הפרסום במנועי החיפוש בכל העולם, מצבו של הצרכן הולך ומחמיר. לא מדובר על הגולש המבצע חיפושים בחינם דרך גוגל, אלא על המפרסם -- ויש מאות אלפי מפרסמים בגוגל, אולי למעלה ממליון כאלה.

מחירי הקליקים במנועי החיפוש עלולים לנסוק ללא הפסקה. המפרסם הממוצע יסבול מעלויות פרסום גבוהות יותר, תופעה שעשויה לפגוע קשות ביכולתם של אתרים קטנים ובינוניים להחזיק מעמד. אף אחד לא יוכל לעצור את גוגל מלבצע העלאת מחירים שקטה והדרגתית. האקולוגיה של האינטרנט תשתנה כאשר יהיה קשה יותר להתמודד עם עלויות הפרסום בגוגל.


הכוח הפוליטי של גוגל
כאשר מדובר בהתערבות פוליטית מצד גופים כמו משרד המשפטים, יש חשיבות לכוח הפוליטי של גוגל, לתדמית הציבורית שלו בתור "הענק העדין", ולכמות המשאבים שהשקיעה גוגל בשימון גלגליה של גבעת הקפיטול. הפעלת מערך אגרסיבי של לוביסטים, אנליסיטים, מומחי יחסי ציבור ועיתונאים כנגד רגולטורים בעלי יכולת הכרעה, היא צעד מובן-מאליו כשמדובר בענק מונופוליסטי כגון גוגל.

בעיתונות האמריקנית התרבו הדיווחים בשנה האחרונה על בניית מערך נאה של 12 לוביסטים בוושינגטון מצידה של גוגל, שככל הנראה צפתה מראש אפשרות של התערבות-מלמעלה בתחום ההגבלים העסקיים. מלבד בלוג מדיניות ציבורית חדש מטעמה של גוגל, בנה צוות לוביסטים מסמך שתקף את נסיון ההשתלטות של מיקרוסופט על יאהו, כמו גם מסמך שמתח ביקורת על נסיונה של מיקרוסופט לפגוע בשוק החיפוש באמצעות שילוב תוכנת חיפוש שולחנית במסגרת מערכת ההפעלה "ויסטה".

חלק מן הלוביסטים שמעסיקה כיום גוגל עבדו בעבר עבור ביל קלינטון וג'ורג' בוש. מומחה חיצוני אחר, קבוצת פודסטה, מנוהלת על ידי פוליטיקאי דמוקרטי; גוף אחר שנשכר לעבוד בשביל גוגל בקרב אנשי קונגרס הוא משרד עורכי הדין קינג אנד ספולדינג, המנוהל על ידי שני סנאטורים רפובליקנים לשעבר. המטרה של גוגל היא לטפל במשברים פוליטיים עוד לפני התרחשותם, להסיר מכשולים פוליטיים ומשפטיים בפני נסיונות התפשטות חדשים של החברה, ועל הדרך גם למנוע כל נזק אפשרי למצב המנייה של גוגל.

מיקרוסופט, בהשוואה, מפעילה 23 עובדים במשרד שלה לעניינים ממשלתיים בוושינגטון, ומתוכם 16 הם לוביסטים במשרה מלאה. מיקרוסופט למדה את הלקח רק בדרך הקשה, לאחר שמשרד המשפטים כבר היכה בה בגלל התנהלות בעייתית ושחצנית, תוך פגיעה בתחרות, גרימת נזק לצרכנים, ניצול כוחה לרעה בשוק מערכות ההפעלה, וביצוע עבירות רבות על חוקי ההגבלים העסקיים.

עברו הימים שבהם גוגל היתה חברה חשאית, שקטה ומסוגרת בעצמה: השנים 2007-2008 מסמנות מעבר הדרגתי של גוגל אל הזירה הפוליטית, תוך נטילת סיכונים רבים מול מחוקקים ורגולטורים במדינות רבות בעולם. המהלך האחרון של גוגל מול יאהו מחזק את הטענה שענק החיפוש יעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי לכבוש את העולם. לכן יידרש תיחכום רב מצידם של מצדדי התחרות החופשית כדי לרסן את הדחף של גוגל לעצב את כדור הארץ בצלמו ובדמותו.

במילותיה של גוגל עצמה, כפי שניסח אותן דיויד דראמונד, סמנכ"ל בכיר לפיתוח עסקי ומנהל משפטי ראשי: "...זה הרבה יותר מעוד עסקה פיננסית....העניין הוא לשמור על העקרונות הבסיסיים של האינטרנט: פתיחות וחדשנות...האם שילוב של שתי החברות (...) עשוי להגביל את חופש הבחירה של הצרכנים?...פוליטיקאים בכל העולם צריכים לשאול על השאלות האלה, ולצרכנים מגיעות תשובות משביעות רצון".


עדכון (5/11/08): גוגל נסוגה מן העסקה המתוכננת עם יאהו. קרטל החיפוש והפרסום התפרק לפני שנוסד.
זהו אמנם צעד מבורך, אך גוגל לא היתה צריכה ליזום את המהלך מלכתחילה.

האתר של קרן פלס: כך נועלים את גוגל בחוץ

[פוסט זה פורסם לראשונה ב-3 ביוני 2007, ועבר עדכונים]

ע"פ גוגל, הזמרת קרן פלס מוזכרת בערך 247,000 פעמים ברשת הישראלית. עם זאת, היא מוזכרת רק 4 פעמים בלבד באתר הרשמי שלה. איך זה קרה?

האתר הרשמי של קרן פלס, שירד מן הרשת ממש לאחרונה, הוא דוגמה קלאסית של "ככה לא בונים אתר ב-2007". האתר לא נגיש למנועי החיפוש, כיוון שהוא נבנה על טהרת הפלאש. התוצאה היא אתר אסתטי, שאת תוכנו אף מנוע חיפוש לא יכול לדלות - אפילו לא גוגל.

האתר של קרן פלס. נגישות אפסית

אם מישהו יחפש ביוגרפיה של קרן פלס, לקרוא ליריקה פלסית או פשוט ירצה למצוא לוח הופעות מעודכן - הוא לא יוכל לעשות זאת עם האתר הנוכחי שלה. הוא ייאלץ לכתת רגליו עד ויקיפדיה, או לפשפש בעכבר העיר כאחד האדם. התכנים אמנם קיימים באתר המתוחכם-מדי של פלס, אבל מעטפת קשיחה של פלאש בלתי-טקסטואלי סוגרת על התכנים החיוניים מכל כיוון - ומונעים מהם להיחשף.

קשה להאמין שזמרת פופולרית כל כך, שזוכה לסיקור טלוויזיוני, רדיופוני ועיתונאי נרחב כל כך, שהגיעה לכל בית בישראל וזכתה באינספור פרסים - תגיע למצב כל כך גרוע דווקא באינטרנט, המקום שבו מרבית מעריציה מבלים את זמנם מדי יום.

זו לא בעיה של עיצוב גרפי או טעם טוב: האתר, מבחינה ויזואלית, סביר לחלוטין. אלא שחוסר התייחסות לצרכיהם של המעריצים הנעזרים במנועי חיפוש, פוגעת בו בצורה קשה. תכנים שאמורים להיות נגישים באופן טבעי (חדשות, הופעות, ביוגרפיה, ליריקה), זמינים בחיפוש קצרצר וסריקים לכל תוכנת-חיפוש, פשוט נשלחו ברשלנות פושעת אל בית הסוהר של הפלאש.

במקום להקשות על חייהם של נערים ונערות, ולעצב להם קלידי-פסנתר שאמורים להיות תפריט מסובך להחריד, היה צריך לחשוב על כל אלו שנכנסים לרשת במהירות, מקלידים שם של שיר, קליפ, פרט ביוגרפי או מועדון קרוב למקום מגוריהם. קהל המעריצים האמיתי של קרן פלס לא מעוניין בניווט לבוגרי בצלאל או בשיטוט תלת-מימדי: הוא רוצה את המידע כאן ועכשיו.

עודף-פלאש היא מגיפה אמיתית באתרי זמרים, מוסיקאים וסתם סלבריטאים ברחבי הרשת. סדר עדיפויות לקוי מציב בפסגה את המראה ה"מגניב", ומתעלם מן העובדה שהאינטרנט הוא, בסופו של חשבון, מדיום מאוד טקסטואלי. האתר הרשמי של הכוכב התורן אולי מעוצב כמו מליון דולר, אבל כאשר הכסף סגור בכספת ולגוגל אין מושג איפה המפתח - אף אחד לא יראה כאן אגורה שחוקה: לא האליל הזמני ולא חסידיו האומללים.

הערה: פוסט זה פורסם ב-2007, בתקופה שבה האתר הרשמי של קרן פלס היה חי וקיים. נכון לכתיבת שורות אלה, הוא ירד זמנית. וטוב שכך, כנראה. לגב' קרן פלס מגיע אתר טוב בהרבה.

מנועי חיפוש פיראטיים: גוגל וידאו, יוטיוב ושאר שודדי זכויות יוצרים

[פורסם במקור ב-11/11/06]

כדור השלג סביב פרשת יוטיוב-גוגל (או בקיצור - גוטוב) הולך וצובר תאוצה. בכל יום מתרבים הדיווחים על כך ש'גוגל' הולכים להסתבך בתביעות של מאות מליוני דולרים -- במקרה הטוב -- בגלל העובדה שרכשו לאחרונה את אחד הנכסים השנויים ביותר במחלוקת באינטרנט: יוטיוב (YouTube), או בפי העם: "האתר שבו אפשר לראות סרטים בלי לשלם".

אבולוציה של פיראט: התדרדרות כרונולוגית
כשמנועי החיפוש החלו לסרוק אתרים ולהציג בפנינו קישורים אליהם, אף אחד לא חשב שזה בלתי חוקי. מנועי החיפוש נתפסו כעורקי תחבורה חיוניים עם כוונות טובות. גם כשהם הציגו פרסומות בצד הדרך, הציבור הבין שצריך לממן את תחזוקת אוטוסטרדת המידע בדרך כלשהי.


כשמנועי החיפוש החלו לסרוק גם תמונות ולהציג גרסאות מוקטנות שלהן לעיון מהיר, מרבית העולם חשב שזה לגיטימי. מנועי החיפוש לא איכסנו את התמונות על השרתים שלהם -- הם רק סיפקו קישור עמוק אל הקובץ הגרפי. השירות היה שימושי ואינטואיטיבי, והתביעות המשפטיות נגדו נכשלו במהירות רבה.


אבל אז החלה התעשייה להשתנות: כאשר מנועי החיפוש המסחריים צברו כוח וכסף, היה להם זמן לפתח שירותים נוספים, שאפתניים יותר. מנועי החיפוש החלו לסרוק אתרי חדשות ללא הפסק, והוציאו מהם את כל התוכן המשמעותי בצורת כותרת, כותרת-משנה וציטוט מן הכתבה. באירופה כבר החלו להתרגז, וגופי המדיה החלו להרגיש שמנועי החיפוש חדרו לשטח שלהם במטרה לפגוע.


לאחרונה הגיעו מנועי החיפוש הגדולים אל הגבול -- ועברו אותו בלי לחשוב פעמיים. הם הפכו, חד וחלק, למנועי חיפוש פיראטיים. זה קרה כאשר הם נתנו למשתמשים להעלות קטעי וידאו אל שרתי החברה (גוגל, יאהו, יוטיוב וכל השאר) ובכך הפכו את עצמם אחראים מלאים לחוקיותו של התוכן. למה זה קרה?

איכסון קטעי וידאו היה כורח המציאות הטכנולוגית: למשתמשים לא היתה כל דרך להתמודד עם הנפח העצום של הקבצים ועם עלויות הזרמתם ברשת. בניגוד לטקסט או לתמונות, וידאו הוא תוכן תובעני, שבולע משאבי-רשת בלי חשבון. מנועי החיפוש המודרניים, שבנו לעצמם חוות-שרתים עצומות לניהול מאגרי מידע חסרי-תקדים בהיקפם, חשבו שזה מתאים להם. ובהיותם כלים יעילים לאיחסון והפצה של תכנים על פי נושאים, "התנדבו" לקחת על עצמם את תפקיד המאכסן. כאן החלה הנפילה הגדולה אל התהום.


הטכנולוגיה מאחורי שיתוף וידאו מבוססת על פלאש וידאו (בפורמט FLV), קובץ שמכווץ את הסרט לגודל כה קטן, עד שכל משתמש עם חיבור מהיר יוכל להתחיל לצפות בו תוך שלוש שניות לכל היותר. פלאש וידאו הבשיל לכדי פורמט חסכוני, יעיל וזמין לכל דפדפן מעודכן. שילוב בין מחשבים חזקים, אלגוריתם כיווץ חכם וחיבור-רשת מהיר יצרו את האקולוגיה המתאימה לשיתוף וידאו בגודל סביר, איכות חזותית נסבלת ואיכות סאונד לא רעה.


בעלי אתרים שמחו לגלות שאתרי שיתוף וידאו מתנהגים בנדיבות חסרת כל הגיון: הם מתירים לכל הגולשים להעתיק ולשדר כמעט כל וידאו מתוך האתר הפרטי שלהם -- אך בלי להשתתף בעלויות האיכסון וההזרמה של הוידאו עצמו. גם בלוגרים הצטרפו לחגיגה, והפכו את הבלוגים שלהם לבתי קולנוע קטנים. כל אחד יכול להעתיק שלוש שורות של קוד מתוך כל אתר שיתוף וידאו גדול, לשלב אותו בקוד הדף שלו -- בלי לשלם, בלי להיות אחראי ובלי לתהות על חוקיות ההעתקה והשיתוף. כולם הצטרפו לחגיגה הפיראטית, מתוך אמונה שלמה שהכל מתנהל כשורה.


מישהו כאן לא משלם
כאשר שתי בחורות ישראליות לקחו את השיר "היי" של להקת הפיקסיז והפכו אותו לקליפ ביתי, יוטיוב רשם מליוני צפיות. האם הוא שילם תמלוגים לחברי פיקסיז? ממש לא. הוא היה עסוק יותר מדי בלחשוב על מכירה, הנפקה, אקזיט - רק לא זכויות יוצרים. שתי הבחורות הנחמדות מרמלה כנראה לא עצרו רגע אחד לחשוב על משהו מאוד פשוט: השיר הזה לא שלהן. זה שיר של מישהו אחר, ואם הן רוצות להפיק קליפ, הן צריכות לשלם על השימוש בו.


כאשר אתם שומעים שיר ברדיו ממוסד, יש מישהו שמשלם על כל השמעה. קוראים לזה 'תמלוגים' וזה מקובל בכל העולם. רוצה למשוך קהל ומפרסמים? זרוק טיפ ליוצרים. אבל יוטיוב, גוגל וידאו, יאהו וידאו ושאר אתרי שיתוף וידאו בינלאומיים לא חושבים שהם משדרים תכנים: הם סבורים שמותר להם להעמיד פנים שהם לא יודעים שהחומר מוגן מפני העתקה בעזרת החוק.


שם המשחק: להעמיד פנים
בעסק הזה כולם מעמידים פנים שאין להם מושג מה הולך אצלם באתר. זו גישה נכלולית, שכל מטרתה היא להנות מהגנה משפטית במקרה של תביעה. "לא ידעתי שיש באתר שלי חומר פיראטי" - זהו אחד הטיעונים המופרכים, העלובים והמקוממים ביותר שעמק הסיליקון המציא אי-פעם. במקום להתמודד עם האתגר ולבנות ממנה עסק נורמלי -- מעמידים פני אדיוט. ומי שמתעקש להעמיד פני אדיוט, ישלם על כך מחיר כבד.

כן, יש חוק אמריקני שנקרא DMCA שנותן לך "הגנת חוף מבטחים" אם אין לך מושג מה הגולשים עושים אצלך באתר. ויש לא מעט עורכי דין יקרים מטעם תאגידים בחוף המערבי שחושבים שהם יוכלו ללכת עם זה לבית המשפט. החזון של המנהלים החלקלקים בקליפורניה הוא להתפשר עם כמה ענקי-מדיה מאחורי הקלעים, תמורת כמה מאות מליונים של דולרים. כאילו שאפשר לקנות את כל אנשי הטלוויזיה בעולם בעזרת קומץ של חוזים עם טיים-וורנר, ויאקום או דיסני. הדברים לא עובדים ככה, במציאות הגלובלית של ימינו.


כל הטריקים המשפטניים הללו אינם עומדים במבחנים ציבוריים של הוגנות, איזון ושקיפות: שיתוף וידאו של תוכן מוגן בזכויות יוצרים הוא פיראטי בדיוק כמו שיתוף מוסיקה בתוכנות כמו ביטורנט, אימיול או סולסיק. כאמור, מנועי החיפוש סורקים אתרי טורנטים בצורה עיוורת במשך כל ימות השנה, ומפנים את הגולשים לתוכן פיראטי -- אך לא מאכסנים את החומר עצמו על השרתים שלהם. וכאן, כאמור, טמון כל ההבדל בין כלי שימושי ובין עבריין תעשייתי.



איך מכשירים פיראט
כאשר חברת גוגל מנסה להכשיר פיראט מקצועי כמו יוטיוב, היא פשוט קונה אותו. כך היא מעלה את מחיר המנייה שלה, משדרת מסר סקסי וצעיר, ומכה את יאהו שוק על ירך. טבלאות הרייטינג לא משקרות -- השילוש הקדוש של גוגל (ברין-פייג'-שמידט) לקח על עצמו הימור ענק בקזינו של וול-סטריט. אם יצליח להתחמק מזעמם של היוצרים וגופי המדיה, הוא יגרוף את כל הקופה. אבל אם הציבור ישים לב לתרמית -- אפשר להגיד שלום ולהתראות לסיסמה "אל תהיו רשעים".


להכשרת הפיראט שותפים גם כלי התקשורת של הזרם המרכזי, שמתייחסים אל אתרי שיתוף וידאו כאל קוריוז נחמד שבו גולשים מעלים קטעי וידאו של עצמם רק בשביל הכיף. זה אכן קורה מדי פעם, אבל רוב הזמן מלאים האתרים הללו בחומרים שאין מאחוריהם שום גיבוי חוקי. שמעתם פעם על מוג'יטי? פוטפייל? אאוארמדיה? זיפיוידאוס? וימאו? מטהקפה? ויאו? כל ה"סינמה-סיטים" הללו בנו מודל עסקי רעוע ביותר, שאינו שונה בהרבה מזה של תוכנות P2P חינמיות וערמומיות. היום זה עובד, מחר - אולי לא.


מנועי החיפוש מקדמים את הפרסומות של עצמם
ב-2006 סרק גוגל רק 4.6 מליון דפים מתוך יוטיוב. באמצע 2008, המספר מתייצב כבר על 77 מליון דפים מתוך יוטיוב. אתר הוידאו מס' 1 בעולם הוא מפלצת של רייטינג, שגדלה בקצב חסר תקדים בהיסטוריה של האינטרנט. לא מדובר בערוץ טלוויזיה מקוון, אלא בגודזילה של תוכן ללא גבולות וללא חוקים, מלבד חוק אחד: גוגל חייב לעשות כסף מיוטיוב כדי להחזיר את ההשקעה שלו.


כיום, כל מי שמשתמש בגוגל כדי להגיע ליוטיוב, למעשה מפרנס את גוגל פעמיים: 1) הפרסומות שמופיעות בזמן החיפוש בגוגל; 2) הפרסומות שמופיעות בעמודי יוטיוב (אדסנס, אלא מה?). יאהו סרק 2.8 מליון דפים כאלו. גוגל סרק רק 600 אלף דפים מתוך גוגל וידאו. יאהו, באופן מפתיע, סרק 2.3 מליון דפים מתוך גוגל וידאו. התוצאה: כולם עושים כסף מהתנועה הזאת, ומגדילים את כוחם, השפעתם ויוקרתם -- על חשבון כל אלו שלא זכו לקבל את נתח התמלוגים המגיע להם מן התהליך.


מספיק שתחפשו כל שם של אמן מתוקשר כדי להיתקל בקליפים, שירים מלאים, אפילו קטעים מתוך סרטי דיוידי שעולים הרבה כסף בחנויות החוקיות. הכל כאן פיראטי למהדרין, בהכשר בד"ץ של מנועי החיפוש הגדולים, המכובדים והמונפקים. אין פשוט מזה: נכנסים לאתר שיתוף וידאו, מקלידים את שם הכוכב האהוב עליכם - ותוך ארבע שניות אתם כבר צופים בו בלי לשלם אגורה.


ערוצי הטלוויזיה הגדולים שמפרגנים לאתרי שיתוף וידאו צריכים לקלוט שהאתרים הללו פשוט מעתיקים את התוכן הטלוויזיוני שלהם בלי רשיון, בלי לשלם תמלוגים -- ומשלבים בעמודי האתר שלהם פרסומות מכל הסוגים והמינים. התופעה ברורה: האינטרנט מעתיק אליו את הטלוויזיה בלי לשלם, הופך לארכיון חופשי, ועושה כסף מן התעבורה האדירה שהוא מקבל בינתיים.



פרסום פיראטי באתרים פיראטיים
מימון אתרי שיתוף וידאו לא נעשה לשם-שמיים: יש מאחוריו הרבה תנועה, שאותה אפשר לתרגם לכסף בעזרת כלי פרסום מתוחכמים. קל להשתמש באתרי שיתוף וידאו כפלטפורמת-פרסום קורצת. בעיני מנועי החיפוש, מדובר ב"שטחי-מרעה" שמתרבים בקצב מהיר. אכן, זה פשוט וקל לפרסם באתרי שיתוף וידאו: הרבה יותר קשה לשלם ליוצרים או להתנהג כמו תאגיד חוקי שמבין את חשיבותם של זכויות יוצרים.

האסון התדמיתי של גוגל

מנוע החיפוש החזק בעולם אולי עשה טעות כשרכש את יוטיוב, ולו מהסיבה הפשוטה שהסתבכות משפטית אכזרית עם גופי המדיה הגדולים ועם היוצרים העצמאיים היא לא טקטיקה עסקית מוצלחת בטווח הארוך. מנוע חיפוש לא אמור להעתיק קטעי וידאו בידוריים ולאחסן אותם על השרתים שלו כדי להציג פרסומות טקסט.

אפילו אם יוטיוב יכניס לגוגל כמה מאות מליוני דולרים כתוצאה מעליית המנייה ומערימות של פרסומות -- העלויות המשפטיות וההסדרים מחוץ לכותלי בתי המשפט יהיו גבוהים יותר.

כאשר יאהו, חברת מדיה מוערכת המזוהה גם כמנוע חיפוש מס' 2 בעולם, נכנסת לעסקי הוידאו הפיראטי רק כדי להתחרות בגוגל וכדי להפוך את המנייה שלה לסקסית, אנחנו ניצבים בפני מירוץ חימוש מסוכן שיגרום לאינטרנט כולו להיראות כמו עולם פיראטי, חסר גבולות, לא בוגר ולא אחראי.

בניית מודל עסקי לאתר פיראטי צריכה להתבצע לפני הרכישה, ולא אחריה. החיפזון מאחורי רכישת יוטיוב, וההתלהבות הכללית מן הענף השיתופי החדש -- יעלו לנחפזים ביוקר. אם רוצים להכשיר שיתוף קבצים דרך מודל הוידאו, אז צריכים לחשוב מה עושים עם כל עשרות אלפי האנשים שנתבעו בגלל שיתוף קבצי מוסיקה ברשתות P2P פופולריות. איך מיישבים את הסתירה בין תביעת ילדים בני 12 שהעלו את הדיסק של שאקירה ברשת ביטורנט ה"מחתרתית", ובין היחס הסלחני של העולם אל אותם ילדים שמעלים ברגעים אלו ממש את הקליפ של שאקירה אל יוטיוב ה"חוקי"?

אנונימיות, בריחה מאחריות וצביעות

עסקי שיתוף הוידאו ומנועי החיפוש הפיראטיים שמפעילים אותם, מאופיינים כיום בהתבססות על משתמשים אנונימיים, חסרי אחריות, שאינם מפנימים את עלויות מעשיהם, ושאינם מסוגלים לתמחר את השירות בו הם משתמשים. מן הצד השני אנחנו רואים מנהלי תאגידים גדולים, שבמקום לבנות מודל עסקי הוגן שישרת את כל הצדדים, מאלתרים עסקאות מפוקפקות מאחורי הקלעים כדי להמשיך להשתלט על העולם, להתרחב ללא הגבלה, לקנות שטחי פרסום עצומים במחירים נמוכים -- ולמלוך ברשת.

כל עוד שיתוף וידאו היא פעילות אנונימית, חסרת אחריות שאינה מתגמלת את היוצרים, היא רק תסבך את חברות המדיה במלחמות משפטיות שיימשכו שנים רבות, ויותירו מאחוריהן כמות עצומה של קורבנות זועמים. בהחלט ניתן לבלום את כדור השלג הזה לפני שהוא מועך את הבית שלנו, אך זה ידרוש ממקבלי ההחלטות מידה גדולה של אומץ, יושר ותיחכום עסקי.

הצעה: מודל עסקי שיכול לעבוד

עד עכשיו אמרנו מה לא בסדר במודל העסקי הפיראטי של אתרי שיתוף וידאו גדולים כמו יוטיוב או גוגל וידאו.

כמובן שאפשר גם אחרת. במקום לאפשר העלאה סיטונאית, אנונימית וחינמית של קטעי וידאו פיראטיים-בפוטנציה, אפשר לבנות מודל עסקי נורמלי יותר. כך הוא ייראה:

• העלאת קטע וידאו תיעשה בתשלום - אין יותר ארוחות-חינם במשחק הזה. ואם לא העלאה בתשלום, אז יוטיוב תחלק את הכנסותיה מפרסום עם היוצרים שהעלו תוכן מקורי מאומת.
• המחיר ייקבע לפי אורך הקטע, איכותו הטכנית, קהל היעד הפוטנציאלי (לפי מדינות), תקופת שידורו, ואופי הפרסום בעמוד הקטע (בלי פרסום, מעט פרסום, הרבה פרסום וכו')
• דרישת התשלום מכריחה את הלקוח לחשוף את זהותו המלאה (ת.ז., מיקוד וכו'), וכך להיות אחראי מבחינה משפטית לחוקיות התוכן: אם יפר זכויות יוצרים, הוא ייתבע בארצו ע"י גוף כמו אקו"ם, הפדרציה לתקליטים וכד'
• אתרי שיתוף וידאו יהיו אחראים להסיר באופן מיידי כל הפרה, ויעמדו לדין אם פעלו בטכניקה של "עצימת עיניים" או סיוע פעיל להפרה מעבר לזמן סביר (נאמר, 14 יום)
• ניתן יהיה לחתום על הסכמי רישוי עם תאגידי מדיה גדולים, שיקבלו דיווחים מפורטים על זהות התכנים שהועלו וכמות השידורים - כדי לשלם תמלוגים הוגנים לכל היוצרים
• חברות מדיה קטנות יוכלו להצטרף לחגיגה בעזרת מערכת רישוי מקוונת, שתפקח על התעבורה בעזרת צד ג' (כזה שאפשר לסמוך על הנתונים שלו), ותאפשר להקים מערך תשלומים יעיל (למשל, פייפאל) בלי לעבור דרך עורכי דין, חדרי ישיבות וטיסות במחלקה ראשונה לניו-יורק
• מנהלי אתרי שיתוף וידאו יספקו דיווח מלא לציבור על כמות הקטעים שברשותם, מהות הקטעים שנפסלו, תביעות משפטיות המתנהלות כעת - והסבר מפורט על שיטת התימחור, מערך התמלוגים וזהותם של ארגונים המייצגים יוצרים בכל מדינה

מהלך דומה אפשר לעשות, כמובן, גם בתחום המוסיקה. במקום לתבוע שוב ושוב משתפי קבצים של דיסקים ותוכנות עד קץ הימים, אפשר היה לתמחר את התכנים המקוונים הללו בצורה הוגנת. כבר לפני שנים היה ניתן להקים חנויות מקוונות שימכרו מוסיקה במחירים הוגנים, המשקפים את ערכם האמיתי בעיני הצרכן האינטרנטי.

במקום למכור אלבום וירטואלי ב-13 דולר, אפשר היה למכור אותו בפחות מ-4 דולר לכל אלבום, ו-20 סנט לכל שיר. השוק היה מגיע לנקודת איזון שבה המחיר הנמוך היה מרתיע את הגולשים מלהסתבך עם החוק ולהרגיש רע עם עצמם. תימחור ריאלי, המצביע על תום-לב מצידה של תעשיית המוסיקה והסרטים, היה גם יוצר דה-לגיטימיציה של הפיראטים, ומכשיר את הקרקע למאבק ציבורי נגדם.

מותר וכדאי להיות פסימי: ההזדמנות לשנות את חוקי המשחק בתחום המוסיקה כבר הוחמצה ברובה (רק חנויות מוסיקה רוסיות מציעות כיום אלבומים במחיר ריאלי, אך בלי לתגמל את היוצרים). שוק המוסיקה הגלובלי ספג מכה קשה מכיוון שנכשל בשינוי המודל העסקי.

עכשיו נראה כיצד יצליחו מנועי החיפוש הגדולים להתמודד במהירות ובאלגנטיות עם הסוגייה המורכבת הזאת, אחרת יחוסלו בתהליך ארוך ומכאיב של התדיינות משפטית עקובה מדם -- כמו כל פיראט מצוי.

[פוסט זה פורסם במקור ב-11/11/06 בגרסה ישנה של הבלוג]

מריסה בארץ הפלאות של ידיעות אחרונות

[פורסם במקור ב-6 באוגוסט 2007]

מריסה מאייר, סגנית נשיא ב"גוגל" לענייני פיתוח מוצר וחוויית משתמש, שהגיעה לישראל ביולי, התראיינה לעיתונאי יובל דרור עבור מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שיצא לאור ב-3/8/07. המפגש בין העיתון הנפוץ במדינה ובין מנוע החיפוש הנפוץ בעולם הביא, כמצופה, למספר שגיאות מביכות למדי, והחמצות עיתונאיות מובהקות. והנה הן לפניכן.

• העיתון לא יודע איך נראים המייסדים: יותר מדי אנשים מאמינים כי סרגיי ברין נראה כמו לארי פייג', ולהיפך. הסיבה היא פשוטה למדי: סרגיי נראה כמו בחור אמריקני שורשי וקולי למדי, בעוד לארי נראה כמו גיק רוסי ממוצע. לכן "ידיעות אחרונות" התבלבלו בכיתוב התמונה הבאה:
  

כיתוב התמונה השגוי של ידיעות אחרונות:

"מייסדי גוגל, סרגיי ברין (משמאל) ולארי פייג'"

[בפועל: סרגיי מימין, לארי משמאל; אז מה אם לארי נראה רוסי?]

• התחזית שלא נחזתה: כותרת המשנה של הכתבה ציטטה את מריסה מאייר כאומרת "בעתיד גוגל יבין את ההעדפות שלך, יכיר את חוויות החיים שלך, יידע מה אתה יודע ומה לא" וכו'. הציטוט הזה תואר בתור "התחזית המבטיחה" של מאייר. בפועל, מאייר נשאלה על "החלום הגדול של החברה" וענתה כי היא, באופן אישי, מקווה ש"גוגל יהיה החבר הטוב שלך מכיוון שהוא יכיר את ההעדפות שלך" וכו'. יש הבדל תהומי בין תקוותה האישית של מאייר (נדון בה בהמשך) ובין תחזית בסגנון "בעתיד יקרה כך וכך". מאייר לא קבעה שהעתיד ייראה כך או אחרת, אלא הביעה תקווה אישית שגוגל ישתפר לאורך זמן.

• המייסדת שלא היתה: מאייר מצוטטת בכותרת המשנה של הכתבה בתור "ממייסדי חברת האינטרנט ששווייה למעלה מ-150 מיליארד דולר". זה לא נכון. מאייר היא אמנם עובדת מס' 20 בחברה, אבל היא הצטרפה שנה תמימה לאחר שהחברה נוסדה.

• הסיפור של עמוד הבית - כבר סופר לעייפה: "ידיעות" ציטטו במלואו את הסיפור של מאייר על עיצוב עמוד הבית של גוגל. חבל שהם לא שמו לב לעובדה שמאייר מספרת את הסיפור הזה בכל מקום שהיא הולכת אליו, כבר שנים רבות.

• מוכנה לעבוד בגוגל בחינם: כותרת המשנה מצטטת בדיחה של מאייר, לפיה היתה מוכנה לעבוד בחינם, אבל לא נותנים לה. עם זאת, המציאות שונה: מנהלים בכירים רבים עובדים תמורת משכורת של דולר אחד (או אפס), תמורת מניות בחברה. מכיוון שמאייר היא אחד העובדים הוותיקים בחברה, יש לה הרבה מניות ולכן היא באמת לא זקוקה למשכורת.

• המתקפה מול מיקרוסופט: מאייר אומרת ש"כאשר אתה מתמודד עם חברה כמו מיקרוסופט...הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להיכנס למגננה". זה לא נכון, והמראיין היה צריך להפריך את הטענה הזאת: מאייר עסוקה כל הזמן בציד-ראשים של מהנדסים מובילים במיקרוסופט, וגונבת מהנדסים פוטנציאליים ממיקרוסופט כשהם עוד סטודנטים. כאשר גוגל "גנבה" ממיקרוסופט את אחד ממנהליה הבכירים בסין (ד"ר קאי-פו לי), מנכ"ל מיקרוסופט, סטיב באלמר, התפוצץ מזעם, השליך כסאות במשרדו, השמיץ את מנכ"ל גוגל, איים על העובד הפורש, והפעיל את כל עורכי דינו נגד גוגל. אפילו מאיר ברנד, מנכ"ל גוגל ישראל, הוא עובד מיקרוסופט לשעבר. בנוסף, תקפה גוגל את מיקרוסופט ישירות כאשר הוציאה לשוק את תוכנת "גוגל דסקטופ", המאפשרת חיפוש פנימי במחשב המשתמש, בלי שום קשר למנועי חיפוש או לאינטרנט.

• מתמטיקה ואלגוריתמים: יובל דרור אומר למאייר ש"אתם מיישמים מתמטיקה באלגוריתם שלכם". זה כמו לומר "אתם מיישמים משפט בחוקים שלכם", כי אלגוריתם הוא סדרה של הוראות מתמטיות. גם התשובה של מאייר, לפיה "יש כמה החלטות סובייקטיביות שמוטמעות בתוך האלגוריתם שלנו" היא מטעה: כל אלגוריתם שכותבים מהנדסי גוגל מבוסס על החלטות סובייקטיביות לחלוטין, והמשוב שהם מקבלים מן הגולשים מבוסס על תפיסה שיווקית ("תנו לגולשים את מה שהם רוצים"), לא מדעית או מתמטית.

• מידע או בידור? מאייר אומרת ש"אנחנו מאמינים שמידע צריך להיות ברשת כדי שנוכל לאנדקס אותו ולחפש אותו". זה לא נכון. גוגל קנו את יוטיוב (במחיר 1.75 מיליארד דולר) בגלל שמדובר באתר פופולרי ביותר, במטרה להחדיר בו פרסומות ולעשות כסף במהירות. באתר יוטיוב אין מידע, אלא בעיקר בידור, קליפים מוסיקליים, בדיחות, סקס ואנימציה. אותו דבר בעסקת דאבל-קליק (אפריל 2007): גוגל קנתה חברת פרסום ענקית בשווי 3.1 מיליארד דולר, כדי לעשות כסף, ולא כדי לשים מידע ברשת.

• השאיפה לפרסונליזציה: מאייר הביעה את תקוותה האישית שגוגל יוכל להכיר באופן אישי כל גולש, אבל כל עיתונאי מחשבים סביר יכול להוכיח לה שזה בלתי אפשרי. בשביל שמנוע חיפוש יוכל להכיר משתמש, הוא צריך לדעת את זהותו המדויקת של האדם, וזה לא ניתן לביצוע כאשר המשתמש מגיע אל חדר מחשבים ציבורי, ספרייה, שדה תעופה, דירה משפחתית עם מספר משתמשים שונים על אותו מחשב, וכו'. לכן, רק כאשר מדובר במחשב אישי של משתמש ספציפי (בלי שותפים), שפתח חשבון בגוגל, אינו יוצא ממנו, ומשתמש בו זמן רב וברציפות, ניתן יהיה להגיע לפרסונליזציה סבירה. השאר יישארו מחוץ למשחק.

• הכישלון שלא היה: מאייר טוענת שאתר "אורקוט" הוא כישלון. האמת שונה לגמרי: מדובר באתר שנמצא במקום ה-8 בעולם במדד הפופולריות של "אלקסה", במקום ה-31 בארה"ב, במקום ה-9 באירלנד, במקום ה-25 באנגליה, ובמקומות גבוהים נוספים במדינות כמו פורטוגל, אסטוניה, עומן ופקיסטן. אם זה נחשב כישלון, אז מריסה מאייר לא יודעת כישלון מהו.

• איך מגדירים חיי חברה: כאשר מאייר נשאלה לגבי האפשרות לקיים חיי חברה כאשר עובדים עד שלוש לפנות בוקר, היא עונה "יש לי חיי חברה כמו לכל אחד אחר". כאן היה מקום לשאול את מאייר, שמתמחה בסטטיסטיקה ומתמטיקה, עד איזו שעה עובדת אישה ממוצעת בארה"ב או בישראל, ומהם סיכוייה להקים משפחה נורמלית. היה אפשר גם לשאול אם מאייר מוכנה להכיר בעובדה שיש הבדל בין חברים מהעבודה ובין חברים מחוץ לעבודה. אבל המראיין בחר שלא להמשיך בכיוון הזה, אולי מפני שהזמן שהוקצה לו על ידי היחצ"נים של גוגל בישראל היה פשוט מועט מדי.

• הגובה לא נכון: "ידיעות" ציטטו את הגובה של מאייר מתוך כרטיס החבר שלה ברשת החברתית "אורקוט". שם כתוב שהיא 1.73 מ'. זה לא נכון. לא צריך לחפש בגוגל כדי לדעת מה הגובה של המרואיין שלך. האמת היא שהיא באיזור 1.65 מ', אבל מקפידה ללכת עם עקבים גבוהים (ראיתי במו-עיניי, כאן בישראל).