התראיינתי היום לתוכנית הטלוויזיה "על הבוקר", מגזין הבוקר של ערוץ 10 בנושא העסקה של גוגל עם בעלי מגזין "לייף" (Life). המגזין האמריקני יצא לאור מאז 1883 עד שדעך בהדרגה ויצא מהדפוס במהלך שנת 2007. לייף החל את דרכו בתור מגזין הומוריסטי, עד שב-1936 הפך לשבועון עם דגש חזק על פוטו-ג'ורנליזם איכותי. בשנות ה-70 הפך לירחון ונותר כזה עד 2000. הוא הושבת זמנית וחזר ב-2004 כמוסף עד שנסגר סופית שלוש שנים אחר כך.
ארכיון התמונות הענקי של המגזין המכובד, שמכיל בערך 10 מליון צילומים, למעשה נותר ללא שימוש. כל זאת עד שהבעלים של "לייף", תאגיד "טיים" (Time), החליט לשתף פעולה עם גוגל ולהעלות אותו בהדרגה לרשת, זמין לסריקה וחיפוש ללא הגבלה.
נכון לעכשיו רק כ-20% מן המאגר של "לייף" נמצא בגוגל. בגוגל מבטיחים שתוך מספר חודשים הם יסרקו את 8 המליון הנותרים. הבעלות על התמונות נותרת בידי "טיים", כולל זכויות היוצרים. גוגל אינה הבעלים של התמונות, אבל היא תרוויח מן העובדה שהרבה תלמידים, אקדמאים ופנסיונרים יטחנו את המאגר לשימוש האישי שלהם. מבחינה תדמיתית, המהלך עם "לייף" יוצר את הרושם שלגוגל איכפת משימור התרבות האמריקנית, ההיסטוריה האמריקנית והעיתונות האמריקנית.
מבחינת המשתמשים הישראלים, המאגר יעיל כיוון שהוא מכיל תמונות נדירות מן האוסף של הצלם הוגו יאגר, שהתמקד בגרמניה הנאצית של 1937-1944. כמו כן מכיל המאגר מבחר גדול של תמונות מישראל, ממשה דיין דרך תל אביב הקטנה ועד משפט אייכמן. רוב התמונות בשחור-לבן, אבל יש גם לא מעט תמונות בצבע. בניגוד לארכיון אחר של לייף בשיתוף פעולה עם "גטי", אין כיתובי בעלות בגוף התמונות.
הנתון המפתיע ביותר בכל הסיפור הוא העובדה שרק 3% מן המאגר פורסם באופן פומבי עד היום. במילים אחרות, "לייף" החזיק בארכיונים המאובקים שלו מליוני תמונות שאף אחד לא ראה מעולם. 97% מן החומר שצולם נותר מוסתר. רוב הגולשים יתעניינו במבט חוזר על אותם 3% של תמונות "אייקוניות", כאלו שהפכו לחלק מן התרבות האמריקנית; עם זאת, אולי מעניין יותר, וגם מועיל יותר, לגלות את החומר שלא פורסם.
צפוי מבול של תביעות
במהלך השידור של ערוץ 10 הופיעו על המסך מספר תמונות מתוך המאגר. לא בטוח שלערוץ 10 יש את הזכויות על התמונות האלה, למרות שמדובר ב"טיפול/שימוש הוגן" (Fair Use) למטרות סיקור וביקורת. נראה שרבים מן המשתמשים במאגר החדש של לייף בגוגל יטעו לחשוב שהמאגר חופשי לשימוש. זה לא המצב. כל התמונות מוגנות לגמרי, ואסור להעתיקן - אלא אם כן מדובר בתלמיד שעושה מצגת, סטודנט שמכין עבודה או חוקר שזקוק לחומר מצולם בשביל עבודה שאין לה כוונות מסחריות.
מה שעלול לקרות עכשיו שאנשי "טיים" יתחילו לרדוף אחרי מאות ואלפי בעלי אתרים שיפרסמו תמונות מן המאגר למטרות רווח, או סתם בשביל רייטינג זול. ברשת יש בעיה קשה של הבחנה בין מותר ואסור, במיוחד בתחום התמונות. לא שזו הבעיה של גוגל - זו למעשה הבעיה של "טיים". החוק מנסה למנוע מצב שבו מישהו יעתיק את כל המאגר לאתר שלו, ויתחיל לעשות כסף מכניסות של גולשים. אפילו גוגל לא הכניסה פרסומות לדפי התמונות.
החוק האמריקני עבר הקשחה הדרגתית בנושא תקופת ההגנה על זכויות היוצרים, והוא עדיין מסובך מדי בשביל רוב הציבור. תמונות שפורסמו לפני 1923, למשל, אינן מוגנות. תמונות שנוצרו לפני 1978 אך לא פורסמו עד לאחרונה, מקבלות הגנה עד 2047 לפחות. תמונות שפורסמו אחרי 1978 מקבלות הגנה ארוכה, כ-70 שנה אחרי מות היוצר (הצלם, במקרה הזה). תמונה מגרמניה הנאצית שצולמה ב-1941 יכולה לזכות בהגנת זכויות יוצרים של כ-130 שנה, זאת למרות שמדובר במונחי אינטרנט מדובר על דורות רבים.
גוגל כבר סבל קשות ממאבקים משפטיים סביב פרויקט הספרים שלו (Google Book Search), שעדיין לא נפתר סופית למרות כמה הסכמים חתומים עם ארגוני מו"לים בארה"ב. הרבה מחברים וסופרים עדיין לא מבינים איך הם מרוויחים מהיוזמה של גוגל. חלקם שמחים שהחומר שלהם נגיש, וחלקם חוששים שהמכירות שלהם ייפגעו. לגוגל יש אינטרס לסרוק את כל הספרים בעולם באופן בלעדי, אבל לאנשים שכתבו את כל הספרים האלה יש אינטרסים אחרים, וגם זכויות קניין רוחני מבוצרות-היטב.
כך שאם מישהו באמת מעוניין לממש את חזון גוגל (שלא לומר גרנדיוזי), "לארגן את המידע בעולם, ולהפוך אותו לנגיש ושימושי", הוא צריך לטפל קודם כל בחוק זכויות היוצרים האמריקני, תוצר של התעללות מתמשכת בידי תאגידים תאבי-בצע כמו "דיסני" ושאר אולפני הוליווד.
אם גוגל יצבור מספיק כוח בקונגרס ובסנאט של עידן אובמה, אולי יהיה אפשר להגמיש את החוק, לקצר באופן משמעותי את תקופת ההגנה, ולהתאים אותו לעידן האינטרנט, לפי רוח ה"קריאייטיב קומונס". בינתיים זה לא קורה, אבל האינטרנט יצר תופעה חדשה: לכל אדם יש מצלמה בסמארטפון והוא הופך למתעד העצמאי של חייו. העיתונים הגדולים איבדו את ההגמוניה.
ארכיון התמונות הענקי של המגזין המכובד, שמכיל בערך 10 מליון צילומים, למעשה נותר ללא שימוש. כל זאת עד שהבעלים של "לייף", תאגיד "טיים" (Time), החליט לשתף פעולה עם גוגל ולהעלות אותו בהדרגה לרשת, זמין לסריקה וחיפוש ללא הגבלה.
נכון לעכשיו רק כ-20% מן המאגר של "לייף" נמצא בגוגל. בגוגל מבטיחים שתוך מספר חודשים הם יסרקו את 8 המליון הנותרים. הבעלות על התמונות נותרת בידי "טיים", כולל זכויות היוצרים. גוגל אינה הבעלים של התמונות, אבל היא תרוויח מן העובדה שהרבה תלמידים, אקדמאים ופנסיונרים יטחנו את המאגר לשימוש האישי שלהם. מבחינה תדמיתית, המהלך עם "לייף" יוצר את הרושם שלגוגל איכפת משימור התרבות האמריקנית, ההיסטוריה האמריקנית והעיתונות האמריקנית.
מבחינת המשתמשים הישראלים, המאגר יעיל כיוון שהוא מכיל תמונות נדירות מן האוסף של הצלם הוגו יאגר, שהתמקד בגרמניה הנאצית של 1937-1944. כמו כן מכיל המאגר מבחר גדול של תמונות מישראל, ממשה דיין דרך תל אביב הקטנה ועד משפט אייכמן. רוב התמונות בשחור-לבן, אבל יש גם לא מעט תמונות בצבע. בניגוד לארכיון אחר של לייף בשיתוף פעולה עם "גטי", אין כיתובי בעלות בגוף התמונות.
הנתון המפתיע ביותר בכל הסיפור הוא העובדה שרק 3% מן המאגר פורסם באופן פומבי עד היום. במילים אחרות, "לייף" החזיק בארכיונים המאובקים שלו מליוני תמונות שאף אחד לא ראה מעולם. 97% מן החומר שצולם נותר מוסתר. רוב הגולשים יתעניינו במבט חוזר על אותם 3% של תמונות "אייקוניות", כאלו שהפכו לחלק מן התרבות האמריקנית; עם זאת, אולי מעניין יותר, וגם מועיל יותר, לגלות את החומר שלא פורסם.
צפוי מבול של תביעותבמהלך השידור של ערוץ 10 הופיעו על המסך מספר תמונות מתוך המאגר. לא בטוח שלערוץ 10 יש את הזכויות על התמונות האלה, למרות שמדובר ב"טיפול/שימוש הוגן" (Fair Use) למטרות סיקור וביקורת. נראה שרבים מן המשתמשים במאגר החדש של לייף בגוגל יטעו לחשוב שהמאגר חופשי לשימוש. זה לא המצב. כל התמונות מוגנות לגמרי, ואסור להעתיקן - אלא אם כן מדובר בתלמיד שעושה מצגת, סטודנט שמכין עבודה או חוקר שזקוק לחומר מצולם בשביל עבודה שאין לה כוונות מסחריות.
מה שעלול לקרות עכשיו שאנשי "טיים" יתחילו לרדוף אחרי מאות ואלפי בעלי אתרים שיפרסמו תמונות מן המאגר למטרות רווח, או סתם בשביל רייטינג זול. ברשת יש בעיה קשה של הבחנה בין מותר ואסור, במיוחד בתחום התמונות. לא שזו הבעיה של גוגל - זו למעשה הבעיה של "טיים". החוק מנסה למנוע מצב שבו מישהו יעתיק את כל המאגר לאתר שלו, ויתחיל לעשות כסף מכניסות של גולשים. אפילו גוגל לא הכניסה פרסומות לדפי התמונות.
החוק האמריקני עבר הקשחה הדרגתית בנושא תקופת ההגנה על זכויות היוצרים, והוא עדיין מסובך מדי בשביל רוב הציבור. תמונות שפורסמו לפני 1923, למשל, אינן מוגנות. תמונות שנוצרו לפני 1978 אך לא פורסמו עד לאחרונה, מקבלות הגנה עד 2047 לפחות. תמונות שפורסמו אחרי 1978 מקבלות הגנה ארוכה, כ-70 שנה אחרי מות היוצר (הצלם, במקרה הזה). תמונה מגרמניה הנאצית שצולמה ב-1941 יכולה לזכות בהגנת זכויות יוצרים של כ-130 שנה, זאת למרות שמדובר במונחי אינטרנט מדובר על דורות רבים.
גוגל כבר סבל קשות ממאבקים משפטיים סביב פרויקט הספרים שלו (Google Book Search), שעדיין לא נפתר סופית למרות כמה הסכמים חתומים עם ארגוני מו"לים בארה"ב. הרבה מחברים וסופרים עדיין לא מבינים איך הם מרוויחים מהיוזמה של גוגל. חלקם שמחים שהחומר שלהם נגיש, וחלקם חוששים שהמכירות שלהם ייפגעו. לגוגל יש אינטרס לסרוק את כל הספרים בעולם באופן בלעדי, אבל לאנשים שכתבו את כל הספרים האלה יש אינטרסים אחרים, וגם זכויות קניין רוחני מבוצרות-היטב.
כך שאם מישהו באמת מעוניין לממש את חזון גוגל (שלא לומר גרנדיוזי), "לארגן את המידע בעולם, ולהפוך אותו לנגיש ושימושי", הוא צריך לטפל קודם כל בחוק זכויות היוצרים האמריקני, תוצר של התעללות מתמשכת בידי תאגידים תאבי-בצע כמו "דיסני" ושאר אולפני הוליווד.
אם גוגל יצבור מספיק כוח בקונגרס ובסנאט של עידן אובמה, אולי יהיה אפשר להגמיש את החוק, לקצר באופן משמעותי את תקופת ההגנה, ולהתאים אותו לעידן האינטרנט, לפי רוח ה"קריאייטיב קומונס". בינתיים זה לא קורה, אבל האינטרנט יצר תופעה חדשה: לכל אדם יש מצלמה בסמארטפון והוא הופך למתעד העצמאי של חייו. העיתונים הגדולים איבדו את ההגמוניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה