להבטיח את המקום הראשון - אפשרי או לא?

(פורסם במקור ב-14/10/2006)


"איך אני מגיע להיות ראשון בגוגל?"

את השאלה הזו שומע כל מקדם אתרים לפחות פעם ביום עבודה. זאת אולי השאלה הכי חשוב בתחום הזה, והתשובה עליה ממלאת ספרים עבי-כרס ואתרים גדושי-ביטים. אבל...השאלה שתמיד התחבטו בהם מקצועני התחום היא האם מותר להבטיח את המקום הראשון על מילים מסוימות.

בגוגל ישראל, למשל, כתוב שחור על גבי לבן ש"איש אינו יכול להבטיח דירוג במקום הראשון בגוגל".

אז זהו - שזה לא נכון. עובדה שזה קיים.

הרבה מאוד חברות שעוסקות בקידום אתרים במנועי חיפוש מבטיחות, מדי יום, לחלק מלקוחותיהן שיוכלו להביא אותם לעמוד הראשון. לפעמים זה כתוב אפילו בחוזה, ואפשר להגיע עם ההבטחה הכתובה הזאת לבתי המשפט, ולבקש אכיפה, ביטול או פיצוי.

מי שמבטיח מקום ראשון בכל מילה שירצה הלקוח, סתם ככה, כדי ליצור רושם ו/או לסגור עסקה, הוא שרלטן. את זה אמרו כבר רבים, ובכך אין כל חידוש. והם שואלים, בדרך כלל:

• האם רופא יכול להבטיח לך ב-100% שהניתוח יצליח?
  
• האם עורך דין יכל להבטיח לך ב-100% שהשופט יפסוק לטובתך?
  
• האם חזאי יכול להבטיח לך ב-100% שבחתונתך לא יירד גשם?
  

העניין הוא שקידום אתרים במנועי חיפוש אינו ייצוג בבית משפט, ניתוח רפואי או חיזוי מזג אוויר.

עד כמה שמנוע חיפוש הוא למעשה "צד גימל" שלא ניתן לחזות את צעדיו מראש, הרי שישנם מקרים לא מעטים בהם ניתן להתחייב למקום ראשון במילים מאוד מסוימות. ההתחייבות יוצרת יחסי עבודה הדוקים מאוד בין הלקוח ובין המקדם, שלעתים עשויים להסתיים באכזבה לשני הצדדים. עם זאת, ההתחייבות היא זו שלעתים יוצרת תנאים נוחים להשלמת העסקה.

עוד לא נולד החזאי שיוכל להבטיח ב-100% שביום החתונה שלכם לא יירד גשם - ואת זה מבין כל ילד, כי התרגלנו להאמין שאין לנו שליטה על העננים והרוחות. לעומת זאת, כבר מזמן נולד עורך הדין שירצה מאוד להבטיח (חוזית) נצחון בבית המשפט - אבל לשכת עורכי הדין אוסרת זאת. השופטים הם בני-אנוש הפכפכים, גחמניים ובעיקר אנושיים - אי אפשר לבנות עליהם תמיד. וכמובן שגם מומחה עולמי בניתוחי לב פתוח לא יוכל להבטיח בוודאות מוחלטת שהמנותח ייצא מן הניתוח בריא ושלם -- יש סטטיסטיקה בדוקה של הצלחות וכשלונות, שאיתה אנו חיים איכשהו.

אז למה זה שונה? מדוע מקדמי אתרים מסוימים נמנעים מלהבטיח מקום ראשון, בזמן שאחרים מבטיחים זאת ללא היסוס?

התשובה היא: סיכון.

הסיכון בניתוח לב פתוח הוא עצום. במצב שכזה, אף אחד מהצדדים לא בונה על 100% הצלחה מכיוון שהתחייבות שכזאת תכניס את המנתח לסיכון שהוא לא מעוניין לעמוד בו.

גם במקרה של תביעה משפטית, עורך הדין לא יבטיח (בכתב) ניצחון משפטי, כיוון שאם הבטחתו לא תתממש, האמון בין עורכי דין ובין לקוחותיהם ייפגע בצורה אנושה. לעתים, תוצאות של משפט הם עניין שקובע גורלות של בני אדם. לשכת עורכי הדין כבר החליטה שהיא לא מעוניינת לקחת את הסיכון הזה.

בקידום אתרים, הסיכון נמוך בהרבה. גם אם הלקוח לא יגיע למקום הראשון, הוא עדיין ישפר את מיקומו בעקבות העבודה שיעשה המקדם. אם מקדם כלשהו מבטיח מקום ראשון ומכזיב, השוק יעשה את שלו והלקוח לא יסתכן בתוצאה קשה. עצם העובדה שהמקדם איכזב את הלקוח כבר תפגע בעסקיו בצורה מספקת. ואם מקדם בעל "אתיקה מקצועית" יימנע מלהבטיח מקום ראשון, סביר להניח שהלקוח יידע לתבוע ממנו תוצאות סבירות גם בלי הבטחה שכזו.

במציאות בה אנחנו חיים, הרבה מקדמי אתרים מבטיחים מקום ראשון במילות חיפוש מסוימות, ולעתים אף מספקים את הסחורה. חלק עושים זאת בשיטות מתונות ("כובע לבן") חלק בשיטות קיצוניות שעשויות לעורר מחלוקת ("כובע שחור"). זאת עובדה שאי אפשר להכחישה. מקדם אתרים בעל נסיון, מוטיבציה ומיומנות טכנית יכול לקיים את הבטחתו, אם הוא פועל בחוכמה, בסבלנות ותוך מתן תשומת-לב לפרטים קטנים.

השחצנות בטענה של גוגל לפיה "אף אחד לא יכול להבטיח מקום ראשון" מקבילה לשחצנותם של מקדמי אתרים מסוימים המבטיחים מקום ראשון גם במילים מאוד פופולריות, תוך זמן קצר ובמחיר נמוך. מכיוון שכולם כבר יודעים שמדובר ב"מירוץ חימוש", שחצנות הדדית היא תוצאה צפויה בקרב שני צדדים המנהלים ביניהם מלחמת הישרדות.

איך גוגל מגלה את האמת על ברק 013

פורסם במקור ב-13/10/2006


במשך שנים מסתירות ספקיות-אינטרנט כדוגמת 013 (ברק) את הסיבה המרכזית לצמיחה בשוק הפס הרחב בישראל. אבל מספיק חיפוש אחד בגוגל על תוכנת קאזה (אפילו בשגיאת כתיב) כדי לגלות את ה"סוד" השיווקי הזה:

צילום המסך מראה כיצד מופיעה בצד שמאל של עמוד תוצאות החיפוש פרסומת של 013 המעודדת את המשתמש בתוכנת קאזה להצטרף לאינטרנט המהיר של ברק.

ההגיון של "ברק 013" פשוט: אם אתה אוהב להוריד קבצים בצורה בלתי חוקית, ואם אתה עלול להיתבע על ידי רשויות החוק - אז אתה יכול להיות לקוח מצוין. מבחינת ספקי-גישה כמו ברק, לעבריינים מגיע פרס: מכשיר DVD במתנה. גם כאן יש הגיון: אם כבר צרבת סרט של הוליווד בצורה לא חוקית, למה שלא תקבל מכשיר חדש לראות בו את הסרט הזה?

יכול להיות שמחלקת השיווק של ברק לא בקיאה בפרטי הקמפיין שלה בגוגל אדוורדז, אבל אחרי שנים של היתממות ("אנחנו? מרוויחים מפיראטים?") נראה שהגיע הזמן להודות בעובדות: יש מישהו שמרוויח הרבה מאוד כסף משיתוף קבצים בלתי חוקי, וזה לא בהכרח היוצרים עצמם.

יש משהו משעשע בעובדה, שבזמן שילדים בארה"ב נתבעים בעשרות אלפי דולרים על הפרת זכויות יוצרים בגלל שימוש תמים בקאזה, באה 'ברק' ורוכבת על העבריינים הקאזאיסטיים הללו כדי למכור להם פס סופר-רחב בשביל להפר זכויות יוצרים בשיא המהירות. יש שיאמרו שספקיות גישה כמו ברק ממש מעודדות את הגולשים להפר זכויות יוצרים.

ואם הפוסט הזה נשמע לכם מתחסד, אז הוא לא: כל הויכוח על שיתוף קבצים כבר הוכרע מזמן לטובת המורידים ולרעת תאגידי הבידור הגדולים. לכן טוב שיש לנו מנועי חיפוש עם קמפיינים קטנים הממוקדים במילות מפתח שיווקיות, כמו גוגל אדוורדז, שבהם אפשר לחשוף את הכוונות הנסתרות של המתחרים בשוק.

אפשר לומר ש"ברק" עושה מהמקפצה מה שכל שאר הספקיות (נטוויז'ן, אינטרנט זהב, בזק בינ"ל וכו') כבר עושות בשקט בתוך הבריכה. ניחא. רק שלא יעמידו פנים שאנשים קונים פס רחב בשביל לשלוח מהר יותר את הדוא"ל שלהם.

הספר של ג'ייקוב נילסן - תיעדוף שימושיות באינטרנט

פורסם במקור ב-12/10/2006

אין סיבה אמיתית להעריץ את ג'ייקוב נילסן. אחרי הכל, הוא רק מדען.

ג'ייקוב נילסן, גיק-על ממושקף ושמנמן מארה"ב, הוא עדיין ה"גורו" של ענף השימושיות (יוזביליטי). במשך שנים הוא מכין שאלות מחקר מסודרות, עובד צמוד עם משתמשים רגילים, בוחן מה הם באמת עושים מול המחשב ומנתח את הנתונים עד שהם הופכים למידע שימושי עבור העוסקים במקצוע.

נילסן אוהב לשאול שאלות כמו:

• האם האתר שימושי?
• האם הגולשים מסתדרים איתו?
• איפה הגולשים נכשלים?
• מה מונע מן הגולשים להצליח במשימות שהגדירו לעצמם?
• מה אנחנו צריכים לעשות כדי להפסיק לעצבן גולשים?
  

בספרו החדש, Prioritizing Web Usability משנת 2006, הוא שב ובוחן את התנהגות הגולשים ברשת, מוצא תובנות חדשות ומעדכן מסקנות ישנות. זה לא קל לעמוד פנים-מול-פנים מול העבודה שעשית בעבר, ולהודות שהמציאות השתנתה. נילסן מספיק הוגן -- מספיק מדען, למעשה -- בשביל לומר 'טעיתי' כאשר הטכנולוגיה, אנשי המקצוע ו/או המשתמשים הפכו חלק מעבודתו למיושנת או בלתי רלוונטית.

הספר שהתחיל את כל המהומה, Designing Web Usability משנת 1999, היה מהפכני באמת. נילסן היכה את הברנז'ה עם פטיש של סיליקון בשורה של גילויים חדים, ברורים וכואבים. הוא קיבל משוב מדויק, מפורט וחסר-פניות מאנשים אמיתיים שאין להם תואר שני במדיה דיגיטלית. הוא למד על בשרו שקיים נתק בין המקצוענים ובין הציבור. לכן הוא ביקש ממעצבים להפסיק לחשוב על עצמם, לבדוק מה קורה בעולם ולהתאפס על המטרות המקצועיות האמיתיות שלהם: גולשים מרוצים.


מאז 1999 השתנו לא-מעט דברים. הרבה אנשים למדו על בשרם עד כמה נילסן צדק, והתאימו את עצמם. אבל טעות לעולם חוזרת, ובעיות שימושיות עדיין נפוצות ברשת. ההבדל הוא שעכשיו מדובר בבעיות שונות לגמרי. אז נילסן מנסה להגדיר סדר עדיפויות חדש (מה שמכונה אצלנו - תיעדוף). הוא מדרג מה קריטי ומה זניח, על פי מדד של גולגלות אדומות.

נילסן בחן לעומק את הפלאש, את הפס הרחב, את ניגודיות הצבעים, תכני המולטימדיה, ארכיטקטורת המידע, מנועי החיפוש הפנימיים, יכולת הגלילה של המשתמשים, הגופנים הקטנים-מדי -- והסביר בסגנונו הבהיר מדוע אסור להתאכזר לאנשים עם עכבר ביד.

קריאה חובה? קשה להכחיש זאת. ספר גדול? כן, שוב. מהפכני כמו פעם? ממש לא. מחליף את הספר הקודם? לא לגמרי. חיוני למי שחרש את הראשון? לא במאה אחוז. ועדיין הוא שווה את שלושים הדולר שדורשים עליו באמזון.

חיפוש, לא חיפוס

הכל החל ממסמך קורות חיים שהתקבל אצלנו בחברה.

המועמד ציין שיש לו נסיון ב"קידום אתרים במנועי חיפוס". כן, עם ס' במקום עם ש'.

חיפוס? אתה מכדם עטרים במנואי חיפוס? איך אתה עוסה את זה, בדיוק?

כתיבה בשגיאות כתיב יכולה להיות נשיקת-מוות למי שעוסק בתחום ה-SEO, בוודאי ובוודאי למי שנמצא בקשר עם לקוחות בישראל. רגישות לשגיאות כתיב יכולה להפיל כל עסקת קידום אתר, כיוון שהיא הורסת את האמון הבסיסי בין הלקוח ובין מספק השירות. אם אתה מסוגל לכתוב 'חיפוס' ולצאת מזה בשלום, אתה לא מומחה אלא חובבן במחתרת. מי יעבוד איתך? מי ירצה לחתום על הצעת מחיר שכתבת?

חיפוש זריז בגוגל והנה שני צילומי-מסך שמסכמים את המבוכה לנצח-נצחים:

והנה צילומסך (Screenshot) שני:

אז שלא יעבדו עליכם: "חיפוש", ולא "חיפוס".

אפשר להבין אנשים בעלי ליקויי למידה ו/או ליקויי כתיבה.

אפשר להבין ילדים בני 11 שכרגע התחילו לכתוב באינטרנט, ואפשר להבין עולים מחבר העמים שהשגיאות שלהם בעברית הן חלק מהחן הטבעי שלהם. מה שקשה יותר לקבל זו התיימרות מקצועית מופרכת לעסוק בתחום שכל כך רגיש למילים מדויקות.

נכון לאוקטובר 2006, המילה 'חיפוס' מופיעה 24,300 פעמים בגוגל ישראל. האם נשיא האקדמיה העברית ללשון צריך להתפטר? או אולי להטפטר?

דמוקרטיה, מנועי חיפוש והמיתוס המנופץ

האינטרנט הוא כלי דמוקרטי? תלוי את מי שואלים, ואיך מחפשים.

מנועי החיפוש, למשל, קובעים מי מופיע ראשון בעיקר לפי כמותם ואיכותם של הקישורים שהוא זוכה להם ברחבי הרשת. הקישורים, כידוע, נתפסים כ"ציונים" של מבקרים או כ"הצבעות" של בוחרים. בניגוד לבחירות דמוקרטיות רגילות, יש הצבעות 'חשובות' ויש הצבעות 'זניחות'. כל קול קובע? לא ממש, כי יש קולות שפשוט שווים יותר. אבל יש שאלה נוספת.

כמה אנשים באמת מייצרים את כל הקישורים הללו?

• האופטימיסט יגיד שמדובר בחצי-חצי: 50% הולכים אחרי הקישורים שאותם מייצרים האנשים ב-50% הנותרים
• הפסימיסט יגיד שמדובר בחוק ה-80-20 (פארטו): 20% קובעים לשאר ה-80% מה לחשוב מפני שהם יצרני הקישורים
• הריאליסט מגלה שהפער הוא עצום: פחות מ-1% עושים את הקישורים, שאחריהם הולכים כל שאר ה-99% ברשת

תופעת האי-שוויון בהשתתפות הגולשים (Internet Participation Inequality) ברשת, שיש לה אינספור היבטים שונים, אומרת משהו חשוב נוסף: למנועי חיפוש יש בעיה. אם הכלי המרכזי של מנועי החיפוש הוא כמות ואיכות של קישורים (פנימיים, חיצוניים, ותיקים וחדשים) -- אז הם צריכים לשכלל את המודל שלהם.

הסיבה פשוטה למדי: אם מנועי חיפוש מסתמכים על קישורים בתור מדד אבסולוטי לאיכות של תוצאות חיפוש, אז למעשה הם נותנים כוח עצום למיעוט זעיר של פחות מ-1% מאוכלוסיית הרשת, לקבוע לשאר ה-99% לאן ללכת. אי-שוויון השתתפותי, במהדורתו האינטרנטית, וכפי שהוא מתממש בקרב מנועי חיפוש, יוצר מצב של היפר-אוליגרכיה. זה לא נראה טוב, וזה לא חייב להימשך כך.


ללכת מעבר לקישורים

אי-שיוויון בהשתתפות הגולשים, בעיקר בתחום יצירת קישורים באינטרנט, היא אחת הסיבות המרכזיות שבגללן מנועי חיפוש מנסים בתקופה האחרונה ללכת מעבר לקישורים, ולחקור לעומק את ההתנהגות האמיתית של הגולשים ברשת. כמה פטנטים שהוגשו בארה"ב מנסים לפתח מערכות שיכולות למפות את האתרים הפופולריים ביותר, ולהתרכז באופן הגלישה במקום בקישוריות. קוראים לזה "קליק-סטרים" (זרם הקלקות, ובאנגלית: Clicksteam).

עצם העובדה שאתר X מקושר יותר מאתר Y אינה מעידה בהכרח על איכותו. אז נכון: רעיון הקישוריות מביא תוצאות טובות במקרים רבים, אבל אפשר לשפר את התוצאות הללו בצורה דרמטית אם מפתחים כלים נוספים לניתוח התנהגות גולשים אמיתית בזמן-אמת. כך תיפתר, לפחות באופן חלקי, בעיית אי-השוויון בהשתתפותם של גולשים הקובעים את תוצאות החיפוש.


אז מה עושים?

הנה כמה פתרונות מעשיים:

1. מקלים על הגולשים להגיב ולתרום את דעתם (הקלקה פשוטה במקום הקלדה של ביטויי חיפוש בקופסת חיפוש, למשל)
   
2. יוצרים מערכות שבהם התגובה היא אוטומטית, או בגדר תופעת-לוואי של התנהגות מרכזית אחרת (כדרך-אגב)
   
3. מתמקדים בעריכת הקיים במקום התחלה מאפס - יותר קל לרוב האנשים לעשות שיפוץ קל במשהו שעובד, במקום להמציא את הגלגל בפעם האלף
4. מתגמלים את הקהל הרחב והאדיש על השתתפות פעילה, ודואגים שהמיעוט הקולני לא ישתלט על הדיון (מערכת של איזון ובלמים, או מקל וגזר)
5. מטפחים את המגיבים האיכותיים, על חשבון אלו שרק מפריעים

במנועי חיפוש זה אומר שצריך לתת משקל גדול להתנהלות הממשית של הגולשים ברחבי הרשת, ולהשתעבד הרבה פחות לאליטה הקטנה שמנהלת את כל העסק מלמעלה כמו בתיאטרון בובות דיגיטלי ענק.

שלא יהיו לכם אשליות: תופעת אי-השוויון בהשתתפות היא נצחית. כל מי שמכיר את התחום הפוליטי יודע שקבוצה קטנה של אנשים שולטת בכל השאר. אי אפשר לחסל אי-שוויון בהשתתפות גולשים ברשת לחלוטין, כפי שאי אפשר לחסל תופעות כמו אי-שוויון בהכנסות, בשוק העבודה, בין המינים, בין מדינות ובין תרבויות. אבל ניתן לפתח מערכות חכמות, שתפקידן הוא לצמצם בהדרגה את אי-השוויון, ולהביאו לרמות נסבלות.

גדודים של מדעני-מחשב יצטרכו לפתח מודלים מתמטיים מורכבים להחריד, ולחדור עמוק יותר אל ההתנהלות של הגולשים גם לאחר בחירת תוצאת החיפוש, כדי להתמודד עם העובדה שרובנו הולכים כמו 99 כבשים דיגיטליות אחר הלינקים שאותם מייצר רועה אלמוני אחד.

מודעות מופרכות ומטעות במנועי חיפוש

פורסם במקור בתאריך 12.10.2006

החוקר האמריקני בן אדלמן, שמתמחה בדרך כלל בתוכנות זדוניות (ספייוור, אדוור וכו') העלה מסמך משובח על מדיניות הפרסומות של גוגל (Adwords).

החופש לקנות כמעט כל מילת חיפוש בגוגל (או כל מנוע חיפוש גדול אחר - כמו יאהו או אם-אס-אן), יחד עם החופש לעלות עם קמפיין תוך חמש דקות, יוצר מקרים רבים שבהם:

• מפרסמים דורשים כסף על תוכנות חינמיות כגון קאזה ב-10$, וינזיפ בסכום דומה

• הפרסומת טוענת 'חינם' אבל למעשה יש תשלום על מנוי, חיוב סלולרי וכדומה
  

• מודעה מתחזה למותג מפורסם אחר - הטעיית לקוחות

• המודעות מובילות לעמוד המוקדש כולו לעוד פרסומות - חלקן (גם כן) מבוססות מילות חיפוש

• מפרסם אחד משתלט על כל המודעות בעזרת חשבונות שונים ואתרים דומים
  

• מנועי החיפוש מרוויחים באופן עקיף מעסקות הונאה שכאלה (הכנסות מפרסום)
  

טענה נפוצה היא "מה אתה רוצה שגוגל -- או כל מנוע חיפוש אחר -- יעשה? יש מליוני פרסומות ואי אפשר לפקח על כולם". זאת טענה מיתממת, שלמעשה מתחמקת מאחריות. פרסום מטעה באינטרנט יכול להיחשב עוולה נזיקית, ואף גוף מסחרי רציני לא יכול לעשות כסף ממנה בלי לתת את הדין.

ראשית, גוגל היא חברה מאוד רווחית. גם יאהו מרוויחה יפה מאוד, ומיקרוסופט היא מכונה לייצור כסף מאז שנות השמונים. יש הרבה כסף בקופה. במקום לשרוף מאות מליונים על רכישת אתרי וידאו עברייניים כמו יוטיוב, אפשר להשקיע עוד כסף בהקמת שירות לקוחות יעיל שיטפל במהירות-שיא בכל תלונה צרכנית. אי אפשר לסמוך על אנשי גוגל שיקפידו לעקוב אחרי כל פרסומת מטעה, אבל בהחלט אפשר לסמוך על הצרכנים עצמם שיתלוננו בצינורות הנכונים.

שנית, חברות כמו גוגל מפעילות מערך ביקורת טכנולוגי שמנסה לסנן החוצה מודעות מזיקות, מכיוון שיש למנועי החיפוש אינטרס ברור לשמור על איכות מינימלית של פרסום. אמון המשתמשים במנועי החיפוש תלוי בשמירה על סף איכות כלשהו, מעצם העובדה שתהליך הפרסום במנועים הוא ברובו אוטומטי. לרוע המזל, ביקורת ממוחשבת אינה מספיקה כדי לפתור את הבעיות הקיימות.

עצם העובדה שגוגל לא מעבירה נתח משמעותי מן הרווחים שלה לשיפור שירות הלקוחות שלה היא אולי הדבר המכעיס ביותר שענק החיפוש עשה מאז ומעולם. אם חברה מפסידה כספים או מרוויחה בקושי, קשה לבוא אליה בטענות כמו "אנא הרחיבו את מערך שירות הלקוחות שלכם". אבל כאשר מדובר בתאגיד שעושה מיליארדים, השירות פשוט חייב להשתפר.

כבר כתבתי בעבר על עשר נקודות התורפה של גוגל, ושירות הלקוחות המוגבל שלהם כיכב ברשימה. זה נכון במיוחד במקרה של גוגל ישראל: בארצנו המתפתחת מסתובבים מאות לקוחות גוגל ישראל שפשוט לא יודעים היכן לפנות. חלקם אינם דוברי אנגלית, ועדיין זכאים לשירות בשפת האם שלהם -- ממש כפי שלקוח שקנה מסטיק בקיוסק זכאי לקבל שירות.

אם החברות שמוכרות מילות חיפוש -- ובראשן גוגל -- לא יתמודדו בצורה נחושה, מקיפה וכנה עם תופעות של פרסום מטעה, העיתונות תתנפל עליה עם ציפורניים שלופות. בסופו של דבר גם הממשלה תצטרך להתערב, אולי באמצעות נציבות הסחר הפדרלית, ואולי באמצעים דרסטיים יותר (חקיקה קשוחה יותר).

יש מספיק עיתוני נייר שרק מחכים להזדמנות להיכנס בענקי האינטרנט שפגעו בהכנסותיהם. מספיק מקרה אחד של הזנחה, התעלמות או רשלנות עיסקית בשביל שגוגל, יאהו או אם-אס-אן ייתקעו בבתי המשפט למשך מספר שנים עם סיקור תקשורתי עוין. ואולי זה נאיבי לצפות שמנועי החיפוש יקימו "משטרה פנימית". הלחץ הצרכני צריך להתבטא גם ב"משטרה חיצונית".

במקביל, אם שירות הלקוחות הלקוי הזה של גוגל יימשך, גוגל תצבור "גרעין מאוכזבים קריטי" שיתרגם את עצמו במהירות לאויב עסקי חזק. קל מאוד להפוך מותג חיובי למותג שלילי, בעיקר כאשר מדובר במותג מפורסם המבוסס על תדמית תקשורתית.

נייק כבר חטפה על הראש בגלל שיעבוד העולם השלישי, מקדונלד'ס חטפה בגלל שטיפת מוח של ילדים, מיקרוסופט נפלה על התנהלות מונופוליסיטית דורסנית, איי-בי-אם נפגעה בגלל שאיבדה את החדשנות והיצירתיות. כל החברות הללו איבדו נתח שוק ועברו מהפכים פנימיים כואבים. גוגל היא הבאה בתור, כי העולם כבר הבין שהכסף מעניין אותה יותר מהכל.

מצורף גם קטע וידאו בשם Adwords Abuse באורך תשע דקות, שמדגים כיצד מפרסמים מנצלים את גוגל כדי לפרסם זבל - וכיצד גוגל לא מצליח להביס את המפרסמים הללו. צפייה מהנה.

על עסקת גוגל-יוטיוב - קצת נגד הזרם

פורסם במקור 12.10.2006

ההתלהבות התקשורתית מן המיזוג המוזר בין גוגל, ענק חיפוש עם הררי מזומנים, ובין יוטיוב, סטארט-אפ עברייני בלי מודל עסקי, קצת מוגזמת. עם כל הכבוד לססגוניות של האייטם ולהערצה (הגובלת בפטישיזם) של שני יזמי יוטיוב המגחכים - יש כמה עובדות חמוצות ומכעיסות שצריך לתת עליהם את הדעת.

ראשית, זה החוק.
אולי בעמק הסיליקון שכחו את הכלל הבסיסי הזה, אבל נכון לעכשיו - עדיין אסור להעלות לרשת קטעי וידאו בלי אישורם של היוצרים. זה כל כך אלף-בית עד שאפשר להתפוצץ מבושה כשאומרים את זה בקול רם. מבחינות רבות, יוטיוב היא למעשה הנאפסטר של הוידאו. היא עושה מה שכל תוכנות שיתוף הקבצים עשו - ובענק. רוב התכנים של יוטיוב הם פשוט עבירות של חוקי זכויות היוצרים. כולם יודעים את זה, אבל לא תבעו עד כה מפני שליוטיוב לא היה מזומן בקופה. עכשיו יש להם הרבה מזומן, וכל מה שנשאר זה פוליטיקה, משפט והמון מאבקי כוח בין מגזרים שונים בתעשייה.

שנית, זה הרעיון.
שיתוף קבצי וידאו זה לא רעיון כל כך מבריק. כבר היינו בסרטון הזה עוד בימים של שון פאנינג קשישא. יוטיוב הוא רק מותג, לא המצאה או פטנט רשום. כל מה שיש להם זה באזז -- המבוסס כולו על רצונם הטוב של הגולשים -- ופרגון תקשורתי שלא יעזור להם ביום סגריר. הקהילה של יוטיוב תברח ברגע שתגיע המשטרה, כי אין הרבה עומק בקליפים של דקה וחצי. כרגע המותג נראה סקסי ודמוקרטי, אבל אין מאחוריו שום גרעין טכנולוגי מוצק. יש למר יוטיוב מתחרים טובים (Veoh או Vmix למשל), ועכשיו יהיו לו הרבה יותר.

שלישית, זה הזיווג.
"החזון שלנו הוא לארגן את המידע בעולם" - זה המוטו של גוגל. אז מה הקשר ליוטיוב? אין קשר. רוב התוכן באתר הזה הוא מערכוני סטאנד-אפ, מופעי פריק-שואו, מעידות לשמחה, זבל בידורי, קליפים, קטעי-בדיחה או ראשים מדברים. גוגל פשוט רודפת אחרי שטחי-מרעה לפרסומות (אדסנס, הו אדסנס!). לא יותר מזה. יש לה המון כסף חופשי, והיא מסתערת קדימה בתקווה שפרנסי וול-סטריט ימחאו לה כפיים. הבטיחו לא להיות רשעים? אז הבטיחו.

אז מה היה לנו כאן?

• חברה קטנה שעשתה 1.65 מיליארד בזכות הפרה מטורפת של זכויות יוצרים
• תאגיד ענק שלהוט להתפשט, לגדול ולהתעצם - בלי סיבה ממשית
  
• תקשורת מיינסטרים שמתנהגת כמו חבורת מעודדות במשחק פוטבול

עוד רבות יסופר על הנישואים הבעייתים הללו. בעיקר בחזית המשפטית, אבל לא רק.
גוגל צריכה להתרכז במה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: חיפוש. כל השאר זה רעש, רווחים בלתי מוצדקים, וניצול לא-נכון של משאבים.

ספאם קידום אתרים: עברית קשה שפה

[פורסם במקור: 29/7/07]

מזמן לא נשלח בישראל ספאם קידום אתרים כל כך משעשע. הפעם מדובר בדוא"ז מסוף יולי 2007, שכותרתו היא "היה מקום ראשון בגוגל רק 29.95$", ונשלח על ידי "Google" (התחזות לא משכנעת במיוחד, לאור העובדה ש"גוגל" לא שולחים ספאם).

"עברית קשה שפה", את זה כולנו יודעים, אבל צריך להיות עולה חדש מאוד, כזה שמסתובב עם שלט צהוב בחלון האחורי של המכונית שלו שעליו כתוב "חדש עולה - להיזהר צריך", בשביל להוציא ספאם עילג שכזה בתפוצת-ענק ללקוחות ישראלים:

 

ניתוח ספרותי של הספאם הנדון

• "ליניקים" = כמו קישור, אבל עובד קצת יותר לאט, ולפעמים לא עובד בכלל
• "גוגל מחפש בשלב הראשון של החיפוש באמצעות מנועי חיפוש" = הכוונה לכך שגוגל הוא ככל הנראה מנוע חיפוש, ולכן טבעי שמנוע חיפוש ישתמש במנועי חיפוש
• "שים לב שרוב אינדקסים מופיעים רבות בנוגל" = א) מה זה "נוגל", והאם "נוגל" קשור בכלל ל"גוגל"? ב) אולי בעלה של לובה מ'ארץ נהדרת' פתח משרד SEO חדש?
• "אז למה לך לשלם םאות דולרים בחודש?" = למה לשלם םאות דולרים, אם אפשר לשלם מאות דולרים, או אפילו אשרות דולרים, או אולי אפילו םאות-עלפי דולרים?
• "הפץ אתרך העסקי ל 160 מנועי חיפוש ישראלי" = סקופ בלעדי של עורכי הספאם, לפיו בישראל קיימים 160 מנועי חיפוש (!)
• "STRAT" = מנוע חיפוש חדש, המבוסס על פיתוח בלעדי של נאס"א, ומבצע חיפוש בסטראטוספירה של אתר סטארט (שער הכניסה לחלל)
• "חסוך את זמנך היקר. בתוכנה האיכותית והמהירה" = אפשר גם לחסוך זמן יקר בלימוד השפה העברית על ידי התעלמות מכל כללי הדקדוק המקובלים, כולל סימני פיסוק שרק מכבידים על הקורא העברי הממוצע

ואם מישהו תוהה מדוע נחשד הספאמר הנ"ל בהיותו עולה חדש, הרי שכתובת הדוא"ל של השולח לא מותירה יותר מדי מקום להרהורים: alexboos55@gmail.com

הנה מכתב תשובה אפשרי לספאמר הבזוי:

"אלכס היקר,

שמחתי לקבל מכתבך האישי בנושא תוכנת קידום אתרים איכותית ומהירה.

אני מודה לך שהסבת את תשומת ליבי לכך שגוגל משתמש במנועי חיפוש.

כמו כן התענגתי על הבשורה בדבר קיומם של 160 מנועי חיפוש שונים בישראל.

אודה לך אם תוכל לשלוח לי פרטים נוספים על מנוע החיפוש STRAT.

כמו כן, הריני לברכך על המהירות שבה רכשת מיומנות גבוהה בשפה האיברית.

על החטום, מנעל בלג כופש הכיפוס".

פוסט זה שוחזר באדיבות ארכיון האינטרנט Archive.org מתוך הבלוג הישן של חופש החיפוש

חיפוש ביקורות סרטים: מרקי נגד גוגל נגד יאהו נגד עגבניות רקובות

[פורסם במקור ב-26/7/07, בבלוג הישן]

חיפוש ביקורות סרטים באינטרנט היא פעולה צרכנית חיונית, שעוקפת את בעיית הסובייקטיביות של מבקר זה או אחר. בעזרתשיקלול כמות גדולה של ביקורות שונות, ממקורות שונים, אפשר להגיע לתוצאה שהיא מובהקת מבחינה סטטיסטית, מתפלגת נורמלית -- וקשה להפרכה.

אם פעם היינו נאלצים להסתמך על טעמם המשתנה (והמעיק) של 3-5 מבקרים ישראלים, הרי שבעזרת מנועי חיפוש של ביקורות קולנוע ניתן לערוך ניסויים רציניים על כל סרט, בין אם מדובר בקלאסיקה עתיקה, או בלהיט חדש שעוד לא הוקרן בישראל. נגמר עידן הניחושים, ההימורים והשמועות: משווים ביקורות לפני צפייה, כמו שמשווים מחירים לפני רכישה.

ארבעת המתחרים הרציניים היחידים בשוק הגלובלי הזה הם:

 MRQE החלוצי

 יאהו מוביז הישן והטוב

 חיפוש סרטים בגוגל המהיר

 ואתר רוטן טומייטוז (עגבניות רקובות)

MRQE - תעודת זהות

מנוע חיפוש ביקורות הסרטים הראשון בהיסטוריה. "מרקי" נוסד לראשונה בנובמבר 1993 ע"י סטוארט קליימן, מתכנת קנדי מבריק, שגם ייעץ אחר כך לבוני אתר "רוטן טומייטוס" המפורסם. בזכות ממשק משתמש נוח, מנגנון חיפוש חכם ושיטה מהירה לעיון בתוצאות, הפך MRQE (ראשי תיבות של "Movie Review Query Engine") לאתר המוביל בעולם מסוגו. כיום יש לו פייג'ראנק של 7 מתוך 10 בגוגל.

היתרון הגדול ביותר של MRQE על פני כל מתחריו, היא היכולת שלו לשאוב את הציון הסופי מתוך הביקורת הכתובה, להציג אותו ברשימה, וכך לחסוך זמן רב לגולש הממהר (כולנו, בעצם), שלא מעוניין לשבת שעות ולקרוא כל ביקורת עד סופה. בעזרת עיון חטוף ברשימת הציונים שמציג המנוע, ניתן לשקלל בקלות את התגובה הביקורתית הממוצעת, ולהבין אם מדובר בסרט שהוא בגדר יצירת מופת, שנוי במחלוקת או כישלון מוחלט.

שימוש תכוף ב"מרקי" מאפשר לגולש לצאת מן המלכודת של טיעונים שדופים כדוגמת: "אני לא סומך על המבקר הזה", "אף אחד לא קולע לטעם שלי", "אני שונא את עכבר העיר", "אני לא קורא מעריב" או "אין לי עיתון בבית". "מרקי" הוא אגרגטור גלובליהמספק ביקורות ממספר רב של מדינות (ארה"ב, קנדה, אנגליה, אוסטרליה וכו'), ולכן קשה לערער על המהימנות של למעלה ממאתיים מבקרים בלתי-תלויים. התוצאה: אפשר לסמוך על "מרקי" בעיניים עצומות לרווחה.

גוגל שולף ביקורות קולנוע

גם מחפשים מנוסים בגוגל אינם מכירים את האופרטור "movie", המאפשר לעשות חיפוש זריז על סרטים ולקבל אוסף של ביקורות מתומצות, בממשק קליל ונוח. רק צריך לכתוב את שם הסרט באנגלית, ולהצמיד אותו לאופרטור הנ"ל. חיפוש לדוגמה על הסרט "ממנטו" ייראה כך: movie:memento. קצר וקולע.

היתרון המרכזי של חיפוש ביקורות הסרטים בגוגל הוא, כמו תמיד, מהירות האתר. גוגל פשוט טס כמו סילון, ומביא תוצאות בשבריר-שניה. אף אתר אחר בתחום זה לא מחפש ביקורות במהירות של גוגל. לכן, עבור מי שממש ממהר לסרט ואין לו אפילו שנייה אחת פנויה, גוגל מספק ממשק טקסטואלי זריז ויעיל להפליא. מצד שמאל-למעלה מופיע הממוצע המשוקלל של כל הביקורות, עם מדד "חמישה כוכבים" קלאסי. התוצאה: חיסכון גדול בזמן ובכסף.

 

החסרונות של "גוגל סרטים":

1) מספר המקורות של גוגל, למרבה ההפתעה, אינו גדול כמו זה של המתחרים הישירים ("מרקי" ואחרים), ולכן הממוצע המשוקלל שלו אינו אמין מבחינה סטטיסטית, עבור חלק גדול מן הסרטים המופיעים בו; זהו חסרון גדול, שפוגע ביעילות ובאמינות של הכלי, במבחן השורה התחתונה. לא יעזור כלום: אם גוגל מצא רק 13 ביקורות על סרט מסוים, השיקלול הרבה פחות אמין לעומת אתר אחר, שמצא 104 ביקורות על אותו סרט.

2) צריך להקליק על "לעמוד הבא" כדי לקבל בכל פעם רק 10 ביקורות. אם היה אפשר לקבוע 50 תוצאות לעמוד, היה יותר נחמד (אי אפשר לקבוע זאת דרך ה"העדפות" הכלליות, שפועלות רק על תוצאות חיפוש רגילות. תאמינו לי, ניסיתי את זה). בכל מקרה, הממוצע המשוקלל סוגר עניין במהירות-בזק.

ל"גוגל סרטים" יש גם מהדורה עברית, וכעת יש לו פייג'ראנק של 5 מתוך 10.

יאהו מוביז - נחמד אבל כבר לא חיוני

היו ימים שבהם יאהו מוביז היה מקור הסמכות המרכזי של ביקורות הקולנוע ברשת. הוא עדיין פופולרי ושימושי גם היום. ביאהו מספקים מבחר גדול של ביקורות עיתונאיות וגם ביקורות גולשים על כל סרט, כולל שיקלול מהיר של כולן. מכיוון שמדובר בשירות ותיק מאוד, יש לו פייג'ראנק של 8 מתוך 10 בעיני גוגל, יותר מכל מתחריו.

עם זאת, פורטל הסרטים של יאהו סובל עדיין מכמה בעיות מרכזיות:

1) העמוד הראשי גדוש בפרסומות ובסרטונים, ולכן לא עולה מספיק מהר;

2) החיפוש עצמו אינו מהיר מספיק, בוודאי לא בהשוואה לגוגל;

3) עמוד התוצאות מלא במידע לא רלוונטי, ומקשה להתמקד דווקא בשיקלול הביקורות;

4) אי אפשר לסמוך על ביקורות הגולשים, שנוטים להגיב בפורמט של "שחור-לבן" (מעריץ או שונא), בלי גווני-ביניים.

רוטן טומייטוס - עגבניות רקובות ומשוקללות

האתר הרביעי והאחרון שראוי להתייחסות בתחום חיפוש ביקורות סרטים הוא ללא ספק "רוטן טומייטוס" המפורסם. מדד העגבניות הרקובות הוא עדיין כלי נוח כדי לקבוע דעה על סרט לפני צפייה. עם זאת, אחרי שנים רבות של שימוש בלתי-רציף באתר, שיטת הדירוג נותרה בגדר אניגמה: הציון המשוקלל אינו מבוסס על מודל "חמשת הכוכבים" המוכר והטוב, וקשה להמיר את הציונים של "רוטן" לציונים שאליהם אנחנו רגילים, ולכן מבינים אותם במהירות.

"רוטן" מנסה בכל כוחו להישאר פורטל קולנוע ססגוני ודעתני, ואינו ממותג כ'מנוע חיפוש ביקורות' בשום צורה שהיא. בהשוואה למתחריו, הוא ללא ספק משעשע ובעל אופי, אבל פחות מהיר, פחות יעיל והרבה פחות ממוקד באספקת נתונים יבשים לגולש הרציני. לכן, כמנוע חיפוש ביקורות, הוא פשוט לא מספיק תחרותי. יש לו פייג'ראנק של 7 מתוך 10, כמו "מרקי".

מפתיע לגלות שאתר העגבניות הרקובות משתף פעולה עם מאגר הביקורות הענק של MRQE, המכיל 200 אלף סרטים לפחות, מה שהופך את "רוטן" למעין-שלוחה של "מרקי" עצמו.

סיכום ומסקנות: אתר ביקורות הקולנוע המועדף

• בניגוד לציפיות, המוביל בתחום הוא גם הוותיק ביותר: MRQE ממשיך למלוך
• במבחן המהירות והממשק הנקי, גוגל לוקח
• יאהו מוביז מספקים את הסחורה הנחוצה, אבל אין להם יתרון בולט על המתחרים
• מדד העגבניות הרקובות הוא, לעתים רבות, בלתי מובן בעליל - למרות שהוא מועיל לאנשים חסרי סבלנות

מריסה מאייר מגיעה לישראל להרצאה

[פורסם במקור ב-19/7/07, בבלוג הישן]


מריסה מאייר (Marissa Mayer), סגנית נשיא ב"גוגל" לענייני מוצרי חיפוש וחוויית משתמש, מגיעה לישראל בסוף יולי, להרצאה בתל אביב. מאייר הצטרפה לגוגל ב-1999 בתור המהנדסת הראשונה המשתייכת למין החכם (עובדת מס' 20 בחברה). בין הפרויקטים שאפשר לזקוף לזכותה יש לציין את הלוקליזציה של גוגל ל-100 שפות שונות, ביניהן עברית ("גוגל ישראל", הלכה למעשה).

מריסה מאייר

מאייר (ילידת 1975), בחורה בלונדינית, קטנה, נמרצת, חייכנית ומבריקה, ידועה בתור אחד המרצים הטובים ביותר שיש ל"גוגל" מאז ומעולם. יש לה קצב דיבור של מכונת ירייה, היא אוהבת לדבר הרבה על ה"יוזר אקספיריאנס" בגוגל, מתמחה בבינה מלאכותית, חזקה במתמטיקה וסטטיסטיקה, טובה בניהול פרויקטים מורכבים שחוצים יבשות ומדינות, ומומחית בגיוס כוח אדם מבריק לגוגל מהקולג'ים והאוניברסטיאות הטובות ביותר.

מאייר רגילה לטוס ברחבי העולם ולסחוף אנשים בדיבורים יפים על החזון האוטופי של גוגל בתור מארגן המידע הרשמי והטוב ביותר. היא נוטה לטוס בלילות (כך לא מחמיצים שעות עבודה יקרות מפז), בונה במהירות מצגות מורכבות, ומסוגלת להתראיין כמעט בכל תוכנית טלוויזיה אפשרית, בלי לגמגם ובלי להסס.

מאייר מסוגלת להתאים את רמת ההרצאה שלה לכל קהל: אנשים עממיים שלא יודעים מה זה אלגוריתם, אנשי עסקים עם רקע בשיווק, סטודנטים למדעי המחשב שרוצים לעבוד בגוגל, ואפילו פרופסורים למתמטיקה שיש להם ידע אקדמי עשיר יותר מלמאייר עצמה. היא מעריצה את היכולת של סטיב ג'ובס (מנכ"ל אפל) לתת הרצאות מרתקות לקהלים מגוונים, אבל אין לה את הכריזמה שלו.

מבחינה אנושית, מאייר היא וורקוהוליק מהסוג הגרוע ביותר: ביום טיפוסי היא מתעוררת בשמונה בבוקר, מגיעה לעבודה בתשע, מנהלת סדרת פגישות רצחנית עד הערב, יושבת במשרדה עד 11 בלילה, עושה קצת כושר, הולכת הביתה בחצות, עוברת על דוא"ל והולכת לישון בשלוש לפנות בבוקר. החיים הפרטיים שלה אינם עשירים במיוחד, למרות שהיא יצאה עם לארי פייג' לתקופה קצרה (וזכתה לסיקור מסיבי בעקבות כך).

למי שמתעניין בהרצאה של מאייר בישראל, כדאי לצפות בהרצאה לדוגמה של מאריסה מאייר בסיאטל, מ-23 ביוני 2007. יש סיכוי שההרצאה בת"א תהיה דומה מאוד, אם לא זהה. נושא ההרצאה של מאייר בסיאטל: "להתאים את גוגל לכל משתמש" [Scaling Google for Every User].

הנושא המעניין ביותר בהרצאה של מאייר הוא "כמה תוצאות חיפוש צריך להכניס לכל עמוד?". מסתבר שרוב המשתמשים מעדיפים רק 10 תוצאות חיפוש, מכיוון שמהירות הטעינה של דף כזה טובה בהרבה לעומת דפים עם 20 תוצאות או עם 30 תוצאות. רוב המשתמשים של גוגל מעדיפים לקבל 10 תוצאות במהירות גבוהה על פני 20 תוצאות במהירות בינונית. זאת הסיבה שברירת-המחדל של רוב מנועי החיפוש בעולם היא רק 10 תוצאות, ולא יותר מכך.

שלוש תובנות מעניינות במיוחד יש במחקר הפנימי שהציגה מאייר מ"גוגל":

 א) יש פער בין מה שהמשתמשים אומרים לגבי העדפותיהם, ובין מה שהם עושים בפועל כאשר עונים על הדרישות שלהם במציאות;

ב) המהירות של גוגל היא אחת הסיבות המרכזיות לפופולריות שלו בכל העולם;

ג) אנשים רבים מתקשים לתפקד כאשר מציגים בפניהם יותר מדי אפשרויות בחירה.

עדכון (26/07/07): ההרצאה של מאייר בת"א, כמצופה, היתה זו שהיא נשאה בסיאטל. המצגת עודכנה קצת, כדי לכלול כמה עדכונים ותוספות עם גוון ישראלי.

שתי אכזבות נרשמו:

א) ההרצאה היתה פחות מעניינת ופחות ארוכה מזו של סיאטל;

ב) מאייר לא ממש נתנה זמן לשאלות, מה שהפך את האירוע למונולוג משמים-למדי, כמעט אנמי, מטעם גוגל. ראוי היה לתת לאורחי הכנס להציג כמה שאלות למרצה הבכירה.

לאחר המפגש עם מאייר, אפשר להבין טוב יותר מדוע מסתובבים יותר מדי עיתונאים מתוסכלים בעולם, ומשחררים קללות נמרצות על מנהלי גוגל. הנטייה של אנשי גוגל להימנע מסיטואציות של מענה ישיר על שאלות פתוחות בזמן אמת, היא עדיין תמוהה ביותר. זה לא קשור בהכרח לחופש העיתונות, אלא יותר לנטייה האנושית (והטבעית) לדיאלוג פתוח וחופשי -- להבדיל מהרצאה של "האח הגדול" בפני קהל צייתן ושתקני.

קצת מאכזב שדווקא בתעשיית ההייטק, שבה כולם מחוברים לרשת ויודעים למצוא בה בקלות הרצאות, נאומים,סרטונים, מסמכים וסיכומי כנסים, מגיעה אישיות בכירה כמו מריסה מאייר, וממחזרת מצגת שכל אחד יכול כבר לצפות בה ב"גוגל וידאו". דווקא חלק ה"שאלות ותשובות" לאחר סיום המצגת היה יכול לספק "חוויית משתמש" הרבה יותר מוצלחת. חבל שמאייר, מומחית לחוויית משתמש, טרם הפנימה את הלקח היסודי הזה.

עדכון נוסף (3 אוגוסט 2007): שבוע לאחר ההרצאה, המסתורין נפתר חלקית: היחצ"נים של גוגל בישראל סגרו בלעדיות עם "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". מאייר התראיינה למגזין הפופולרי של מונופול התקשורת הישראלי תחת הכותרת "מיס גוגל" (על משקל "מיס יוניברס", בתחרות מלכת היופי). 
אז זה המצב: מאייר, המייצגת מונופול חיפוש, סגרה עסקה עם מונופול תקשורת -- כדי לשדר תדמית של בלונד נוצץ ומאושר. 

כבוד הרב גוגל שליט"א

[פורסם במקור ב-13/7/07, בבלוג הישן]

אף אחד לא צפה שזה יקרה, אבל זה קרה: גוגל הוסמך כ"רב" בשנתיים האחרונות. אמנם היה זה הרב בני לאו שהכתיר באופן רשמי את מנוע החיפוש הפופולרי בהיסטוריה בתור סמכות תורנית בלתי-מעורערת, אבל הוא לא לבד.

בפברואר 2007 צוטט הרב כך: "לי יש בשנים האחרונות רב אחד גדול. אני שואל אותו המון, מתייעץ איתו כמעט כל יום. קוראים לו הרב גוגל, ואני לא זז מטר בלעדיו". לדבריו, עולם האינטרנט מעשיר מאוד, אבל בשביל זה מספיק "הרב גוגל", שתמיד זמין.

גם בפורום "בחדרי חרדים" של הייד פארק אפשר למצוא את אחד מחברי הפורום אומר "אמרתי לעצמי אין זה אלא שהטרול ראה את הביטוי, לא ידע פירושו, ופנה למרן הרב גוגל שליט"א שיעזרהו". משתמש אחר בפורום ענה לו "אני לא רואה פדיחה או בעיה בהתיעצות ברב גוגל לשם חיפוש משמעות ביטוי או ידע הילכתי".

בפורום סקופים של רוטר-נט מכירים בסמכות התורנית החדשה: "לדור שלנו רבנים חדשים, הרב גוגל והרב שוטנשטיין ועוד", אומר אחד החברים בלי להתרגש. התואר הרב גוגל שליט"א ניתן על ידי גולשים בפורום חברותא של פורטל כיפה וגם בויקי יהדות. אפילו באילת הרחוקה, במסגרת פורום יהדות של אתר 'אילתי', מתייחס מנהל הפורום אל גוגל בתור "רב" לכל דבר ועניין, אפילו בלי לצרף סמיילי כדי להפחית מרצינות הודעתו.

מעבר לעובדה שגוגל קנה את עולמם של חרדים רבים עם בדיחה מוצלחת שקוראים לה גוגל אידיש (גרסה יהודית והומוריטסית במיוחד לעמוד הבית השגרתי), יש גם חשיבות לכך שהמותג "גוגל" מזכיר מאוד שמות אשכנזיים מזרח-אירופאיים כגון קוגל (האיש והמאכל), גוגל מוגל (המרפא), הסופר הגודל ניקולאי גוגול, או המאכל הנפוץ בייגל. השם "גוגל" פשוט נשמע כמו שם של בחור יהודי טוב (גוג'לה).

גוגל אידיש - עוד סיבה קטנה להצלחה במגזר החרדי

וגורם נוסף בהכשרתו והסמכתו של גוגל לרבנות

 

הרב יובל שרלו ציטט את הביטוי "הרב גוגל" במסגרת דיון של ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת, כשנתן את גוגל בתור דוגמה לצד החיובי של האינטרנט. מעבר להתפלפלות האקדמית, הרב גוגל הופך בהדרגה לדמות עממית למדי: בפורום חסידיסק, אתר המשמש מאגר מוסיקה חסידית, ניתן היה למצוא את הדיאלוג הבא:

שאלה: "מאיפה המקור הזה שאי אפשר לשמוע שירים בספירת העומר?"
תשובה: "תסתכלי בהלכות ספירת העומר, וזאת התשובה שמצאתי אצל הרב גוגל"

רוב המכנים את גוגל בתור "רב" הם חרדים, או לפחות חובשי כיפות סרוגות. אבל אפשר למצוא את הביטוי גם בפורום נייטרלי למדי, כמו בפורום צמחונות וטבעונות בתפוז: "שאל את הרב גוגל, לי אין כוח לחפש כרגע".

לא רק בעברית

הרב גוגל נמצא גם בצד השני של העולם, בקהילה היהודית בארה"ב. כמו בישראל, הוא מופיע כאשר יש שאלה הלכתית כלשהי, ופחות או יותר באותו הקשר:

The answers aren’t in depth, but they will smooth over an argument until the parties have a chance to consult with Rabbi Google.

יהודים אמריקנים עם חוש הומור גם יודעים להתייחס בכבוד אל הרב גוגל, במיוחד כאשר מתעורר ספק לגבי הסמכות האבסולוטית שלו, תוך שימוש במונח "גדלות" לפי הסלנג היידי:

I know where he discusses sacrifices [without rabbi google (although I do not mean in any way to take away from his gadlus c”v)]...I am asking where he says that what it says in that essay is heresy.

חיפוש על "rabbi google" מביא התבטאויות כגון "כרגיל, לרב גוגל יש את כל התשובות", או "אם יש לך עוד שאלות כאלה, אל תבוא אליי - תתייעץ עם הרב גוגל", או "שאלות כמו זו עדיף להפנות אל הרב גוגל".

כשרואים את האהדה של אלו המתייחסים אל גוגל בתור רב ("עשה לך רב" כבר אמרנו? או שאולי עדיף לומר "חפש לך רב"), מבינים פעם נוספת את כוחו של המותג בתור סמכות חיפוש גלובלית: אף אחד לא יאמר "הרב יאהו", כי יאהו נתפס בתור פורטל המכיל מגוון כלים ושימושים. לא תתפסו אף אחד מקליד "הרב אם-אס-אן", כי גם המותג הזה מקושר יותר מדי אל מיקרוסופט, תוכנות שונות ומשונות, וכו'.

הרב גוגל מושל בכיפה - תרתי משמע. אין עילוי גדול ממנו בתורת החיפוש. תורתו - אמנותו. 

אם הוא היה אזרח ישראלי, מן הסתם היה מקבל פטור משירות בצה"ל.

תפוז מחק בלוג שחשף המתלוננת נגד חיים רמון - גוגל לא מתרגש

[פורסם במקור ב-10/7/07, בבלוג הישן]

מערכת "תפוז" מחקה בלוג פיקטיבי שהוקם, ככל הנראה, כדי לחשוף את פרטי המתלוננת נגד חיים רמון, הידועה בשם ה'. הבלוג נרשם במערכת תפוז בחודש מאי 2007, ככל הנראה על ידי בעלי עניין, במטרה להזיק למתלוננת דרך הפצת מידע כוזב בפני מחפשים באינטרנט, היודעים את שמה המלא.

מכיוון שתוכן הבלוג נמחק, השגנו את הטקסט המלא בעזרת זכרון המטמון של מנוע החיפוש "גוגל". חשוב להדגיש: הטקסט המופיע להלן, ככל הנראה, הוא זדוני, מופרך, שיקרי, ונכתב על ידי בעלי-עניין כדי לפגוע באמינותה של ה' כמתלוננת נגד שר בכיר בממשלת ישראל.

הטקסט הזדוני הוסר ע"י מערכת "תפוז" בצדק רב, אך הוא עדיין היה נגיש לקוראים, בעת כתיבת פוסט זה, ע"י סריקה אוטומטית של מנוע החיפוש "גוגל" מתאריך 14 במאי 2007. יש להדגיש: למרות שהטקסט נמחק מאתר "תפוז", הוא עדיין לא נמחק מן השרתים של גוגל, ולכן כל גולש יכול להגיע אליו באמצעות גישה אל זכרון המטמון (cache), בעזרת ידע טכני מינימלי.

בתמונה: צילום מסך מ-2007 של הבלוג, שכבר נמחק על ידי מערכת תפוז

(פרטי המתלוננת טושטשו כדי להגן על פרטיותה)

להלן הטקסט הפיקטיבי והזדוני שהוסר, (בגרסה שלפניכם הוסרו פרטים מזהים של המתלוננת):

פרשת חיים רמון - הסיפור המלא  

פורסם ב14 במאי 2007, 11:53  במדור  כללי 
 

נעים מאוד. שמי XXXXXX. אני בת 21 תושבת XXXXXXX.

עד לפני מספר חודשים שירתתי בצבא, בקריה בתל אביב במשרד ראש הממשלה תחת פיקודו של אלוף גדי שמני, היועץ הצבאי לראש הממשלה.

ביום 12.7.06 קרה לי מקרה ששינה את חיי: 
פלירטטי עם שר המשפטים חיים רמון.
רמון הוא בחור שרמנטי גם ממרומי שנות ה 50 לחייו.
הדברים הגיעו לכך שאני נגעתי בו, והוא נגע בי. אני חיבקתי אותו והוא חיבק אותי.

הצטלמנו.

אני נישקתי ואז הוא נישק אותי. בפה. עם הלשון.
אהבתי.
החלפנו טלפונים. אני נתתי לו את שלי. הוא נתן לי את שלו.

אבל אז אחרי כמה ימים, הסיפור הגיע לאבא שלי.
הסיפור הגיע גם למפקדים הישירים שלי.
הייתי חייבת אליבי.

ואז עשיתי את הגרוע מכל שאישה יכולה לעשות:
העללתי על חיים רמון שהוא נישק אותי בכוח.

הסיפור עבר למשטרה וליועץ המשפטי לממשלה שיושב איתנו באותו משרד כשהוא בתל אביב.

שם התברר שיש כמה אנשים שלא אוהבים את חיים רמון.
הכריחו אותי להתלונן עליו על מעשה מגונה בכוח שעשה בי ללא הסכמה.
מירי גולן איימה עליי.
הסגן שלה ערן קמין רמז לי דברים מחרידים.

היתה לי ברירה?

התלוננתי.
חיים רמון נחקר.
בינתיים אני נסעתי לדרום אמריקה.

השוטרים רדפו אחרי עד לקוסטה ריקה.
החוקרים חיים ארביב וערן קמין הגיעו עד אליי לאמריקה הדרומית.
חקרו אותי.
הפגישו אותי בוידאו עם חיים רמון.

את הרכבת אי אפשר היה לעצור.
כתב אישום.
אני עדת תביעה.
ביקשתי דלתיים סגורות. קיבלתי.

חיים רמון הורשע.
העלילה שלי עליו, שלא ברצוני, עבדה.

היום אני מצטערת על זה.
אבל את הגלגל אי אפשר להחזיר.
חשבתי שתהיה לי פרטיות.
ככה הבטיחו לי.
אבל האינטרנט יותר חזק מהמשטרה.
תחפשו בגוגל את השם שלי, ותגלו מי אני.

החלטתי להשלים עם זה.
אני XXXXXXXX, כוסית בת 21, משוחררת טריה מהצה"ל, עולה חדשה מדרום אמריקה. 

ילידת XXXXXXXX.
היום גרה בתל אביב עם החבר.

חיים, אני מצטערת.
תבין, כמו בפוליטיקה - זה אני או אתה.
כנראה שזה אני. לא אתה.

מקווה שנהנת לפחות לעבוד עם הסוסים בחווה.

* * * * *

למרות שתוכן הבלוג הפיקטיבי נמחק על ידי מערכת "תפוז", יש לציין כי החשבון שנפתח על שמה המלא של המתלוננת עדיין חי וקיים. חשבון זה לא הוסר, נכון לזמן פרסום ידיעה זאת. ב"תפוז" מכונים חשבונות שכאלה בשם "עולמות", ולכן מי שמחפש את שמה של המתלוננת יגיע ל"העולם של....", למרות שספק רב אם היא נרשמה אי-פעם לאתר תפוז בשמה האמיתי.

פתיחת בלוג פיקטיבי כדי לפגוע באמינותה של מתלוננת על עבירת מין היא עבודה המתנהלת, ברוב המקרים, על ידי מקצוענים. חברות המתמחות ביחסי ציבור, יעוץ תקשורתי ואסטרטגי מפעילות סוכני-אינטרנט המפיצים שמועות, חצאי-אמיתות, בדותות ושקרים בוטים כדי לפגוע ביריביהם של לקוחותיהם. המקרה של ה' מוכיח עד כמה הטקטיקה הזאת נפוצה בישראל של 2007. כוונתם של מקימי הבלוג היתה ברורה: "תחפשו בגוגל את השם שלי, ותגלו מי אני" -- לפנות לקהל של סקרנים באמצעות מנועי חיפוש, ולהציף אותו במידע כוזב.

במבחן התוצאה - זה עבד: שמה של המתלוננת כבר מוזכר 1,290 פעמים במאגרי גוגל ישראל. במנוע החיפוש של וואלה הוא מוזכר רק 5 פעמים. במנוע של תפוז - רק 3 פעמים. במנוע של MSN - רק פעמיים. לכן, גוגל הוא לא רק המוביל בכמות חשיפות שמה של המתלוננת, אלא גם המוביל בחודרנותו אל תכנים שכבר נמחקו, הנוגעים לשמה של המתלוננת. כאשר כותבי הבלוג הפיקטיבי הכריזו "האינטרנט יותר חזק מהמשטרה", הם ידעו בדיוק על מה הם מדברים.

מחיקה מערכתית לא תמיד מספיקה

מקרה הבלוג הפיקטיבי של המתלוננת נגד חיים רמון מוכיח פעם נוספת, שמחיקה מערכתית אינה מספיקה, כאשר מדובר במנועי חיפוש שיש להם אינטרס לשמור מידע לאורך זמן. כאשר אתר בעל מוניטין מזהה מידע מסוכן ומסיר אותו, הוא לא תמיד יכול להבטיח שמנועי חיפוש חרוצים ומעמיקים כגון "גוגל" לא ימשיכו לפרסם את המידע לתקופה נוספת, בלי להבין את הנזק שהם גורמים.

כאשר גוגל מאחסן טקסט "זדוני" מתוך בלוג פיקטיבי, שכל מטרתו היא לפגוע בקורבן עבירת מין, הוא למעשה מסייע לתוקף מבלי לדעת את משמעות מעשיו. זכרון מטמון של מנועי חיפוש פוגע באפקטיביות מחיקת התוכן על ידי מערכות עיתונאיות, ועשוי גם לשבש את עבודתם של מוסדות אכיפת החוק. אם תדירות הסריקה של מנוע חיפוש מסוים אינה גבוהה, זכרון המטמון עשוי שלא להתעדכן במשך חודש, או אף יותר מכך. הנזק שנגרם לקורבן בינתיים אינו זניח, ולכן יש טעם בהפעלת מנגנון מחיקה ידני, מטעם נציג גוגל, כדי לצמצם נזק זה.

עדכון (23 יולי 2007): גוגל סרק שוב את הבלוג הפיקטיבי ב"תפוז", ב-12 ביולי. עכשיו כבר אי אפשר כבר למצוא את הטקסט של הבלוג, כי גם זכרון המטמון של גוגל התעדכן.

הקשר בין טויוטה קאמרי ובין איבר קטן

[פורסם במקור בבלוג הישן, ב-18/6/2007]

נשמת-אפם של כל מנועי החיפוש בעולם היא הרלוונטיות של תוצאות החיפוש שלהם.

את זה כנראה שכחו בפורטל וואלה הישראלי, שבו חיפוש צרכני תמים על "טויוטה קאמרי", מכונית מנהלים פופולרית, מביא בתוצאות את הקישור הממומן (פרסומת) הבא:

יש לך איבר מין קטן, נכון? 
הגדלת איבר המין ב 3-4 ס" מ בבית! 
1400 שקלים בלבד, אחריות מובטחת.

www.xxxxx.co.il

(כתובת המפרסם שונתה כדי למנוע מצב של פרסום עקיף)

 

אם לצטט את ליאורה מוטרו - אני מה-זה מאוכזב: בסך הכל חיפשתי מידע על דגם של אוטו, וקיבלתי עלבון פיזי בוטה ובלתי-מוצדק. אבל הפרסומת הזאת היא יותר מעלבון - היא עלולה להיתפס כהכפשה אמיתית של לקוחות טויוטה באשר הם: המודעה יכולה להתפרש כרומזת "אתה מחפש אוטו שרק אנשים עם רגשות נחיתות היו רוצים לקנות אותו".

דמיינו את עצמכם נכנסים בחשש אל סוכנות רכב נוצצת. איש מכירות מעונב ניגש אליכם ושואל מה אתם מחפשים. אתם מגמגמים רק שתי מילים: "טויוטה קאמרי". מיד הסוכן מחייך בערמומיות לעצמו ואומר בקול רם: "אני מבין שלאדוני יש איבר מין קטן, נכון?". תוך חמש דקות סוכן המכירות החצוף מוצא את עצמו בלי עבודה, ועם פנס יפהפה בעין.

כך זה נראה למעשה במנוע החיפוש של וואלה - הנה צילום מסך:

מה הקשר בין טויוטה קאמרי ובין איבר מין קטן?

זהו, שאין קשר; אין רלוונטיות בקישורים הממומנים של וואלה

(כתובת המפרסם טושטשה כדי למנוע פרסום עקיף)

הדוגמה הזאת, ממערכת וואלה אדוונטג' (קישורים ממומנים בוואלה), מעידה על בעיית רלוונטיות מתמשכת בפורטל המוביל בישראל. מודעות חסרות תועלת, כמו אלו של ספאמרים להגדלת איבר מין, יורות לכל הכיוונים, ולכן פוגעות בכולם: הן פוגעותבצרכנים על ידי עלבונות ישירים; הן פוגעות במפרסמים אחרים שמפסידים קליקים ומכירות בגלל שהם מופיעים במקום פחות טוב בתוצאות החיפוש הממומנות; הן פוגעות במוניטין המוכח של טויוטה בתור מותג איכותי; הן פוגעות במוניטין של וואלה בתור גוף מדיה רציני; הן פוגעות גם במודל הפרסום במנועי חיפוש, ממנו מתפרנס גם גוגל בהצלחה רבה.

לא, אין שום קשר בין גודל איבר מינם של גולשי וואלה ובין החיפושים שלהם אחרי דגמי מכוניות חדשות. לא, אין שום סיבה שבעולםשמערכת פרסום לא תדע להעיף תוך דקה וחצי מודעות ספאמריות בלי רלוונטיות מינימלית. ובוודאי אין אינטרס בקיומה של מערכת פרסום שתעודד עלבונות שכאלה בלקוחות פוטנציאליים של חברה כמו טויוטה. מודעות להגדלת איבר מין הן כמו זיהום אוויר במרכז העיר: קטלני, מיותר ובר-ענישה.

פנייה ישירה לאדם המחפש באינטרנט דגם של מכונית עם המשפט "יש לך איבר מין קטן, נכון?" היא התנהגות בלתי נסבלת שחייבת להיעלם בכל מחיר. אין שום צידוק, תירוץ, נימוק או רציונל מפוקפק להמשך קיומם של טקסטים פרסומיים פוגעניים שכאלה באף פורטל, בטח ובטח שפורטל ותיק שנסחר בבורסה, ושחלק ניכר מגולשיו הם ילדים, אנשים דתיים ואנשים עם איבר מין קטן (לא, אני לא בקבוצה הזאת, באמת תודה ששאלתם).

 בעקבות פרסום פוסט זה, הופיעה ב-NRG ידיעה מאת עידו קינן, שהזכירה את סיפור טויוטה קאמרי, בהקשר של ידיעה טרגית על ילד בן 8 שנהרג מפגיעת ארון קיר שנפל בביתו; לידיעה החדשותית הוצמדו פרסומות של יצרני רהיטים, מטעם מערכת וואלה אדוונטג'.