4.4.2012

גוגל יראה לכם סקס אנאלי במוזיאון ישראל

מוזיאון ישראל הצטרף לפרויקט האמנות של גוגל, 150 מוזיאונים מ-40 מדינות; אך התמונה שנבחרה לייצג את המוזיאון שלנו בעמוד שלו מציגה זוג בבלים מבצעים מין בחדירה אחורית. אנא הרחיקו את הילדים מן המסך


אנשי גוגל גאים מאוד בפרויקט האמנות שלהם (Google Art Project): ענק החיפוש סרק למעלה מ-30 אלף יצירות אמנות בינלאומיות, מתוך 150 מוזיאונים שנבחרו בשלב זה.

עכשיו הצטרף מוזיאון ישראל בירושלים אל חגיגת ההנגשה של האמנות: אפשר למצוא כרגע 520 יצירות של 128 אמנים המוצגים במוזיאון הלאומי שלנו.

מה חבל, עם זאת, שאנשי גוגל לא חשבו על האפשרות שדווקא ילדים ירצו להשתמש בפרויקט: היצירה המרכזית המעטרת את עמוד הבית של המוזיאון שלנו, מציגה זוג בבלי המוציא לפועל מערכת יחסים אנאלית. אוקיי, אולי זה לא אנאלי, אלא סתם 'דוגי סטייל', אבל זו לא הנקודה בכלל.

במוזיאון ישראל עצמו, הפריט הזעיר עשוי לחמוק מעיניהם של רוב המבקרים. הוא אינו מקבל מיקום כה מרכזי במרחב הפיזי. כאן, לעומת זאת, במרחב הוירטואלי שיצר גוגל, הפריט המיני הבוטה הזה מוצג במלוא הדרו, בחזית הפרויקט, לכולם.

בכל מה שנוגע לסינון של תכנים מיניים בוטים, גוגל עושה בדרך כלל עבודה טובה. למשל, הפילטר סייף-סרצ' (SafeSearch) מצליח להרחיק זוהמה רבה מעיני הילדים שלנו. כאן, ההנגשה של האמנות העולמית לקהל הגולשים הרחב עשויה להיתקל בכמה בעיות מעניינות.

ראשית, לא בטוח שדווקא לוחית החימר הזו, מכל יצירות האמנות במוזיאון ישראל, צריכה לייצג את המוסד המכובד הזה, בעמוד הבית שלו. שנית, בהחלט ייתכן שגולשים חרדים ייכנסו לאתר וייאלצו להסתלק מיד. שלישית, לא בטוח שכל יצירת אמנות עתיקה צריכה לקבל חשיפה כה רחבה, כאשר התוכן שהיא מציגה עלול להיתפס כשוביניסטי, משפיל או אפילו מזיק מבחינה חינוכית.

הסיור הוירטואלי התלת-מימדי במוזיאון ישראל הוא, ללא ספק, ניצחון טכנולוגי. היכולת לשוטט בקלות בתוך מוזיאון שנמצא במדינה אחרת נחשב, עד לא מזמן, למדע בדיוני. אבל אפילו "נמרוד", הפסל המיתולוגי של יצחק דנציגר מ-1939, ממשיך לעורר מחלוקת, ואינו בהכרח ברור או קל לקהל צעיר או שמרני.

בתמונה: אונס או מין מרצון? לעולם לא נדע [סאטירה המבוססת על לוחית חימר בבלי במוזיאון]

שלא תבינו את הכתוב כאן בצורה לא נכונה: כל הכבוד לגוגל על העבודה הקשה, על הצילומים ועל החידושים שהוא מציג לטובת כולנו. אבל תהליך הדיגיטיציה של המוזיאונים ברחבי העולם עדיין איננו פשוט, אינטואיטיבי או נקי מבעיות. הוא בוודאי לא מחליף את הביקור האמיתי במוזיאון עצמו.

קחו למשל את נושא הטשטושים: במקומות מסוימים, אפילו גוגל מודה שנאלצה לטשטש חלק מן המוצגים, בגלל בעיות של זכויות יוצרים. יצירה עתיקה אינה זקוקה לאישור משפטי לפני העלאתה לרשת, אבל הצגת יצירת אמנות מן התקופה המודרנית עלולה להיתקל בקשיים משפטיים ניכרים, כיוון שהאמן עדיין בחיים, או שלא חלף מספיק זמן מאז מותו כדי שהיצירה תשתחרר אל 'המרחב הציבורי' (public domain).

גם הזכויות על צילום היצירות, השייכות למוזיאון, אינן מובנות מאליהן. מי קבע שהמוזיאון רשאי לצלם יצירה שאינה מוגנת בזכויות יוצרים - ואז להחליט שיש לו זכויות יוצרים מלאות על הצילום עצמו? הרי כל ילדה עם אייפון יכולה לצלם תמונה דומה, אם רק תבקר במוזיאון. יש משהו מרתיע בהשלטת זכויות יוצרים מלאות על יצירות קלאסיות שנמצאות במרחב הציבורי.

ובכל מקרה, שיטוט פיזי במוזיאון הוא קל בהרבה משיטוט וירטואלי במנגנון ה"סטריט ויו" של גוגל. קשה לנוע במרחב בלי להפעיל מחשבה. קשה להביט מקרוב בכל תמונה בלי להסתבך עם המקלדת והעכבר. קשה להציץ על כל יצירה ממגוון רחב של זוויות, כפי שהיינו יכולים לעשות אם היינו שם. ולפעמים פשוט הולכים לאיבוד במרחב, או מאבדים את היכולת להבין מאיפה באנו ולהיכן צריך ללכת עכשיו.

עם זאת, דווקא מיזם שאפתני ויקר כמו "גוגל ארט פרוג'קט", מרשים ככל שיהיה, מדגים עד כמה אנו נמצאים בתחילת הדרך: 150 מוזיאונים הם עדיין רק טיפה זעירה באוקיינוס התרבותי של כדור הארץ.

הוסף רשומת תגובה
כל הזכויות שמורות לבלוג חופש החיפוש 2007-2012