במזל-טוב תורגם לעברית הספר "הסיפור של גוגל" (הוצאת מטר 2006, 271 עמודים, כריכה קשה), שיצא בארה"ב כבר בנובמבר 2005. הספר, מאת דיויד וייז ומרק מאלסיד, רוכב על גל ענק של השתפכות תקשורתית כלפי גוגל המונפקת, זו שהפכה הרבה משקיעים למליונרים, וממשיכה להדהים את וול-סטריט כמעט מדי יום.
אם במקרה של החיפוש מאת ג'ון בטל, ספר שנסחף בהערצתו לכוכבי ענף החיפוש, היה אפשר עוד להתרשם שמדובר במבט שקול ומאוזן על תעשיית מנועי החיפוש, הרי שבמקרה של 'הסיפור של גוגל' מסתבר שהפעם המחברים פשוט הלכו רחוק מדי עם הצד התעמולתי, הנאיבי והשטחי של המיתולוגיה הגוגלית.
ב"אמזון" אפשר להתרשם היטב מביקורות הגולשים, שאמנם העריכו את סגנון הכתיבה הקולח ואת המבנה הקריא שלו, אך גם לא חששו להתבטא בנחרצות כנגדו: "אם אתם קוראים עיתונים, לא תלמדו כאן משהו חדש.
הספר עובר על נושאים רבים, אבל לא נותן לכם להבין אותם"; "הספר הזה הוא לא בשבילך אם אתה מחפש פרטים טכניים, את הצד האפל של גוגל, או צריך מבט אובייקטיבי על מנוע החיפוש הזה"; "הספר נכתב על ידי מעריץ...לפעמים חשבתי שמדובר בפרודיה...לפעמים זה נראה כמו עלון דתי ולא היסטוריה של חברה"; "אם אתם מחפשים ניתוח עומק על איך גוגל עובד, או מהם האתגרים העסקיים העומדים בפניהם, אולי תתאכזבו".
שני מחברי הספר, וייז ומר מאלסיד, הם תחקירנים מיומנים שזכו לפרסום רב על עבודתם בתחום הפוליטי והמודיעיני. דווקא אנשים כאלה, שאמורים לחשוב בצורה ספקנית ולדעת למתוח ביקורת על גופים בעלי כוח, לא הלכו עד הסוף ולא הצליחו לשבור את חומת השתיקה, הסובבת את מטה ההנהלה הבכירה של גוגל כיום, ב"גוגל-פלקס" האימתני שלהם.
כל תופעה חברתית, מסתבר, היא מחזורית: זה מתחיל עם סנוניות קטנות המבשרות על בואו של משהו חדש, נמשך עם גרעין מעריצים קטן בשוליים, פורץ בגדול אל התקשורת הממוסדת, הופך לגל ענק של אופטימיות מופרכת, ומתנפץ אל חוף המציאות כעבור כמה שנים. כך גם כאן: במקום לתת לצרכן את המידע האמיתי שאותו הוא באמת צריך, אנחנו מקבלים אגדות עממיות, מיתוסים עירוניים והרבה שאלות שנותרו בלתי-פתורות.
כבר נמאס לשמוע על חדר האוכל המשוכלל, הרולר-בליידס, הפגישה בסטנפורד, ההתחלה הצנועה במוסך, ארוחת הנצחון ב'בורגר-קינג', עליית המנייה והסיקור האובססיבי -- תנו לנו קצת זוויות חדשות, תנו קולות ביקורתיים, תנו סיפורים של נפגעי-גוגל, תחפשו בנרות כמה מדליפים מתוסכלים בתוך משרדי החברה, ותביאו קצת יותר בשר על הסכנה במונופוליזציה.
עבדים של גוגל היינו - מתי בני חורין?
עדכון 3 נובמבר: ב'קפטן אינטרנט' התפרסם ראיון עם דיוויד וייז, שכמובן התמקד ברכילות ולא התייחס כלל למקור ההכנסות האמיתי היחיד של גוגל: פרסום. כתבי 'הארץ' (גליה ימיני, אליחי וידל) החניפו למר וייז בלי חשבון, הבליטו את הרקע היהודי שלו, ולא אמרו כמעט שום דבר על איכותו של הספר כמסמך עיתונאי מאוזן. מי אמר "תיבת תהודה יחצנית" ולא קיבל?
עדכון 4 נובמבר: חיזוק חיובי מגיע ל"גוגל, תעשה לי ילד", מאמר הביקורת של דורה קישינבסקי ב-NRG. יפה שגם אצלנו, בישראל הקטנה, לא פוחדים למתוח ביקורת על מנוע החיפוש החזק בהיסטוריה, ולדעת להסתכל בגובה העיניים על "הסיפור של גוגל" בלי לאבד עשתונות מול המוניטין האוף-לייני של הכותבים. ההתרשמות הכללית של קישינבסקי מהספר ("מכתב אהבה של מעריצים נלהבים") מסתיימת בהסתייגות קלה ("משתפר בפרקים האחרונים"), אבל יפה לראות שאנחנו כבר לא נופלים אפיים ארצה ומשתחווים לסנה הבוער של ברין ופייג'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה