17.12.2008

אבולוציה של חיפוש דפדפני

ככל שהרשת הפכה לכלי עממי יותר, כך עבר הדפדפן שינוי מהותי: תיבת הכתובת (Address Bar) הלכה ונכחדה בהדרגה, והפכה לתיבת חיפוש דפדפני ("אומניבוקס"). אפשר לראות איך הואץ התהליך בעזרת גוגל, כוח אינטרנטי עצום המנסה להנגיש את הרשת לכל אדם בכדור הארץ - לטוב ורע

בימיה הראשונים של הרשת, רק מדענים מעטים תיפעלו אותה. ב-1994 פרצו הדפדפנים הראשונים כגון מוזאיק, לינקס ואופרה. הם פעלו על ידי הקלדת כתובות שונות בתיבת הכתובת ("אדרס בר"). תוך זמן קצר החלו לצוץ מנועי החיפוש הראשונים, שהקלו על הניווט ברשת, אבל רוב הדפדפנים הראשונים לא איפשרו לבצע חיפוש דפדפני ישיר ופשוט. החיפוש נתפס אז בתור פעילות שמבצעים באתרים, ולא בדפדפן.

ככל שהרשת תפסה תאוצה בסוף שנות ה-90, היא פנתה ליותר ויותר משתמשים חסרי רקע במחשבים. עבורם, הקלדת כתובת (url) היתה משימה מסובכת ביותר. הם תמיד נאנקו תחת הצורך להקליד http:// או להשתמש בשלוש אותיות w בזו אחר זו (תמיד זה יצא ww או אפילו wwww). אלו אותם אנשים שהתקשו להכניס את הנקודות במקום הנכון (ולהתפלל שלא ייצא להם פסיק בטעות), לזכור אם הסיומת היא com או co.il או בכלל org, ובכלל הם למדו להתייחס ל-url בתור כאב-ראש, במיוחד כאשר היה מדובר בקישורים עמוקים, כאלו שדורשים לזכור גם שמות קבצים וספריות.


שדות הקטל של הכתובות
חיות-טרף אינטרנטיות ניצלו מיד את חולשתו של ההמון בהקלדת הכתובות. בכל פעם שטעית בהקלדת כתובת של אתר ידוע (למשל, yahooo עם שלושה o במקום שניים), היית מותקף בעשרות חלונות קופצים, פרסומות מכל הסוגים, תוכנות להורדה, סוסים טרויאנים, נסיונות חטיפת דפדפן, גניבת זיהות (פישינג) ומה לא. חוטפי-דומיינים ("סייבר סקווטרז") השתלטו על טעויות הקלדה נפוצות, ומליוני יוזרים תמימים חטפו סטירה שוב ושוב. הגולשים הנעלבים למדו את הלקח: ה"אדרס בר" הוא מקום מסוכן, שכדאי להתרחק ממנו.

כאן נכנסו מנועי החיפוש החדשים לתמונה: נטקס, למשל, ידע לתרגם מילים בעברית לכתובות אינטרנט באנגלית. בדפדפן של מיקרוסופט היתה אפשרות תיקון חלקית, שגרמה לכך שבכל הקלדת כתובת שהסתיימה ב"סליחה, אין דבר כזה", היה הדפדפן מפנה את הגולש לדף תוצאות חיפוש, שרק חלקן היו רלוונטיות; זה היה מועיל לעתים, אך זה לא הגן על הגולשים מפגיעה זדונית.


מנוע החיפוש כמושיע
גוגל היה הראשון שידע להביא את האתר הרצוי לראש התוצאות. המשתמש הממוצע למד לסמוך עליו בצורה עיוורת. במקום להסתכן בהקלדת כתובת, הגולש למד להגיע לאתרים באמצעות כתיבת שמם או חלק מכתובתם אל תוך תיבת חיפוש גוגלית. מנוע החיפוש "תירגם" את השאילתה לכדי כתובת מושלמת, נקייה ומהוגנת. לא יודע איך להגיע? לך לגוגל ותכתוב שם משהו. ככה לא תיפול לעולם.

בהמשך, שיכלל גוגל את הדרך שבה הוא מתקן שגיאות כתיב, שגיאות הקלדה ומילים נרדפות בעזרת שיטות סטטיסטיות חכמות ("האם התכוונת ל...?"). בשלב הזה יכול היה המשתמש הנבער-מדעת להרים ידיים לגמרי, ולדעת שתמיד מנוע החיפוש יהיה יותר חכם ממנו, יבין אותו יותר ממה שהוא מבין את עצמו, ותמיד יציל אותו ממבוכה: "אתה לא טיפש, אני סולח לך על הכל, ומטפל בבקשה שלך אפילו בלי לגעור בך על היכולת האנושית המפוקפקת שלך", אמר האל גוגל לחסידיו חסרי האונים.

אבל זה לא הספיק לו, ל"גוגל". מהנדסי החברה קלטו שחלק גדול מן האקשן בתחום הניווט והחיפוש ברשת מתרחש כבר בדפדפן, ולא אצלם באתר. לכן הם עבדו מהר וייצרו תוכנה קלילה שתתחרה בדפדפן של מיקרוסופט, ותאפשר למנוע החיפוש העולה להידחף אל אחת התוכנות החשובות ביותר במערכת ההפעלה המודרנית: אקספלורר.

כך נולד ה"טולבר" (סרגל כלים) של גוגל.


עידן ה"טולבר"
בעזרת ה"גוגל טולבר", תיבת החיפוש הפכה לחלק בלתי נפרד מן הדפדפן. היא אמנם היתה קטנה, ולא החליפה את תיבת הכתובת הארוכה - אבל היא היתה בטוחה לחלוטין לשימוש. ה"טולבר" איפשר לגולשים להתנהג בצורה אינטואיטיבית (שאלה ותשובה), וחסך מהם את הצורך להיכנס שוב ושוב לאתר הבית של מנוע החיפוש המועדף עליהם. בשלב הזה, תיבת הכתובת הפכה נחוצה פחות ופחות.

הגולשים הבינו בהדרגה שה"טולבר", בדיוק כמו מנוע החיפוש עצמו, מספקת להם את הביטחון והוודאות שהם זקוקים לה, בעיקר בתקופה שבה טעות בהקלדת כתובת היתה יכולה להסתיים באסון פיננסי אמיתי. אל הדור הזה הצטרפו ילדים קטנים שנולדו אל תוך הרשת, ושכישורי ההקלדה שלהם היו נמוכים מאי-פעם. כל אלו הצביעו בעכברים ובמקלדות: תיבת הכתובת אולי אומרת לי איפה אני נמצא עכשיו, ועל כך יש להודות לה - אבל תיבת החיפוש היא זו שמאפשרת לי לזוז הלאה, אל היעד הבא.

הדפדפנים הבאים, כמו פיירפוקס של מוזילה, ספארי, אופרה והאקספלורר 7 של מיקרוסופט, שילבו את תיבת החיפוש בצורה טבעית, אל תוך הדפדפן. זה היה סימן ברור לכך שתיבת הכתובת אינה מספקת את הסחורה. מיקרוסופט רצתה לדחוף את המנוע שלה (live.com) בכל מחיר, אבל הגולשים נותרו נאמנים לגוגל - הם התקינו ושוב את ה"טולבר", שינו את הגדרות החיפוש בדפדפן או פשוט הלכו לגוגל כמפלט האחרון.


המטרה של יוצרי "חלונות" היתה להכות שוק על ירך את "גוגל טולבר" וכל שאר הטולברים, חלקם זדוניים, שפגעו חלקית במונופול של מיקרוסופט על מערכת ההפעלה והדפדפן המייצג אותה. מבחינת הדפדפנים המתחרים לאקספלורר, תיבת חיפוש היתה דרך טובה להציע לגולשים את מה שהם צריכים בשביל לנוע ברשת - ובלי להוריד שום טולבר, תוסף, תוכנה או רוגלה המתחפשת לטולבר שימושי. מבחינת מוזילה, יצרנית פיירפוקס, שילוב גוגל בדפדפן הוא צינור חמצן כלכלי שמשאיר אותה בחיים (88% מהכנסות הארגון). אבל מוזילה, כמו מיקרוסופט, תרמה לשלב הבא בתהליך.


הדפדפן כמנוע חיפוש
האבולוציה של החיפוש הדפדפני הגיעה ב-2008 לשלב חדש: גוגל כרום, הדפדפן הצעיר, הפך את תיבת הכתובת לתיבת חיפוש. הוא גם שינה את שמה, וכינה אותה "אומניבוקס" (Omnibox). משמעות השם: הקופסה שעושה הכל ("אומני", שמקורה בשפה הלטינית, משמעה "הכל").

עכשיו החיפוש הדפדפני אינו חלופה, אלא הזרם המרכזי. הקלדת כתובות כבר אינה הדרך המקובלת לנווט, לשיטת גוגל. הדפדפן מחכה לחיפושים ועונה עליהם, ולא רק מסייע לגולש להקליד בהצלחה את הכתובת של האתר האהוב עליו. יש מרחב גדול לטעות: אם לא הקלדת נכון, סימן שחיפשת משהו דומה. בכל מקרה תקבל תשובה בטוחה, בלי הודעות שגיאה או תאונות דרכים המסתיימות באסון.

כאשר גוגל עצמו מתנער מן ה"גוגל טולבר", הוא למעשה מכריז על הדפדפן כעל טולבר אחד גדול. הבעיה היא שהגולשים התרגלו לכך שיש הבדל בין תיבת החיפוש ותיבת הכתובת: התיבה הראשונה משמשת לתנועה, בעוד התיבה השנייה משמשת לזיהוי המיקום הנוכחי. אם כלי תנועה מתמזג עם כלי זיהוי, התוצאה היא בלבול מושגי בין השניים.

גוגל התיימר לחנך את גולשי העולם לחפש בתיבת הדוא"ל שלהם במקום למיין אותה על פי שם, נושא או תאריך (ג'ימייל). הוא ממשיך לנסות ולשנות את הרגלי הגולשים בכל מה שנוגע לעיבוד תמלילים, עריכת גליונות אלקטרוניים ובניית מצגות - הכל אונליין, בלי הורדת תוכנה (גוגל דוקס). עכשיו מנסה גוגל כרום לחנך את הגולשים להפסיק ולהקליד כתובות לחלוטין.

אפשר לומר שהגולש מפסיד כאשר הוא נאלץ להקליד את החיפוש שלו אל תוך תיבת הכתובת: כך הוא מאבד, בזמן קריטי, את היכולת שלו לדעת איפה הוא נמצא. מצד שני, חלק גדול מן הגולשים כבר לא מביט יותר בתיבת הכתובת, כי הוא לא מבין מה כתוב בה. ועדיין - משתמשים מנוסים, פעילים, מקצועיים ובעלי השפעה ברשת עדיין מתייחסים ברצינות גדולה לכל מה שמופיע בתיבת הכתובת. הם לא ימהרו למחוק את מה שיש שם בשביל לבצע חיפוש.

איך פותרים את הדילמה? אנו רוצים דפדפן פשוט ונקי ככל האפשר, עם תיבה גדולה אחת שמבצעת עבורנו גם את החיפוש וגם את הזיהוי הכתובת הנוכחית. מצד שני, הרבה גולשים עדיין חוששים להקליד מילים אל תוך שדה הכתובת - מתוך פחד שנגיע לאתר זדוני, תוצאות חיפוש קקיוניות או סתם ניתקע במקום. מה חזק יותר - הפחד של הגולשים מסיכונים באינטרנט, או יעילותה של הפשטות?

ניתן לאבולוציה של החיפוש הדפדפני לעשות את שלה, והתשובה תגיע תוך חודשים ספורים, או שנתיים לכל היותר. מה שבטוח: הפתרון יגיע ממקום בלתי צפוי לחלוטין, כפי שהיה עד היום.


פוסט זה פורסם כמאמר ב"פיסי מגזין" וגם ב"ynet מחשבים"


הוסף רשומת תגובה
כל הזכויות שמורות לבלוג חופש החיפוש 2007-2012