27.6.2008

"ישראל היום" חיים באתמול: לא שמעו על מנועי חיפוש

"ישראל היום", החינמון הנפוץ ביותר בישראל, מנסה להתחרות בשני העיתונים הגדולים: "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אלא שהעיתון שכח דבר אחד חשוב בדרך אל מרכז התודעה של הקורא הישראלי הדיגיטלי: מנועי חיפוש בפרט, ואינטרנט בכלל. התוצאה העגומה: אתר ישראל היום אינו נגיש למנועי חיפוש, וזאת בכוונה תחילה.

רק בתחילת 2010 החל "ישראל היום" לאפשר למנועי חיפוש לסרוק את הכתבות שלו, בעזרת שידרוג המערכת הטכנולוגית של "אוליב". את עשרות אלפי התוצאות אפשר לראות עכשיו, לאחר שנים שבהן התוכן של ישראל היום למעשה נעלם מהרשת.

גם לאחר השידרוג, דפי האינטרנט של "ישראל היום" אינם קריאים ואינם מצטיינים בידידותיות למנועי חיפוש. קישורים בגוף הטקסט אינם קיימים, אין הפניות לידיעות דומות, הניווט בלתי אפשרי, אין תאריכים לכתבות, והעמוד כולו לא נראה כמו חלק מאתר אינטרנט נורמלי.


בניגוד לכל כלי התקשורת המרכזיים בישראל, שכבר הבינו מזמן את חשיבותו של אתר אינטרנט להפצת תכני העיתון ברחבי העולם, ב"ישראל היום" עדיין לא העלו אתר נורמלי, שבו יופיעו תכני האתר בצורה שאותה מנועי חיפוש יודעים לסרוק: טקסט וקישורים פשוטים.

התוצאה גרועה מבחינתו של העיתון כמותג עממי: לא תוכלו למצוא את רוב מה שנכתב בעיתון אם תריצו חיפוש בגוגל או וואלה בנושא חדשותי כלשהו. בנוסף, התוכן שנסרק על ידי מנועי חיפוש לא עומד בסטנדרטים המקובלים באינטרנט, עד כדי כך שאי אפשר אפילו להבין שמדובר באתר השייך לעיתון "ישראל היום".

ב"ישראל היום" משתמשים ביישום מקוון המכונה "אקטיב מגזין 3.0" מבית התוכנה "אוליב". היישום מנסה לדמות את הקריאה הרגילה בעיתון נייר, אך הוא מסורבל, מגושם ובלתי-נגיש למנועי חיפוש. הסיבה המרכזית: העיתון נותר בגדר "תמונת פלאש" שאותה אפשר אולי להזיז או לקרוא, אבל לא בצורה המקובלת באינטרנט.

רק בגרסה המעודכנת של אקטיב מגזין, שאותה מצאנו בינואר 2010, מאפשר היישום למנועי חיפוש לסרוק את התוכן בגרסה טקסטואלית חלופית. כאמור, התוצאה רחוקה מלהרשים, או להיראות כמו דף אינטרנט מעוצב-היטב, אך היא מאפשרת סריקה של גוגל, בצורה מינימלית. זה אינו פתרון ראוי, במיוחד בהשוואה לאתרי ynet, הארץ ו-nrg.


המתחרים כבר למדו את הלקח
הגליון הראשון של "ישראל היום" יצא לאור ב-30 ביולי 2007, שנה שבה האינטרנט הישראלי היה כבר בוגר ובשל. ל"הארץ" מפעיל כבר שנים אתר מקיף בעברית ובאנגלית, וזוכה לתפוצה גלובלית אמיתית. אפילו ג'רוזלם פוסט יודע להדק את הקשר עם יהודי ארה"ב דרך הרשת. ל"ידיעות" יש אימפריית אינטרנט ענקית, אחרי שנים שבהם התלבטו מה לעשות עם האינטרנט. אפילו "מעריב" קלט שצריך להתייחס לאינטרנט ברצינות, כאשר שידרגו את NRG לאחרונה ונתנו לו את הכבוד המגיע לו.

לאחרונה ראינו את "כלכליסט" עולה מיד עם אתר יעיל ופשוט, כי שני מתחריו (דה-מרקר וגלובס) יודעים לספק את הסחורה גם ברשת. אתר "one" הביס סופית את מדורי הספורט בעיתונות. הלוחות המקוונים (יד2, הומלס) הפכו את לוחות הנייר לדינוזאורים גוססים, ואתרי ערוצי הטלוויזיה (ערוץ 2, ערוץ 10) מוצאים אפיקים סינרגטיים חדשים ללא הרף. כולם, ללא יוצאים מן הכלל, נעזרים במנועי חיפוש כדי להפיץ את התכנים שלהם בצורה אגרסיבית.

אנשי "ישראל היום" גאים מאוד בעובדה שסקר TGI קבע כי העיתון מגיע ל-27% חשיפה, בעיקר הודות למהדורת סוף השבוע שלו. העיתון מופץ ב-300 אלף עותקים ליום. נתוני חשיפה הם נתון בעייתי, כאשר העיתון מחולק חינם, בעוד מתחריו מוצעים בתשלום. מצד שני, זה בדיוק מה שקורה באינטרנט: העיתונים מעלים לאינטרנט תכנים בחינם, תמורת פרסומות דיגיטליות; בדיוק כמו מנועי החיפוש שסורקים ומציגים את התכנים שלהם לכל מי שמחפש אותם.

קשה לומר של"ישראל היום" חסר תקציב. לפי "גלובס", העיתון הפסיד 250 מליון שקלים מאז הקמתו. דן מרגלית כותב בו תמורת סכומים מעוררים קנאה. צוות העיתון כולל אנשים ותיקים בתחום, שלא עובדים ללא שכר הולם. כולם כותבים ללא הרף, אבל כמעט שום דבר מזה לא מופיע באינטרנט במהדורה ש"גוגל" יודע לקרוא. זה לא פול גז בניוטרל, אלא יותר בכיוון של "כתיבה למגירה": מנועי חיפוש הם מו"לים בדיוק כמו כל בית דפוס גדול.

השורה התחתונה
כאשר "ישראל היום" אינו גגיל (=ניתן לחיפוש בגוגל), אינו סריק (=ניתן לסריקה על ידי מנועי חיפוש), אינו נגיש (=תכניו אינם טקסטואלים אלא גרפיים), אינו חפיש (=אין בו מנוע חיפוש פנימי), אינו רסיס (=אין בו יישום rss) אינו שליח (=ניתן לשלוח תכנים הלאה, בדוא"ל ובמסרים מיידים), אינו תגוביתי (=אין בו טוקבקים) ואינו עתיק (=לא ניתן להעתיק ממנו תכנים ב"קופי פייסט"), העיתון מוציא את עצמו מן השיח הציבורי המודרני.


13.6.2008

קרטל חיפוש ופרסום חדש: יאהו-גוגל

ההכרזה של הנהלת יאהו, לפיה תשתף פעולה עם גוגל בהסכם חדש, שבמסגרתו תזרים פרסומות של גוגל דרך חלק מתוצאות החיפוש של יאהו, היא לידתו של קרטל חיפוש ופרסום חדש באינטרנט, וסופה של התחרות בתחום

מאמציו של ג'רי יאנג, מנכ"ל יאהו, להתחמק מהצעת ההשתלטות העוינת של מיקרוסופט, הובילו אותו לזרועותיה המונופוליסטיות של גוגל. המהלך הנואש של יאהו הוא בעל השלכות קשות על מצב התחרות בשוק מנועי החיפוש, שמתחיל להיראות יותר ויותר כמו המצב בשוק מערכות ההפעלה.

מחלקת ההגבלים העסקיים במשרד המשפטים האמריקני (Anti-Trust) תיאלץ להתערב בהחלטתה של יאהו לשתף פעולה בגלוי עם המתחרה היחידה האמיתית בשוק הפרסום במנועי החיפוש, שוק שהיה במצב של דואופול בשנים האחרונות. פסילת ההסכם בין יאהו לגוגל תחזיר את התחרות לתחום, ותמנע היווצרות מצב קרטליסטי.

מהו קרטל? על פי לקסיקונים ומילוני מונחים ברשת, קרטל הוא קבוצת תאגידים ו/או מדינות, המתארגנים כדי לשלוט על המחירים בענף, ו/או להגביל את כמויות הייצור. זה בדיוק מה שגוגל ויאהו מתכננים לעשות עכשיו.

יאהו חתמה עם גוגל על חוזה שבמסגרתו היא קונה לעצמה את האפשרות להזרים מודעות אדסנס (adsense) של גוגל במסגרת חלק מאתרי התוכן שלה, ומודעות אדוורדס (adwords) במסגרת חלק מתוצאות החיפוש שלה בארה"ב ובקנדה.

ההודעה לעיתונות של גוגל מציינת במפורש כי העסקה אינה דורשת, לכאורה, אישור רגולטורי מראש, אך למרות עובדה זו החליטה גוגל לתת למשרד המשפטים האמריקני שלושה וחצי חודשים כדי לבחון את חוקיות העסקה. זהו צעד חריג מבחינתן של שתי החברות: הן מודות כי מדובר בברית שיש לה השלכות מובהקות על התחרות במנועי החיפוש, תוך כדי הפרת חוקי ההגבלים העסקיים בארה"ב ובקנדה. שתיהן צופות קשיים בהעברת ההסכם.

יאהו נפלה קורבן למלחמה אכזרית בין שתי חברות כוחניות במיוחד: הראשונה היא מיקרוסופט, שניצלה את תזרים המזומנים היציב שלה כדי לגייס הון ענק ולנסות להשתלט על מנוע החיפוש מס' 2 בעולם; השנייה היא גוגל, שעושה כל מאמץ אפשרי כדי לגדול ללא הרף, כולל שיתוף פעולה בעייתי עם מתחרים צמודים.

המהלך של יאהו צריך להדאיג את כל מי שחושש מקרטלים בעולם העסקים הבינ"ל. במציאות שבה לגוגל יש שליטה על כ-75% משוק החיפוש האמריקני, ולפחות 50% משוק הפרסום במנועי החיפוש בכל העולם, מצבו של הצרכן הולך ומחמיר. לא מדובר על הגולש המבצע חיפושים בחינם דרך גוגל, אלא על המפרסם -- ויש מאות אלפי מפרסמים בגוגל, אולי למעלה ממליון כאלה.

מחירי הקליקים במנועי החיפוש עלולים לנסוק ללא הפסקה. המפרסם הממוצע יסבול מעלויות פרסום גבוהות יותר, תופעה שעשויה לפגוע קשות ביכולתם של אתרים קטנים ובינוניים להחזיק מעמד. אף אחד לא יוכל לעצור את גוגל מלבצע העלאת מחירים שקטה והדרגתית. האקולוגיה של האינטרנט תשתנה כאשר יהיה קשה יותר להתמודד עם עלויות הפרסום בגוגל.


הכוח הפוליטי של גוגל
כאשר מדובר בהתערבות פוליטית מצד גופים כמו משרד המשפטים, יש חשיבות לכוח הפוליטי של גוגל, לתדמית הציבורית שלו בתור "הענק העדין", ולכמות המשאבים שהשקיעה גוגל בשימון גלגליה של גבעת הקפיטול. הפעלת מערך אגרסיבי של לוביסטים, אנליסיטים, מומחי יחסי ציבור ועיתונאים כנגד רגולטורים בעלי יכולת הכרעה, היא צעד מובן-מאליו כשמדובר בענק מונופוליסטי כגון גוגל.

בעיתונות האמריקנית התרבו הדיווחים בשנה האחרונה על בניית מערך נאה של 12 לוביסטים בוושינגטון מצידה של גוגל, שככל הנראה צפתה מראש אפשרות של התערבות-מלמעלה בתחום ההגבלים העסקיים. מלבד בלוג מדיניות ציבורית חדש מטעמה של גוגל, בנה צוות לוביסטים מסמך שתקף את נסיון ההשתלטות של מיקרוסופט על יאהו, כמו גם מסמך שמתח ביקורת על נסיונה של מיקרוסופט לפגוע בשוק החיפוש באמצעות שילוב תוכנת חיפוש שולחנית במסגרת מערכת ההפעלה "ויסטה".

חלק מן הלוביסטים שמעסיקה כיום גוגל עבדו בעבר עבור ביל קלינטון וג'ורג' בוש. מומחה חיצוני אחר, קבוצת פודסטה, מנוהלת על ידי פוליטיקאי דמוקרטי; גוף אחר שנשכר לעבוד בשביל גוגל בקרב אנשי קונגרס הוא משרד עורכי הדין קינג אנד ספולדינג, המנוהל על ידי שני סנאטורים רפובליקנים לשעבר. המטרה של גוגל היא לטפל במשברים פוליטיים עוד לפני התרחשותם, להסיר מכשולים פוליטיים ומשפטיים בפני נסיונות התפשטות חדשים של החברה, ועל הדרך גם למנוע כל נזק אפשרי למצב המנייה של גוגל.

מיקרוסופט, בהשוואה, מפעילה 23 עובדים במשרד שלה לעניינים ממשלתיים בוושינגטון, ומתוכם 16 הם לוביסטים במשרה מלאה. מיקרוסופט למדה את הלקח רק בדרך הקשה, לאחר שמשרד המשפטים כבר היכה בה בגלל התנהלות בעייתית ושחצנית, תוך פגיעה בתחרות, גרימת נזק לצרכנים, ניצול כוחה לרעה בשוק מערכות ההפעלה, וביצוע עבירות רבות על חוקי ההגבלים העסקיים.

עברו הימים שבהם גוגל היתה חברה חשאית, שקטה ומסוגרת בעצמה: השנים 2007-2008 מסמנות מעבר הדרגתי של גוגל אל הזירה הפוליטית, תוך נטילת סיכונים רבים מול מחוקקים ורגולטורים במדינות רבות בעולם. המהלך האחרון של גוגל מול יאהו מחזק את הטענה שענק החיפוש יעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי לכבוש את העולם. לכן יידרש תיחכום רב מצידם של מצדדי התחרות החופשית כדי לרסן את הדחף של גוגל לעצב את כדור הארץ בצלמו ובדמותו.

במילותיה של גוגל עצמה, כפי שניסח אותן דיויד דראמונד, סמנכ"ל בכיר לפיתוח עסקי ומנהל משפטי ראשי: "...זה הרבה יותר מעוד עסקה פיננסית....העניין הוא לשמור על העקרונות הבסיסיים של האינטרנט: פתיחות וחדשנות...האם שילוב של שתי החברות (...) עשוי להגביל את חופש הבחירה של הצרכנים?...פוליטיקאים בכל העולם צריכים לשאול על השאלות האלה, ולצרכנים מגיעות תשובות משביעות רצון".


עדכון (5/11/08): גוגל נסוגה מן העסקה המתוכננת עם יאהו. קרטל החיפוש והפרסום התפרק לפני שנוסד.
זהו אמנם צעד מבורך, אך גוגל לא היתה צריכה ליזום את המהלך מלכתחילה.

10.6.2008

האתר של קרן פלס: כך נועלים את גוגל בחוץ

[פוסט זה פורסם לראשונה ב-3 ביוני 2007, ועבר עדכונים]

ע"פ גוגל, הזמרת קרן פלס מוזכרת בערך 247,000 פעמים ברשת הישראלית. עם זאת, היא מוזכרת רק 4 פעמים בלבד באתר הרשמי שלה. איך זה קרה?

האתר הרשמי של קרן פלס, שירד מן הרשת ממש לאחרונה, הוא דוגמה קלאסית של "ככה לא בונים אתר ב-2007". האתר לא נגיש למנועי החיפוש, כיוון שהוא נבנה על טהרת הפלאש. התוצאה היא אתר אסתטי, שאת תוכנו אף מנוע חיפוש לא יכול לדלות - אפילו לא גוגל.


האתר של קרן פלס. נגישות אפסית


אם מישהו יחפש ביוגרפיה של קרן פלס, לקרוא ליריקה פלסית או פשוט ירצה למצוא לוח הופעות מעודכן - הוא לא יוכל לעשות זאת עם האתר הנוכחי שלה. הוא ייאלץ לכתת רגליו עד ויקיפדיה, או לפשפש בעכבר העיר כאחד האדם. התכנים אמנם קיימים באתר המתוחכם-מדי של פלס, אבל מעטפת קשיחה של פלאש בלתי-טקסטואלי סוגרת על התכנים החיוניים מכל כיוון - ומונעים מהם להיחשף.

קשה להאמין שזמרת פופולרית כל כך, שזוכה לסיקור טלוויזיוני, רדיופוני ועיתונאי נרחב כל כך, שהגיעה לכל בית בישראל וזכתה באינספור פרסים - תגיע למצב כל כך גרוע דווקא באינטרנט, המקום שבו מרבית מעריציה מבלים את זמנם מדי יום.

זו לא בעיה של עיצוב גרפי או טעם טוב: האתר, מבחינה ויזואלית, סביר לחלוטין. אלא שחוסר התייחסות לצרכיהם של המעריצים הנעזרים במנועי חיפוש, פוגעת בו בצורה קשה. תכנים שאמורים להיות נגישים באופן טבעי (חדשות, הופעות, ביוגרפיה, ליריקה), זמינים בחיפוש קצרצר וסריקים לכל תוכנת-חיפוש, פשוט נשלחו ברשלנות פושעת אל בית הסוהר של הפלאש.

במקום להקשות על חייהם של נערים ונערות, ולעצב להם קלידי-פסנתר שאמורים להיות תפריט מסובך להחריד, היה צריך לחשוב על כל אלו שנכנסים לרשת במהירות, מקלידים שם של שיר, קליפ, פרט ביוגרפי או מועדון קרוב למקום מגוריהם. קהל המעריצים האמיתי של קרן פלס לא מעוניין בניווט לבוגרי בצלאל או בשיטוט תלת-מימדי: הוא רוצה את המידע כאן ועכשיו.

עודף-פלאש היא מגיפה אמיתית באתרי זמרים, מוסיקאים וסתם סלבריטאים ברחבי הרשת. סדר עדיפויות לקוי מציב בפסגה את המראה ה"מגניב", ומתעלם מן העובדה שהאינטרנט הוא, בסופו של חשבון, מדיום מאוד טקסטואלי. האתר הרשמי של הכוכב התורן אולי מעוצב כמו מליון דולר, אבל כאשר הכסף סגור בכספת ולגוגל אין מושג איפה המפתח - אף אחד לא יראה כאן אגורה שחוקה: לא האליל הזמני ולא חסידיו האומללים.


הערה: פוסט זה פורסם ב-2007, בתקופה שבה האתר הרשמי של קרן פלס היה חי וקיים. נכון לכתיבת שורות אלה, הוא ירד זמנית. וטוב שכך, כנראה. לגב' קרן פלס מגיע אתר טוב בהרבה.


4.6.2008

מנועי חיפוש פיראטיים: גוגל וידאו, יוטיוב ושאר שודדי זכויות יוצרים

[פורסם במקור ב-11/11/06]

כדור השלג סביב פרשת יוטיוב-גוגל (או בקיצור - גוטוב) הולך וצובר תאוצה. בכל יום מתרבים הדיווחים על כך ש'גוגל' הולכים להסתבך בתביעות של מאות מליוני דולרים -- במקרה הטוב -- בגלל העובדה שרכשו לאחרונה את אחד הנכסים השנויים ביותר במחלוקת באינטרנט: יוטיוב (YouTube), או בפי העם: "האתר שבו אפשר לראות סרטים בלי לשלם".

אבולוציה של פיראט: התדרדרות כרונולוגית
כשמנועי החיפוש החלו לסרוק אתרים ולהציג בפנינו קישורים אליהם, אף אחד לא חשב שזה בלתי חוקי. מנועי החיפוש נתפסו כעורקי תחבורה חיוניים עם כוונות טובות. גם כשהם הציגו פרסומות בצד הדרך, הציבור הבין שצריך לממן את תחזוקת אוטוסטרדת המידע בדרך כלשהי.


כשמנועי החיפוש החלו לסרוק גם תמונות ולהציג גרסאות מוקטנות שלהן לעיון מהיר, מרבית העולם חשב שזה לגיטימי. מנועי החיפוש לא איכסנו את התמונות על השרתים שלהם -- הם רק סיפקו קישור עמוק אל הקובץ הגרפי. השירות היה שימושי ואינטואיטיבי, והתביעות המשפטיות נגדו נכשלו במהירות רבה.


אבל אז החלה התעשייה להשתנות: כאשר מנועי החיפוש המסחריים צברו כוח וכסף, היה להם זמן לפתח שירותים נוספים, שאפתניים יותר. מנועי החיפוש החלו לסרוק אתרי חדשות ללא הפסק, והוציאו מהם את כל התוכן המשמעותי בצורת כותרת, כותרת-משנה וציטוט מן הכתבה. באירופה כבר החלו להתרגז, וגופי המדיה החלו להרגיש שמנועי החיפוש חדרו לשטח שלהם במטרה לפגוע.


לאחרונה הגיעו מנועי החיפוש הגדולים אל הגבול -- ועברו אותו בלי לחשוב פעמיים. הם הפכו, חד וחלק, למנועי חיפוש פיראטיים. זה קרה כאשר הם נתנו למשתמשים להעלות קטעי וידאו אל שרתי החברה (גוגל, יאהו, יוטיוב וכל השאר) ובכך הפכו את עצמם אחראים מלאים לחוקיותו של התוכן. למה זה קרה?


איכסון קטעי וידאו היה כורח המציאות הטכנולוגית: למשתמשים לא היתה כל דרך להתמודד עם הנפח העצום של הקבצים ועם עלויות הזרמתם ברשת. בניגוד לטקסט או לתמונות, וידאו הוא תוכן תובעני, שבולע משאבי-רשת בלי חשבון. מנועי החיפוש המודרניים, שבנו לעצמם חוות-שרתים עצומות לניהול מאגרי מידע חסרי-תקדים בהיקפם, חשבו שזה מתאים להם. ובהיותם כלים יעילים לאיחסון והפצה של תכנים על פי נושאים, "התנדבו" לקחת על עצמם את תפקיד המאכסן. כאן החלה הנפילה הגדולה אל התהום.


הטכנולוגיה מאחורי שיתוף וידאו מבוססת על פלאש וידאו (בפורמט FLV), קובץ שמכווץ את הסרט לגודל כה קטן, עד שכל משתמש עם חיבור מהיר יוכל להתחיל לצפות בו תוך שלוש שניות לכל היותר. פלאש וידאו הבשיל לכדי פורמט חסכוני, יעיל וזמין לכל דפדפן מעודכן. שילוב בין מחשבים חזקים, אלגוריתם כיווץ חכם וחיבור-רשת מהיר יצרו את האקולוגיה המתאימה לשיתוף וידאו בגודל סביר, איכות חזותית נסבלת ואיכות סאונד לא רעה.


בעלי אתרים שמחו לגלות שאתרי שיתוף וידאו מתנהגים בנדיבות חסרת כל הגיון: הם מתירים לכל הגולשים להעתיק ולשדר כמעט כל וידאו מתוך האתר הפרטי שלהם -- אך בלי להשתתף בעלויות האיכסון וההזרמה של הוידאו עצמו. גם בלוגרים הצטרפו לחגיגה, והפכו את הבלוגים שלהם לבתי קולנוע קטנים. כל אחד יכול להעתיק שלוש שורות של קוד מתוך כל אתר שיתוף וידאו גדול, לשלב אותו בקוד הדף שלו -- בלי לשלם, בלי להיות אחראי ובלי לתהות על חוקיות ההעתקה והשיתוף. כולם הצטרפו לחגיגה הפיראטית, מתוך אמונה שלמה שהכל מתנהל כשורה.


מישהו כאן לא משלם
כאשר שתי בחורות ישראליות לקחו את השיר "היי" של להקת הפיקסיז והפכו אותו לקליפ ביתי, יוטיוב רשם מליוני צפיות. האם הוא שילם תמלוגים לחברי פיקסיז? ממש לא. הוא היה עסוק יותר מדי בלחשוב על מכירה, הנפקה, אקזיט - רק לא זכויות יוצרים. שתי הבחורות הנחמדות מרמלה כנראה לא עצרו רגע אחד לחשוב על משהו מאוד פשוט: השיר הזה לא שלהן. זה שיר של מישהו אחר, ואם הן רוצות להפיק קליפ, הן צריכות לשלם על השימוש בו.


כאשר אתם שומעים שיר ברדיו ממוסד, יש מישהו שמשלם על כל השמעה. קוראים לזה 'תמלוגים' וזה מקובל בכל העולם. רוצה למשוך קהל ומפרסמים? זרוק טיפ ליוצרים. אבל יוטיוב, גוגל וידאו, יאהו וידאו ושאר אתרי שיתוף וידאו בינלאומיים לא חושבים שהם משדרים תכנים: הם סבורים שמותר להם להעמיד פנים שהם לא יודעים שהחומר מוגן מפני העתקה בעזרת החוק.


שם המשחק: להעמיד פנים
בעסק הזה כולם מעמידים פנים שאין להם מושג מה הולך אצלם באתר. זו גישה נכלולית, שכל מטרתה היא להנות מהגנה משפטית במקרה של תביעה. "לא ידעתי שיש באתר שלי חומר פיראטי" - זהו אחד הטיעונים המופרכים, העלובים והמקוממים ביותר שעמק הסיליקון המציא אי-פעם. במקום להתמודד עם האתגר ולבנות ממנה עסק נורמלי -- מעמידים פני אדיוט. ומי שמתעקש להעמיד פני אדיוט, ישלם על כך מחיר כבד.


כן, יש חוק אמריקני שנקרא DMCA שנותן לך "הגנת חוף מבטחים" אם אין לך מושג מה הגולשים עושים אצלך באתר. ויש לא מעט עורכי דין יקרים מטעם תאגידים בחוף המערבי שחושבים שהם יוכלו ללכת עם זה לבית המשפט. החזון של המנהלים החלקלקים בקליפורניה הוא להתפשר עם כמה ענקי-מדיה מאחורי הקלעים, תמורת כמה מאות מליונים של דולרים. כאילו שאפשר לקנות את כל אנשי הטלוויזיה בעולם בעזרת קומץ של חוזים עם טיים-וורנר, ויאקום או דיסני. הדברים לא עובדים ככה, במציאות הגלובלית של ימינו.


כל הטריקים המשפטניים הללו אינם עומדים במבחנים ציבוריים של הוגנות, איזון ושקיפות: שיתוף וידאו של תוכן מוגן בזכויות יוצרים הוא פיראטי בדיוק כמו שיתוף מוסיקה בתוכנות כמו ביטורנט, אימיול או סולסיק. כאמור, מנועי החיפוש סורקים אתרי טורנטים בצורה עיוורת במשך כל ימות השנה, ומפנים את הגולשים לתוכן פיראטי -- אך לא מאכסנים את החומר עצמו על השרתים שלהם. וכאן, כאמור, טמון כל ההבדל בין כלי שימושי ובין עבריין תעשייתי.



איך מכשירים פיראט
כאשר חברת גוגל מנסה להכשיר פיראט מקצועי כמו יוטיוב, היא פשוט קונה אותו. כך היא מעלה את מחיר המנייה שלה, משדרת מסר סקסי וצעיר, ומכה את יאהו שוק על ירך. טבלאות הרייטינג לא משקרות -- השילוש הקדוש של גוגל (ברין-פייג'-שמידט) לקח על עצמו הימור ענק בקזינו של וול-סטריט. אם יצליח להתחמק מזעמם של היוצרים וגופי המדיה, הוא יגרוף את כל הקופה. אבל אם הציבור ישים לב לתרמית -- אפשר להגיד שלום ולהתראות לסיסמה "אל תהיו רשעים".


להכשרת הפיראט שותפים גם כלי התקשורת של הזרם המרכזי, שמתייחסים אל אתרי שיתוף וידאו כאל קוריוז נחמד שבו גולשים מעלים קטעי וידאו של עצמם רק בשביל הכיף. זה אכן קורה מדי פעם, אבל רוב הזמן מלאים האתרים הללו בחומרים שאין מאחוריהם שום גיבוי חוקי. שמעתם פעם על מוג'יטי? פוטפייל? אאוארמדיה? זיפיוידאוס? וימאו? מטהקפה? ויאו? כל ה"סינמה-סיטים" הללו בנו מודל עסקי רעוע ביותר, שאינו שונה בהרבה מזה של תוכנות P2P חינמיות וערמומיות. היום זה עובד, מחר - אולי לא.


מנועי החיפוש מקדמים את הפרסומות של עצמם
ב-2006 סרק גוגל רק 4.6 מליון דפים מתוך יוטיוב. באמצע 2008, המספר מתייצב כבר על 77 מליון דפים מתוך יוטיוב. אתר הוידאו מס' 1 בעולם הוא מפלצת של רייטינג, שגדלה בקצב חסר תקדים בהיסטוריה של האינטרנט. לא מדובר בערוץ טלוויזיה מקוון, אלא בגודזילה של תוכן ללא גבולות וללא חוקים, מלבד חוק אחד: גוגל חייב לעשות כסף מיוטיוב כדי להחזיר את ההשקעה שלו.


כיום, כל מי שמשתמש בגוגל כדי להגיע ליוטיוב, למעשה מפרנס את גוגל פעמיים: 1) הפרסומות שמופיעות בזמן החיפוש בגוגל; 2) הפרסומות שמופיעות בעמודי יוטיוב (אדסנס, אלא מה?). יאהו סרק 2.8 מליון דפים כאלו. גוגל סרק רק 600 אלף דפים מתוך גוגל וידאו. יאהו, באופן מפתיע, סרק 2.3 מליון דפים מתוך גוגל וידאו. התוצאה: כולם עושים כסף מהתנועה הזאת, ומגדילים את כוחם, השפעתם ויוקרתם -- על חשבון כל אלו שלא זכו לקבל את נתח התמלוגים המגיע להם מן התהליך.


מספיק שתחפשו כל שם של אמן מתוקשר כדי להיתקל בקליפים, שירים מלאים, אפילו קטעים מתוך סרטי דיוידי שעולים הרבה כסף בחנויות החוקיות. הכל כאן פיראטי למהדרין, בהכשר בד"ץ של מנועי החיפוש הגדולים, המכובדים והמונפקים. אין פשוט מזה: נכנסים לאתר שיתוף וידאו, מקלידים את שם הכוכב האהוב עליכם - ותוך ארבע שניות אתם כבר צופים בו בלי לשלם אגורה.


ערוצי הטלוויזיה הגדולים שמפרגנים לאתרי שיתוף וידאו צריכים לקלוט שהאתרים הללו פשוט מעתיקים את התוכן הטלוויזיוני שלהם בלי רשיון, בלי לשלם תמלוגים -- ומשלבים בעמודי האתר שלהם פרסומות מכל הסוגים והמינים. התופעה ברורה: האינטרנט מעתיק אליו את הטלוויזיה בלי לשלם, הופך לארכיון חופשי, ועושה כסף מן התעבורה האדירה שהוא מקבל בינתיים.



פרסום פיראטי באתרים פיראטיים
מימון אתרי שיתוף וידאו לא נעשה לשם-שמיים: יש מאחוריו הרבה תנועה, שאותה אפשר לתרגם לכסף בעזרת כלי פרסום מתוחכמים. קל להשתמש באתרי שיתוף וידאו כפלטפורמת-פרסום קורצת. בעיני מנועי החיפוש, מדובר ב"שטחי-מרעה" שמתרבים בקצב מהיר. אכן, זה פשוט וקל לפרסם באתרי שיתוף וידאו: הרבה יותר קשה לשלם ליוצרים או להתנהג כמו תאגיד חוקי שמבין את חשיבותם של זכויות יוצרים.


האסון התדמיתי של גוגל
מנוע החיפוש החזק בעולם אולי עשה טעות כשרכש את יוטיוב, ולו מהסיבה הפשוטה שהסתבכות משפטית אכזרית עם גופי המדיה הגדולים ועם היוצרים העצמאיים היא לא טקטיקה עסקית מוצלחת בטווח הארוך. מנוע חיפוש לא אמור להעתיק קטעי וידאו בידוריים ולאחסן אותם על השרתים שלו כדי להציג פרסומות טקסט.

אפילו אם יוטיוב יכניס לגוגל כמה מאות מליוני דולרים כתוצאה מעליית המנייה ומערימות של פרסומות -- העלויות המשפטיות וההסדרים מחוץ לכותלי בתי המשפט יהיו גבוהים יותר.


כאשר יאהו, חברת מדיה מוערכת המזוהה גם כמנוע חיפוש מס' 2 בעולם, נכנסת לעסקי הוידאו הפיראטי רק כדי להתחרות בגוגל וכדי להפוך את המנייה שלה לסקסית, אנחנו ניצבים בפני מירוץ חימוש מסוכן שיגרום לאינטרנט כולו להיראות כמו עולם פיראטי, חסר גבולות, לא בוגר ולא אחראי.


בניית מודל עסקי לאתר פיראטי צריכה להתבצע לפני הרכישה, ולא אחריה. החיפזון מאחורי רכישת יוטיוב, וההתלהבות הכללית מן הענף השיתופי החדש -- יעלו לנחפזים ביוקר. אם רוצים להכשיר שיתוף קבצים דרך מודל הוידאו, אז צריכים לחשוב מה עושים עם כל עשרות אלפי האנשים שנתבעו בגלל שיתוף קבצי מוסיקה ברשתות P2P פופולריות. איך מיישבים את הסתירה בין תביעת ילדים בני 12 שהעלו את הדיסק של שאקירה ברשת ביטורנט ה"מחתרתית", ובין היחס הסלחני של העולם אל אותם ילדים שמעלים ברגעים אלו ממש את הקליפ של שאקירה אל יוטיוב ה"חוקי"?


אנונימיות, בריחה מאחריות וצביעות
עסקי שיתוף הוידאו ומנועי החיפוש הפיראטיים שמפעילים אותם, מאופיינים כיום בהתבססות על משתמשים אנונימיים, חסרי אחריות, שאינם מפנימים את עלויות מעשיהם, ושאינם מסוגלים לתמחר את השירות בו הם משתמשים. מן הצד השני אנחנו רואים מנהלי תאגידים גדולים, שבמקום לבנות מודל עסקי הוגן שישרת את כל הצדדים, מאלתרים עסקאות מפוקפקות מאחורי הקלעים כדי להמשיך להשתלט על העולם, להתרחב ללא הגבלה, לקנות שטחי פרסום עצומים במחירים נמוכים -- ולמלוך ברשת.


כל עוד שיתוף וידאו היא פעילות אנונימית, חסרת אחריות שאינה מתגמלת את היוצרים, היא רק תסבך את חברות המדיה במלחמות משפטיות שיימשכו שנים רבות, ויותירו מאחוריהן כמות עצומה של קורבנות זועמים. בהחלט ניתן לבלום את כדור השלג הזה לפני שהוא מועך את הבית שלנו, אך זה ידרוש ממקבלי ההחלטות מידה גדולה של אומץ, יושר ותיחכום עסקי.


הצעה: מודל עסקי שיכול לעבוד
עד עכשיו אמרנו מה לא בסדר במודל העסקי הפיראטי של אתרי שיתוף וידאו גדולים כמו יוטיוב או גוגל וידאו.
כמובן שאפשר גם אחרת. במקום לאפשר העלאה סיטונאית, אנונימית וחינמית של קטעי וידאו פיראטיים-בפוטנציה, אפשר לבנות מודל עסקי נורמלי יותר. כך הוא ייראה:
  • העלאת קטע וידאו תיעשה בתשלום - אין יותר ארוחות-חינם במשחק הזה. ואם לא העלאה בתשלום, אז יוטיוב תחלק את הכנסותיה מפרסום עם היוצרים שהעלו תוכן מקורי מאומת.
  • המחיר ייקבע לפי אורך הקטע, איכותו הטכנית, קהל היעד הפוטנציאלי (לפי מדינות), תקופת שידורו, ואופי הפרסום בעמוד הקטע (בלי פרסום, מעט פרסום, הרבה פרסום וכו')
  • דרישת התשלום מכריחה את הלקוח לחשוף את זהותו המלאה (ת.ז., מיקוד וכו'), וכך להיות אחראי מבחינה משפטית לחוקיות התוכן: אם יפר זכויות יוצרים, הוא ייתבע בארצו ע"י גוף כמו אקו"ם, הפדרציה לתקליטים וכד'
  • אתרי שיתוף וידאו יהיו אחראים להסיר באופן מיידי כל הפרה, ויעמדו לדין אם פעלו בטכניקה של "עצימת עיניים" או סיוע פעיל להפרה מעבר לזמן סביר (נאמר, 14 יום)
  • ניתן יהיה לחתום על הסכמי רישוי עם תאגידי מדיה גדולים, שיקבלו דיווחים מפורטים על זהות התכנים שהועלו וכמות השידורים - כדי לשלם תמלוגים הוגנים לכל היוצרים
  • חברות מדיה קטנות יוכלו להצטרף לחגיגה בעזרת מערכת רישוי מקוונת, שתפקח על התעבורה בעזרת צד ג' (כזה שאפשר לסמוך על הנתונים שלו), ותאפשר להקים מערך תשלומים יעיל (למשל, פייפאל) בלי לעבור דרך עורכי דין, חדרי ישיבות וטיסות במחלקה ראשונה לניו-יורק
  • מנהלי אתרי שיתוף וידאו יספקו דיווח מלא לציבור על כמות הקטעים שברשותם, מהות הקטעים שנפסלו, תביעות משפטיות המתנהלות כעת - והסבר מפורט על שיטת התימחור, מערך התמלוגים וזהותם של ארגונים המייצגים יוצרים בכל מדינה

מהלך דומה אפשר לעשות, כמובן, גם בתחום המוסיקה. במקום לתבוע שוב ושוב משתפי קבצים של דיסקים ותוכנות עד קץ הימים, אפשר היה לתמחר את התכנים המקוונים הללו בצורה הוגנת. כבר לפני שנים היה ניתן להקים חנויות מקוונות שימכרו מוסיקה במחירים הוגנים, המשקפים את ערכם האמיתי בעיני הצרכן האינטרנטי.


במקום למכור אלבום וירטואלי ב-13 דולר, אפשר היה למכור אותו בפחות מ-4 דולר לכל אלבום, ו-20 סנט לכל שיר. השוק היה מגיע לנקודת איזון שבה המחיר הנמוך היה מרתיע את הגולשים מלהסתבך עם החוק ולהרגיש רע עם עצמם. תימחור ריאלי, המצביע על תום-לב מצידה של תעשיית המוסיקה והסרטים, היה גם יוצר דה-לגיטימיציה של הפיראטים, ומכשיר את הקרקע למאבק ציבורי נגדם.


מותר וכדאי להיות פסימי: ההזדמנות לשנות את חוקי המשחק בתחום המוסיקה כבר הוחמצה ברובה (רק חנויות מוסיקה רוסיות מציעות כיום אלבומים במחיר ריאלי, אך בלי לתגמל את היוצרים). שוק המוסיקה הגלובלי ספג מכה קשה מכיוון שנכשל בשינוי המודל העסקי.


עכשיו נראה כיצד יצליחו מנועי החיפוש הגדולים להתמודד במהירות ובאלגנטיות עם הסוגייה המורכבת הזאת, אחרת יחוסלו בתהליך ארוך ומכאיב של התדיינות משפטית עקובה מדם -- כמו כל פיראט מצוי.

[פוסט זה פורסם במקור ב-11/11/06 בגרסה ישנה של הבלוג]

3.6.2008

מריסה בארץ הפלאות של ידיעות אחרונות

[פורסם במקור ב-6 באוגוסט 2007]

מריסה מאייר, סגנית נשיא ב"גוגל" לענייני פיתוח מוצר וחוויית משתמש, שהגיעה לישראל ביולי, התראיינה לעיתונאי יובל דרור עבור מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שיצא לאור ב-3/8/07. המפגש בין העיתון הנפוץ במדינה ובין מנוע החיפוש הנפוץ בעולם הביא, כמצופה, למספר שגיאות מביכות למדי, והחמצות עיתונאיות מובהקות. והנה הן לפניכן.

  • העיתון לא יודע איך נראים המייסדים: יותר מדי אנשים מאמינים כי סרגיי ברין נראה כמו לארי פייג', ולהיפך. הסיבה היא פשוטה למדי: סרגיי נראה כמו בחור אמריקני שורשי וקולי למדי, בעוד לארי נראה כמו גיק רוסי ממוצע. לכן "ידיעות אחרונות" התבלבלו בכיתוב התמונה הבאה:

כיתוב התמונה השגוי של ידיעות אחרונות:

"מייסדי גוגל, סרגיי ברין (משמאל) ולארי פייג'"

[בפועל: סרגיי מימין, לארי משמאל; אז מה אם לארי נראה רוסי?]

  • התחזית שלא נחזתה: כותרת המשנה של הכתבה ציטטה את מריסה מאייר כאומרת "בעתיד גוגל יבין את ההעדפות שלך, יכיר את חוויות החיים שלך, יידע מה אתה יודע ומה לא" וכו'. הציטוט הזה תואר בתור "התחזית המבטיחה" של מאייר. בפועל, מאייר נשאלה על "החלום הגדול של החברה" וענתה כי היא, באופן אישי, מקווה ש"גוגל יהיה החבר הטוב שלך מכיוון שהוא יכיר את ההעדפות שלך" וכו'. יש הבדל תהומי בין תקוותה האישית של מאייר (נדון בה בהמשך) ובין תחזית בסגנון "בעתיד יקרה כך וכך". מאייר לא קבעה שהעתיד ייראה כך או אחרת, אלא הביעה תקווה אישית שגוגל ישתפר לאורך זמן.

  • המייסדת שלא היתה: מאייר מצוטטת בכותרת המשנה של הכתבה בתור "ממייסדי חברת האינטרנט ששווייה למעלה מ-150 מיליארד דולר". זה לא נכון. מאייר היא אמנם עובדת מס' 20 בחברה, אבל היא הצטרפה שנה תמימה לאחר שהחברה נוסדה.

  • הסיפור של עמוד הבית - כבר סופר לעייפה: "ידיעות" ציטטו במלואו את הסיפור של מאייר על עיצוב עמוד הבית של גוגל. חבל שהם לא שמו לב לעובדה שמאייר מספרת את הסיפור הזה בכל מקום שהיא הולכת אליו, כבר שנים רבות.

  • מוכנה לעבוד בגוגל בחינם: כותרת המשנה מצטטת בדיחה של מאייר, לפיה היתה מוכנה לעבוד בחינם, אבל לא נותנים לה. עם זאת, המציאות שונה: מנהלים בכירים רבים עובדים תמורת משכורת של דולר אחד (או אפס), תמורת מניות בחברה. מכיוון שמאייר היא אחד העובדים הוותיקים בחברה, יש לה הרבה מניות ולכן היא באמת לא זקוקה למשכורת.

  • המתקפה מול מיקרוסופט: מאייר אומרת ש"כאשר אתה מתמודד עם חברה כמו מיקרוסופט...הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להיכנס למגננה". זה לא נכון, והמראיין היה צריך להפריך את הטענה הזאת: מאייר עסוקה כל הזמן בציד-ראשים של מהנדסים מובילים במיקרוסופט, וגונבת מהנדסים פוטנציאליים ממיקרוסופט כשהם עוד סטודנטים. כאשר גוגל "גנבה" ממיקרוסופט את אחד ממנהליה הבכירים בסין (ד"ר קאי-פו לי), מנכ"ל מיקרוסופט, סטיב באלמר, התפוצץ מזעם, השליך כסאות במשרדו, השמיץ את מנכ"ל גוגל, איים על העובד הפורש, והפעיל את כל עורכי דינו נגד גוגל. אפילו מאיר ברנד, מנכ"ל גוגל ישראל, הוא עובד מיקרוסופט לשעבר. בנוסף, תקפה גוגל את מיקרוסופט ישירות כאשר הוציאה לשוק את תוכנת "גוגל דסקטופ", המאפשרת חיפוש פנימי במחשב המשתמש, בלי שום קשר למנועי חיפוש או לאינטרנט.

  • מתמטיקה ואלגוריתמים: יובל דרור אומר למאייר ש"אתם מיישמים מתמטיקה באלגוריתם שלכם". זה כמו לומר "אתם מיישמים משפט בחוקים שלכם", כי אלגוריתם הוא סדרה של הוראות מתמטיות. גם התשובה של מאייר, לפיה "יש כמה החלטות סובייקטיביות שמוטמעות בתוך האלגוריתם שלנו" היא מטעה: כל אלגוריתם שכותבים מהנדסי גוגל מבוסס על החלטות סובייקטיביות לחלוטין, והמשוב שהם מקבלים מן הגולשים מבוסס על תפיסה שיווקית ("תנו לגולשים את מה שהם רוצים"), לא מדעית או מתמטית.

  • מידע או בידור? מאייר אומרת ש"אנחנו מאמינים שמידע צריך להיות ברשת כדי שנוכל לאנדקס אותו ולחפש אותו". זה לא נכון. גוגל קנו את יוטיוב (במחיר 1.75 מיליארד דולר) בגלל שמדובר באתר פופולרי ביותר, במטרה להחדיר בו פרסומות ולעשות כסף במהירות. באתר יוטיוב אין מידע, אלא בעיקר בידור, קליפים מוסיקליים, בדיחות, סקס ואנימציה. אותו דבר בעסקת דאבל-קליק (אפריל 2007): גוגל קנתה חברת פרסום ענקית בשווי 3.1 מיליארד דולר, כדי לעשות כסף, ולא כדי לשים מידע ברשת.

  • השאיפה לפרסונליזציה: מאייר הביעה את תקוותה האישית שגוגל יוכל להכיר באופן אישי כל גולש, אבל כל עיתונאי מחשבים סביר יכול להוכיח לה שזה בלתי אפשרי. בשביל שמנוע חיפוש יוכל להכיר משתמש, הוא צריך לדעת את זהותו המדויקת של האדם, וזה לא ניתן לביצוע כאשר המשתמש מגיע אל חדר מחשבים ציבורי, ספרייה, שדה תעופה, דירה משפחתית עם מספר משתמשים שונים על אותו מחשב, וכו'. לכן, רק כאשר מדובר במחשב אישי של משתמש ספציפי (בלי שותפים), שפתח חשבון בגוגל, אינו יוצא ממנו, ומשתמש בו זמן רב וברציפות, ניתן יהיה להגיע לפרסונליזציה סבירה. השאר יישארו מחוץ למשחק.

  • הכישלון שלא היה: מאייר טוענת שאתר "אורקוט" הוא כישלון. האמת שונה לגמרי: מדובר באתר שנמצא במקום ה-8 בעולם במדד הפופולריות של "אלקסה", במקום ה-31 בארה"ב, במקום ה-9 באירלנד, במקום ה-25 באנגליה, ובמקומות גבוהים נוספים במדינות כמו פורטוגל, אסטוניה, עומן ופקיסטן. אם זה נחשב כישלון, אז מריסה מאייר לא יודעת כישלון מהו.

  • איך מגדירים חיי חברה: כאשר מאייר נשאלה לגבי האפשרות לקיים חיי חברה כאשר עובדים עד שלוש לפנות בוקר, היא עונה "יש לי חיי חברה כמו לכל אחד אחר". כאן היה מקום לשאול את מאייר, שמתמחה בסטטיסטיקה ומתמטיקה, עד איזו שעה עובדת אישה ממוצעת בארה"ב או בישראל, ומהם סיכוייה להקים משפחה נורמלית. היה אפשר גם לשאול אם מאייר מוכנה להכיר בעובדה שיש הבדל בין חברים מהעבודה ובין חברים מחוץ לעבודה. אבל המראיין בחר שלא להמשיך בכיוון הזה, אולי מפני שהזמן שהוקצה לו על ידי היחצ"נים של גוגל בישראל היה פשוט מועט מדי.

  • הגובה לא נכון: "ידיעות" ציטטו את הגובה של מאייר מתוך כרטיס החבר שלה ברשת החברתית "אורקוט". שם כתוב שהיא 1.73 מ'. זה לא נכון. לא צריך לחפש בגוגל כדי לדעת מה הגובה של המרואיין שלך. האמת היא שהיא באיזור 1.65 מ', אבל מקפידה ללכת עם עקבים גבוהים (ראיתי במו-עיניי, כאן בישראל).


כל הזכויות שמורות לבלוג חופש החיפוש 2007-2012