30.11.2008

איך מנטרלים את סרצ'וויקי (SearchWiki) של גוגל

מי שלא מתלהב מהשירות SearchWiki של גוגל, המאפשר להעלות ולהוריד תוצאות חיפוש לפי העדפות אישיות, יכול לחסום אותו בעזרת תוסף פיירפוקס המכונה גריזמאנקי. על התוסף הזה יש להתקין סקריפט קטן שמאפשר להסיר את שלושת האייקונים המטרידים של סרצ'וויקי.

השירות עדיין לא קיים בגוגל ישראל (בעברית), אבל בהחלט עלול להפריע למי שמעדיף תוצאות חיפוש נקיות מפונקציות בלתי-שימושיות. ב"העדפות" של גוגל עדיין לא קיימת אפשרות הסרה של סרצ'וויקי, ולכן אין שום פתרון למשתמשי אקספלורר של מיקרוסופט (IE). אפילו לא נדבר על גוגל כרום, הדפדפן הספרטני ונטול-התוספים מבית גוגל.

מי שעושה חיפושים בגוגל העולמי (google.com) ולא רואה את שלושת האייקונים של סרצ'וויקי (חץ למעלה, איקס וענן דיאלוג למטה) יכול להיכנס לחשבון גוגל שלו (או לג'ימייל). השירות ניתן רק למשתמשים רשומים של גוגל, כיוון שמעורבת בו שמירה של הערות, עריכות, מחיקות, העלאות והורדות של תוצאות. יש גם קנאי-פרטיות הטוענים שגוגל שוב מנצל את ההזדמנות לאסוף עלינו מידע, אבל אנחנו כאן בשביל לפתור בעיות ולא רק להיכנס לחרדות.

הנה תוצאת חיפוש נבחרת לפני ואחרי השימוש בסקריפט של גריזמאנקי:

לפני הסרת סרצ'וויקי

אחרי הסרת סרצ'וויקי


ולמי שלא מבין את ההבדל - הנה ה"חץ" וה"איקס" מימין לכותרת התוצאה:

והנה ענן הדיאלוג מצד ימין לכתובת הירוקה של תוצאת החיפוש:

במבט ראשון האייקונים של סרצ'וויקי לא נראים מטרידים במיוחד. רק בשימוש חוזר מתגלה עד כמה הם בלתי-שימושיים. משתמשים כבדים של גוגל יגלו לאט-לאט שהם נחשפים לגרפיקה מיותרת, ובכמויות גדולות מאוד. למעשה מדובר ב-30 אייקונים מיותרים בכל דף תוצאות חיפוש. אם אתם עושים כ-50 חיפושים ביום, אז מדובר ב-1,500 אייקונים שהעיניים שלכם לא צריכים לראות.


ואם כבר מדברים על הנחיצות של סרצ'וויקי (מי בכלל צריך את זה, לעזאזל?) - קשה להבין איך היישום הזה יצא מ"בטא" ושוחרר לכל תוצאות החיפוש של משתמשי גוגל. האמת היא שהרוב המוחץ של משתמשי גוגל אינם מזיזים את תוצאות החיפוש ואינם מעוניינים להעיר הערות. ההמונים מתייחסים לתוצאות חיפוש בתור "נתון", לא "משתנה".

מי שירצה לשחק עם זה הוא אותו אחוזון פעיל של משתמשים כבדים, שאוהבים לכתוב, להגיב, להזיז ולשחק עם יישומים מתקדמים ברשת. וזה בדיוק אותו נתח זעיר ואנין-טעם של "משתמשי עוצמה" (Power Users) שיודעים להסיר כל מה שהם לא אוהבים.

אם גוגל רוצה לתת למשתמשים שלו את הכוח לשלוט על סדר תוצאות החיפוש שלהם, הוא גם צריך לתת להם את הכוח להסיר את היישום הזה, אם הוא לא מוצא חן בעיניהם. מכיוון שזה לא המצב כרגע, המשתמשים ה"כבדים" של גוגל נאלצים להפגין אקטיביזם חתרני, להתקין סקריפטים עצמאיים ולשחק עם תוספים חדשים של פיירפוקס, עד שיהיו שוב מרוצים מן המראה הקלאסי של גוגל - תוצאות חיפוש נקיות בלי גרפיקה מיותרת.

ואם כבר מדברים על עמוד תוצאות חיפוש נקי ויפה - הנה המלצה חוזרת על קסטומייז גוגל, תוסף פיירפוקס ממזרי, המאפשר בין השאר להסיר את הפרסומות של גוגל ("קישורים ממומנים") מתוצאות החיפוש. זהו למעשה ה"טיבו" (מלשון Tivo) של המגגלים האובססיביים, והוא שווה את חמש הדקות שתצטרכו להתעסק בהתקנתו.


27.11.2008

התביעה המסוכנת של דוקטור רוני מוסקונה


ד"ר רוני מוסקונה, מומחה לכירורגיה פלסטית, חושב שמגיע לו 600,000 ש"ח בגלל שחיפוש פשוט על שמו ב"גוגל" מביא כמה קישורים ממומנים לצד תוצאות החיפוש. עכשיו הוא תובע את כללית אסתטיקה של קופ"ח כללית ואת רשת 'פרופורציה' על פגיעה בפרטיות, פגיעה בקניין ועשיית עושר ולא במשפט. ד"ר מוסקונה מתמקד כאן בסוגיית השם הפרטי, להבדיל מסימני מסחר ושמות של תאגידים.

שתי הנתבעות הגישו כתבי הגנה, בהם הכחישו מכל וכל את טענותיו של ד"ר מוסקונה. שתיהן טענו כי שימוש במילות מפתח של מתחרים, כל עוד הוא אינו מוזכר בגוף המודעה ו/או באתר המפרסם, הוא חוקי לחלוטין. שתיהן מסתמכות על הלכת "קרייזי ליין" בתור ההלכה המשפטית המקובלת, אם לא פסק הדין המנחה בעניין זה.

אחת הנתבעות, כללית אסתטיקה (או בשמה המדויק של החברה: ש.ל.ה. שירותי רפואה בע"מ) הגדילה לעשות, והחליטה להטיל את כל האחריות על גוגל ישראל. "כללית" מאשימה את גוגל ישראל ביצירת מצג-שווא, הטעייה וחוסר תום-לב כלפיה, בכל הנוגע לקמפיין שלה. "כללית", הלכה למעשה, טוענת שגוגל חייב לשאת באחריות, אם אכן נפגע ד"ר מוסקונה מן הפרסום. כמו כן טוענת "כללית" כי גוגל היה צריך להזהיר אותה שלא להשתמש במילות מפתח של מתחרים במסע הפרסום שלה.


תביעתו של מוסקונה מסוכנת, לדעתי. מדוע?

ד"ר מוסקונה מנסה לשכנע את בית המשפט שכל אדם רשאי למנוע מאדם אחר לפרסם במנוע חיפוש מודעה סביב שמו. מבחינת ד"ר מוסקונה, זה ממש לא משנה אם אתה אדם מפורסם, איש ציבור, אלמוני או אפילו נשיא ארה"ב. לפי התביעה הזו, כל מי שיעז להשתמש בשמו של אדם למטרות פרסומיות, ייאלץ לשלם מאות אלפי שקלים לאותו אדם.

זהו מצב אבסורדי. בארה"ב ניתן לקנות כיום את השם "ברק אובמה", באנגלית כמובן. בעזרת כלי צפיה מיוחד של גוגל ניתן לראות מישראל את כל המודעות המופיעות גיאוגרפית בגוגל האמריקני סביב ביטוי זה. אפשר למצוא מגוון רחב של מפרסמים ה"רוכבים" על שמו של הנשיא השחור הראשון: מ"גוגל" עצמם דרך אתר איביי (eBay) ועד עיתון כמו ה"אקזמינר" (Examiner). כולם קונים את שמו של הנשיא ומפרסמים מודעות לצידו.

על פי צילום המסך של "גוגל" המצורף לכתב התביעה של מוסקונה, הרי שגם קופ"ח כללית וגם רשת פרופורציה כלל לא הזכירו את שמו של ד"ר מוסקונה בפרסומיהן. המודעות שלהן ב"גוגל" היו תמימות למראה. קופ"ח כללית בחרה את הכותרת "כללית אסתטיקה" ובטקסט המודעה נכתב "בואי להנות מטיפולים אסתטיים בפיקוח רפואי. עכשיו מבצעים לחברי כל הקופות". רשת 'פרופורציה' גם היא לא הסתכנה: שמו של מוסקונה לא אוזכר, ורק נכתב שם: "פרופורציה - רפואה אסתטית; הרשת המובילה בתחום האסתטיקה והפלסטיקה; צרו קשר באתר".

גם בחיפוש על "רוני מוסקונה" במנוע החיפוש של וואלה, יש חגיגת פרסומות: פרסומת לשירות מצגות, מכון ספא, רעיונות לעיצוב הבית, פורטל עברי ושירות השוואת מחירים. כולם קנו את המילה "רוני", או "מוסקונה", או שתיהן יחדיו. אף אחד לא תובע את המפרסמים הללו, או את וואלה. ד"ר מוסקונה כנראה בחר להתמקד בכיסים עמוקים: שתי רשתות ארציות בעלות מוניטין מוצק.

הפסיקה הישראלית והאמריקנית, עד כה, נהגה בצורה ליברלית. החופש לפרסם בגוגל נתפס כחלק מזכותו של האזרח הקטן להתפרנס ולהתפרסם, והוא נגזר בין השאר גם מחירויות קלאסיות כגון חופש הביטוי. ממש כפי שראוי לקדם ולהלל את זכותו של האזרח לחפש מידע (הזכות למידע וחופש החיפוש), כך ראוי לסייע ולהקל על זכותו של האזרח לפרסם את מוצריו ושירותיו ("חופש הפרסום").

בפרשת מתאים לי נגד קרייזי ליין, שהפכה לקלאסיקה ישראלית, נדחה הנסיון להפוך את הסימן המסחרי ל"קדוש": כל עוד הפרסומת אינה מטעה את הצרכן, אפשר לקנות סימן מסחרי כדי לפרסם מוצר מתחרה. בשתי פרשות נוספות, כגון זו של ד"ר דב קליין ו"בדק בית", נעשו דברים מוזרים: ד"ר קליין בחר לתבוע דווקא את גוגל למרות שאין לו סימן מסחרי רשום, ואילו "בדק בית" טענו שיש להם סימן מסחרי במילה הזאת, למרות שהמצב המשפטי היה שונה.

בפרשת חנה קורן נגד גוגל נגמר הסיפור בפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט - ובלי פסיקה שתפגע בגוגל. בפרשת משרדיה נגד אופיס דיפו נעשתה לדעתי טעות טכנית בקמפיין שגרמה להטעיית צרכנים (לכאורה, יש לסייג) לגבי זהות המפרסם; התיק הזה, ככל הידוע, עדיין תלוי ועומד.


אסור לפגוע במנועי חיפוש ובחופש החיפוש

לכל הפרשות הללו היה הגיון משותף: מנועי חיפוש הם כלי חשוב מדי, מכדי שיהיה אפשר לפגוע בו באמצעות תביעות קטנוניות של סוחרים בעלי אינטרסים צרים, או אנשים פרטיים בעלי חששות מופרכים. אפילו אם מישהו קונה מילת חיפוש שהיא סימן מסחרי או שם פרטי של אדם פרטי, זה בסדר כל עוד הציבור הרחב לא נפגע. יש גבול לזכויות של הפרט ולזכויות של תאגידים. בית המשפט ניסה להפיץ את המסר החינוכי הבא: תפסיקו להילחם נגד מנועי חיפוש, כי כולנו צריכים אותם פתוחים, חופשיים ופשוטים לשימוש.

גם כאשר האזרח הקטן רוצה להשתמש בגוגל כדי לקנות מילת מפתח שהיא למעשה סימן מסחרי, בתי המשפט נהגו בצורה ליברלית ולא אסרו עליו לעשות זאת. אם יש לך משהו לפרסם על "סוני", גוגל ישראל יאפשר לך להשתמש במילה הזאת, למרות שהיא סימן מסחרי רשום, לכאורה. כל איסור גורף על פרסום במנועי חיפוש בגלל טענה מונופוליסטית כגון בעלות על סימני מסחר, נתפס כ"אפקט מצנן" על חופש המידע באינטרנט.


אסור להטעות או לבלבל את הצרכנים
אם קופ"ח כללית או רשת פרופורציה היו מטעים את הגולשים לחשוב שהפרסומות שלהן עוסקות בד"ר מוסקונה, אז היה לו קייס ברור. לכולנו ברור שיש למנוע הטעיית צרכנים המונית, בעיקר באמצעות מנועי חיפוש הנתפסים בתור כלי חשוב להשגת מידע חדשותי, פוליטי, רפואי, כלכלי וכו'. כבר נקבע בפסיקה עדכנית כי ברגע שאדם משתמש במנוע חיפוש בתור כלי להטעות צרכנים באשר למקור המוצר או השירות - יש כאן בעיה שגוררת התערבות.

קופ"ח כללית, למשל, יכולה לקנות את המילה "פרופורציה" ולפרסם בה את עצמה. אך אם תכתוב במודעה שלה טקסט שייצור את הרושם כאילו היא-היא רשת פרופורציה האמיתית, כדי למשוך אליה גולשים תמימים - היא תשלם, ובגדול. קופ"ח כללית לא עשתה זאת לגבי ד"ר מוסקונה. ההיפך הוא הנכון: דווקא מפרסם אחר באותו עמוד, מאתר אחר, עלול לבלבל את הגולשים ולגרום להם לחשוב שמדובר באתר הרשמי של ד"ר מוסקונה עצמו.


שימו לב לצילום המסך שלעיל: האתר plastelika.co.il עלול בהחלט ליצור את הרושם כאילו מדובר באתר הרשמי של הד"ר עצמו. איזכור שמו של ד"ר מוסקונה בכותרת ובתיאור המודעה עשויים בהחלט לתרום לבלבול צרכני. קשה לומר שהבלבול הזה מצדיק תביעה גדולה ופיצוי גדול. אפשר גם לומר שהפרסום שלעיל אינו מטעה ממש: אחרי הכל, הוא מוביל את הגולש למידע על הד"ר ומספק גם קישור לאתר הרשמי שלו. שופט ליברלי היה פוסק שאפילו הפרסום המבלבל ביותר ב"גוגל" כרגע סביב הביטוי "רוני מוסקונה", אינו גורם נזק של ממש, ואינו מצדיק מתן פיצוי כספי.

שתי הנתבעות הגדולות, פרופורציה וכללית אסתטיקה, ככל הנראה נבהלו קצת מן התביעה של ד"ר מוסקונה. הן הפסיקו להשתמש במילה "רוני מוסקונה" עצמה. אבל כללית אסתטיקה, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ממשיכה לפרסם סביב הביטוי "ד"ר מוסקונה", בלי "רוני". על הרכבת הזאת קפצו מפרסמים נוספים, כולל אתר דיאטות (mishkal.com) ואפילו אתר סרטים (moviestars.co.il), שאולי מנסה לתפוס חיפושים על השחקן אריה מוסקונה. כל המפרסמים עושים את מה שגוגל מאפשר להם לעשות, והציבור לא מתלונן.


מי יכול לעשות סדר באינטרנט
הסכנה בתביעות כאלו - מוחשית: מספיק שופט קשוח אחד, שחושב שהוא עושה "סדר באינטרנט", כדי ליצור בלבול גדול בכל תעשיית הפרסום והשיווק באינטרנט. התעשייה הזאת משרתת הרבה מאוד עסקים קטנים ובינוניים, שאינם מסוגלים לפרסם בטלוויזיה וברדיו. אלו אנשים כמוני וכמוך, והם חיים משוליים צרים. מבחינתם, כל הגבלה משפטית על הפרסום שלהם ב"גוגל" הופכת את כל הסיפור ליקר ומסוכן. אם כל בעל עסק יצטרך לשכור עו"ד לפני שהוא קונה שם של מישהו, הוא פשוט לא יפרסם, וכולם יפסידו מכך.

אני סבור כי הזכות לפרטיות של ד"ר רוני מוסקונה אינה חשובה כמו הזכות של קהל מפרסמי גוגל לקנות את שמו של הד"ר כדי להציג מידע משווה, מידע מתחרה ואפילו מידע ביקורתי על אותו מומחה. אפילו החוק להגנת הפרטיות מדגיש ואומר כי "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש". ואכן, הקישורים הממומנים המופיעים לצד תוצאות החיפוש על שמו של רוני מוסקונה הינם "פגיעה שאין בה ממש". הסיבה המרכזית לכך היא, ששמו של ד"ר מוסקונה כלל לא מופיע בגוף המודעה של כללית אסתטיקה ורשת פרופורציה.

כפי שכתב עו"ד רועי אזרד בתגובה לפוסט זה, קיים עניין ציבורי רב בעידוד תחרות בריאה בין נותני שירותים, על גבי בימת הפרסום של גוגל ומנועי חיפוש אחרים. הפגיעה בתחרות זו פוגעת גם בצרכנים, הנחשפים למספר נמוך יותר של הצעות, מבצעים וחלופות. אם אדם יטען לפגיעה בפרטיותו כדי לדכא תחרות חופשית, הרי שבית המשפט ייתן ידו למצב שבו הצרכנים ייפגעו בגלל עניין של מה בכך.

חופש העיסוק זכה בישראל לעיגון מיוחד: חוק-יסוד. אם בית משפט בישראל ירצה לפגוע בחופש העיסוק של חברה מסחרית המספקת שירותי חיפוש באינטרנט (כגון גוגל ישראל), צריכה להיות לכך סיבה טובה מאוד. פסיקה שתגביל את יכולתה של גוגל למכור מילות מפתח למפרסמים פוגעת בצורה ברורה בחופש העיסוק של גוגל, המעוגן כחוק-יסוד, ולא סתם. גם לכך צריך לשים לב.

כמו כן, אני סבור כי לא נפגע קניינו של הד"ר מוסקונה בשום צורה כתוצאה מפרסום שאינו מטעה בכל מנועי החיפוש. בכתב התביעה אין אף נסיון להוכיח טענה זו, או לספק ראיות משכנעות לכך. לטעמי, שמו הטוב של ד"ר מוסקונה לא נפגע כלל כתוצאה מן הפרסום השמרני והזהיר של רשת פרופורציה ושל קופ"ח כללית. להיפך: דווקא העובדה שרשתות ארציות גדולות בחרו להתייחס אל ד"ר מוסקונה בתור מתחרה לגיטימי, מעידה על יוקרתו בצורה ברורה.

גם השימוש בעילת "עשיית עושר ולא במשפט" אינו רלוונטי לתביעה, כי לפי אותו הגיון מעוות צריך לתבוע את "ידיעות אחרונות" או כל עיתון אחר, בכל פעם שהוא עושה שימוש בשמם של מפורסמי המדינה כדי למכור פרסומות לצד כתבות עיתונאיות. "ידיעות" אינו מתעשר מאולמרט כאשר הוא מוכר פרסומת לסלקום על יד כתבה פוליטית, בדיוק כשם ש"גוגל" אינו מתעשר מד"ר מוסקונה כאשר הוא מוכר את השם שלו למפרסמים, וכדי להציג תוצאות חיפוש טבעיות מאתרים מתחרים (פורומים, בלוגים, עיתונים).

אנחנו לא רוצים להגיע ליום שבו אדם שמוכר חולצות של מדונה, ומפרסם את הסחורה שלו בגוגל דרך השם שלה, יקבל תביעה מן הזמרת בגלל שהיא לא רוצה שיפגעו לה ב"פרטיות" (פרטיות שממש אין לה). כאשר מדובר בכירורג פלסטי בעל מוניטין, אין זה מתאים להשתמש במונח כמו "פרטיות" כדי לתבוע מתחרים ישירים ולהוציא מהם כסף בתואנה שכמה קישורים ממומנים פוגעים בו. לא זו הדרך למשוך לקוחות חדשים, ובוודאי לא הדרך כדי לקדם את אתר האינטרנט שלך בתוצאות החיפוש. ואם היה ד"ר מוסקונה יצור אלמוני, או אדם פרטי מן היישוב, הרי אף אחד לא היה חושב על קניית שמו למטרות מסחריות, בכל מקרה.

יום יבוא וד"ר מוסקונה ירצה לקנות את מילות החיפוש של מתחריו, כדי למצוא לעצמו לקוחות חדשים. רק אז הוא יגלה שהוא חסם לעצמו את כלי הפרסום האפקטיבי ביותר, במו ידיו. חבל שהוא יחסום לאנשים נוספים את אותו הכלי, רק בגלל ראיה צרת-אופקים של תפקיד מנועי החיפוש בחברה המודרנית, ובגלל הזנחת חופש החיפוש.

ועד שיגיע התיק לבית משפט, היחידים המתעשרים מכל הסיפור הם חבורה זעירה של עורכי דין.

עדכון - נובמבר 2012: תביעתו של רוני מוסקונה נדחתה.

* * * *

תביעה אזרחית 51739/08 בבית משפט השלום תל אביב
תאריך פתיחה: 13/11/08 בסדר דין רגיל
ד"ר רוני מוסקונה נגד פרופורציה פי. אם. סי. מראשל"צ ונגד קופ"ח כללית (כללית אסתטיקה) מתל אביב
כתב התביעה הוגש ע"י עו"ד טל יצחק רון ועו"ד רונן שיין, ממשרד רון, דריהם ושות', עורכי דין
כתבי הגנה הוגשו על ידי הנתבעות בתיק.
הערות: כותב בלוג זה הוא משפטן שאינו עו"ד. הבלוג אינו מייצג את החברה בה הוא מועסק. הבלוג מייצג דעה אישית ואינו מתיימר לנבא את סיכויי התביעה או לדווח על דיוני המשפט. עורך הבלוג אינו מתחייב לסקר את כתב ההגנה או את מהלך המשפט, סופו, תוצאותיו או את פסק דינו.
כאמור לעיל, תביעתו של רוני מוסקונה נדחתה על ידי בית המשפט בספט' 2012.

20.11.2008

כל התמונות של לייף יושבות עכשיו אצל גוגל

התראיינתי היום לתוכנית הטלוויזיה "על הבוקר", מגזין הבוקר של ערוץ 10 בנושא העסקה של גוגל עם בעלי מגזין "לייף" (Life). המגזין האמריקני יצא לאור מאז 1883 עד שדעך בהדרגה ויצא מהדפוס במהלך שנת 2007. לייף החל את דרכו בתור מגזין הומוריסטי, עד שב-1936 הפך לשבועון עם דגש חזק על פוטו-ג'ורנליזם איכותי. בשנות ה-70 הפך לירחון ונותר כזה עד 2000. הוא הושבת זמנית וחזר ב-2004 כמוסף עד שנסגר סופית שלוש שנים אחר כך.



ארכיון התמונות הענקי של המגזין המכובד, שמכיל בערך 10 מליון צילומים, למעשה נותר ללא שימוש. כל זאת עד שהבעלים של "לייף", תאגיד "טיים" (Time), החליט לשתף פעולה עם גוגל ולהעלות אותו בהדרגה לרשת, זמין לסריקה וחיפוש ללא הגבלה.

נכון לעכשיו רק כ-20% מן המאגר של "לייף" נמצא בגוגל. בגוגל מבטיחים שתוך מספר חודשים הם יסרקו את 8 המליון הנותרים. הבעלות על התמונות נותרת בידי "טיים", כולל זכויות היוצרים. גוגל אינה הבעלים של התמונות, אבל היא תרוויח מן העובדה שהרבה תלמידים, אקדמאים ופנסיונרים יטחנו את המאגר לשימוש האישי שלהם. מבחינה תדמיתית, המהלך עם "לייף" יוצר את הרושם שלגוגל איכפת משימור התרבות האמריקנית, ההיסטוריה האמריקנית והעיתונות האמריקנית.





מבחינת המשתמשים הישראלים, המאגר יעיל כיוון שהוא מכיל תמונות נדירות מן האוסף של הצלם הוגו יאגר, שהתמקד בגרמניה הנאצית של 1937-1944. כמו כן מכיל המאגר מבחר גדול של תמונות מישראל, ממשה דיין דרך תל אביב הקטנה ועד משפט אייכמן. רוב התמונות בשחור-לבן, אבל יש גם לא מעט תמונות בצבע. בניגוד לארכיון אחר של לייף בשיתוף פעולה עם "גטי", אין כיתובי בעלות בגוף התמונות.

הנתון המפתיע ביותר בכל הסיפור הוא העובדה שרק 3% מן המאגר פורסם באופן פומבי עד היום. במילים אחרות, "לייף" החזיק בארכיונים המאובקים שלו מליוני תמונות שאף אחד לא ראה מעולם. 97% מן החומר שצולם נותר מוסתר. רוב הגולשים יתעניינו במבט חוזר על אותם 3% של תמונות "אייקוניות", כאלו שהפכו לחלק מן התרבות האמריקנית; עם זאת, אולי מעניין יותר, וגם מועיל יותר, לגלות את החומר שלא פורסם.


צפוי מבול של תביעות
במהלך השידור של ערוץ 10 הופיעו על המסך מספר תמונות מתוך המאגר. לא בטוח שלערוץ 10 יש את הזכויות על התמונות האלה, למרות שמדובר ב"טיפול/שימוש הוגן" (Fair Use) למטרות סיקור וביקורת. נראה שרבים מן המשתמשים במאגר החדש של לייף בגוגל יטעו לחשוב שהמאגר חופשי לשימוש. זה לא המצב. כל התמונות מוגנות לגמרי, ואסור להעתיקן - אלא אם כן מדובר בתלמיד שעושה מצגת, סטודנט שמכין עבודה או חוקר שזקוק לחומר מצולם בשביל עבודה שאין לה כוונות מסחריות.

מה שעלול לקרות עכשיו שאנשי "טיים" יתחילו לרדוף אחרי מאות ואלפי בעלי אתרים שיפרסמו תמונות מן המאגר למטרות רווח, או סתם בשביל רייטינג זול. ברשת יש בעיה קשה של הבחנה בין מותר ואסור, במיוחד בתחום התמונות. לא שזו הבעיה של גוגל - זו למעשה הבעיה של "טיים". החוק מנסה למנוע מצב שבו מישהו יעתיק את כל המאגר לאתר שלו, ויתחיל לעשות כסף מכניסות של גולשים. אפילו גוגל לא הכניסה פרסומות לדפי התמונות.

החוק האמריקני עבר הקשחה הדרגתית בנושא תקופת ההגנה על זכויות היוצרים, והוא עדיין מסובך מדי בשביל רוב הציבור. תמונות שפורסמו לפני 1923, למשל, אינן מוגנות. תמונות שנוצרו לפני 1978 אך לא פורסמו עד לאחרונה, מקבלות הגנה עד 2047 לפחות. תמונות שפורסמו אחרי 1978 מקבלות הגנה ארוכה, כ-70 שנה אחרי מות היוצר (הצלם, במקרה הזה). תמונה מגרמניה הנאצית שצולמה ב-1941 יכולה לזכות בהגנת זכויות יוצרים של כ-130 שנה, זאת למרות שמדובר במונחי אינטרנט מדובר על דורות רבים.

גוגל כבר סבל קשות ממאבקים משפטיים סביב פרויקט הספרים שלו (Google Book Search), שעדיין לא נפתר סופית למרות כמה הסכמים חתומים עם ארגוני מו"לים בארה"ב. הרבה מחברים וסופרים עדיין לא מבינים איך הם מרוויחים מהיוזמה של גוגל. חלקם שמחים שהחומר שלהם נגיש, וחלקם חוששים שהמכירות שלהם ייפגעו. לגוגל יש אינטרס לסרוק את כל הספרים בעולם באופן בלעדי, אבל לאנשים שכתבו את כל הספרים האלה יש אינטרסים אחרים, וגם זכויות קניין רוחני מבוצרות-היטב.

כך שאם מישהו באמת מעוניין לממש את חזון גוגל (שלא לומר גרנדיוזי), "לארגן את המידע בעולם, ולהפוך אותו לנגיש ושימושי", הוא צריך לטפל קודם כל בחוק זכויות היוצרים האמריקני, תוצר של התעללות מתמשכת בידי תאגידים תאבי-בצע כמו "דיסני" ושאר אולפני הוליווד.

אם גוגל יצבור מספיק כוח בקונגרס ובסנאט של עידן אובמה, אולי יהיה אפשר להגמיש את החוק, לקצר באופן משמעותי את תקופת ההגנה, ולהתאים אותו לעידן האינטרנט, לפי רוח ה"קריאייטיב קומונס". בינתיים זה לא קורה, אבל האינטרנט יצר תופעה חדשה: לכל אדם יש מצלמה בסמארטפון והוא הופך למתעד העצמאי של חייו. העיתונים הגדולים איבדו את ההגמוניה.


16.11.2008

גוגל היא המיקרוסופט של החיפוש

מצא את ההבדלים, אם ישנם, בין שני התרשימים שאותם הכנתי היום, לפי מידע עדכני (אוקטובר 2008):




כל מילה מיותרת. ועדיין:

1) אם מיקרוסופט היתה יכולה, היא היתה קונה את מוזילה (אבל היא לא, כי מוזילה היא ארגון ללא כוונת רווח, ולא תאגיד שעליו אפשר להשתלט בצורה עוינת, או לקנות אותו)

2) אם גוגל היתה יכולה, היא היתה קונה את יאהו (אבל היא לא, כי משרד המשפטים לא מסכים)

3) גוגל מונופול? גוגל אמנם לא "נועלת" את ציבור המשתמשים, אבל היא בהחלט "נועלת" את ציבור המפרסמים (הלקוחות האמיתיים של גוגל). אף מפרסם לא יכול להרשות לעצמו לוותר על גוגל, אם הוא רוצה לפרסם במנועי חיפוש. כאן קבור הכלב: אם ציבור הגולשים מתייחס לגוגל כאל מלך החיפוש, לציבור המפרסמים אין ברירה אלא לקנות בגוגל את הפרסום שלהם.

4) המונופול של מיקרוסופט בשוק הדפדפנים הוא מתוחכם: רוב הגולשים אינם יודעים שהם יכולים להשתמש בדפדפן אחר, טוב יותר. הם פשוט משתמשים במה שיש להם במחשב. מבחינה זאת, יש כאן מצב של כשל שוק: הלקוח לא יודע שקיימת חלופה, ולכן הוא "נעול" בלי לדעת על כך.

4) שימו לב לחלק הכחול של תרשימי העוגה, למעלה: פקמן תמיד רוצה לאכול עוד ועוד; התיאבון שלו הוא אינסופי. זה לא נעים להיות רוח רפאים, אבל מישהו צריך לעצור את הבולמיה המטורפת שלו.



9.11.2008

זהירות: מנסים לגנוב לכם את חשבון ה-adwords


האם הכתובת הבאה נראית לכם לגיטימית?


http://adwords.google.com.sys79.ru

רבים מלקוחותיה הנאמנים ביותר של גוגל, המשקיעים עשרות אלפי שקלים בפרסום בגוגל, נפלו בפח בגלל שלא קראו את הכתובת הזאת עד הסוף. הדומיין נראה טוב בהתחלה (adwords.google.com), אבל הסיומת שלו מצביע על זהותו האמיתית: sys79.ru. זוהי סיומת רוסית, לא אמריקנית.

נסיון הונאה נוסף מסוג "פישינג" ("דיוג", או באנגלית - Phishing) מתרוצץ בימים אלו ממש ברשת ומפיל מפרסמים רבים של גוגל מכל העולם, בכל שפה ובכל מקום. כך נראית אחת הגרסאות של המייל המסוכן, שהצליח לגרום לאנשים למסור לנוכלים את שם המשתמש והסיסמה שלהם ב"גוגל", וכך לאבד שליטה על פרטיהם ולהפסיד כסף וזמן:


הונאת מפרסמי גוגל
צילום מסך של מייל הונאה שנשלח ב-5 נובמבר 2008
והגיע למשרד שבו עובד עורך בלוג זה

זוהי כמובן לא הפעם הראשונה שמפרסמי גוגל הופכים יעד מועדף למומחי הונאה באינטרנט. גל נסיונות הדיוג הקודם הביא למצב שב"גוגל" נאלצו להוציא באפריל 2008 הודעת הבהרה רשמית בנושא. בפעם הקודמת, סיומת הדומיין היתה סינית. הפעם היא היתה רוסית.


חמשת הדיברות של התחמקות מפני נסיונות הונאה מסוג "פישינג" נותרו בעינם:


1) אל תענו למיילים המבקשים מכם מידע אישי רגיש, כגון שמות משתמש, סיסמאות וכד'

2) אל תקליקו על לינקים שמגיעים מתוך מיילים, במיוחד לינקים שמפנים אתכם לעמודי כניסה לחשבון

3) אם הגעתם לאתר המבקש מכם שם משתמש וסיסמה, בדקו היטב בשורת הכתובת (address bar) אם הדומיין מוכר לכם מתחילתו ועד סופו

4) הגיעו לדפי כניסה לחשבון רק דרך "מועדפים" / "פייבוריטס" / "בוקמארקס" / "סימניות" בדפדפן בלבד

5) השתמשו בדפדפנים חדשים (אקספלורר שבע, מוזילה שלוש) המצויידים במסנני פישינג מעודכנים

הבעיה היא שהקורבנות הנפוצים ביותר הם דווקא אלה שלא קוראים באופן קבוע את הבלוג הרשמי של גוגל, ובוודאי לא חושבים הרבה לפני שהם מקליקים על לינק שנראה להם מוכר, למרות שבפועל הוא מגיע לאתר רוסי מפוקפק. חבל שבגוגל עדיין לא מצאו את הפתרון הטכנולוגי שיוכל למנוע מקרים כאלה בעתיד.

6.11.2008

ביטול הסכם גוגל-יאהו - מה הם אומרים באמת

מה עומד מאחורי ההכרזות היפות של אנשי גוגל, יאהו ומיקרוסופט לאחר פיצוץ הסכם שיתוף הפעולה בין גוגל ויאהו, בעקבות הודעת משרד המשפטים האמריקני שלא יאשר את ההסכם (נוב' 2008)

2.11.2008

גוגל עדיין לא תמיד מבין מסמכים סרוקים


תחת הכותרת "תמונה של אלף מילים?" בבלוג הרשמי של גוגל, הכריז בשבוע שעבר אווין ליווי, מנהל מוצר בחברה, על בשורה למחפשים: גוגל יכול מעתה לקרוא מסמכים סרוקים בפורמט PDF. עד עתה ידע גוגל להמיר PDF לטקסט רגיל, רק בתנאי שהמסמך המקורי היה דיגיטלי, כמו למשל מסמך וורד או מצגת פאואר-פוינט. עכשיו, לכאורה, גוגל פחות מוגבל.

החידוש: גוגל משתמש בתוכנת OCR (זיהוי אותיות אופטי) יעילה ומהירה במיוחד כדי להבין את ה"תמונה" ולהפוך אותה לטקסט רגיל.

על הנייר זה נשמע נהדר, ובגוגל מציגים מספר מצומצם של דוגמאות, בהן זה עבד יפה. בפועל, לגוגל יש עוד הרבה מאוד עבודה עד שיוכל להכריז "בוצע!" בתחום סריקת המסמכים.

קחו, לדוגמה, את החיפוש המתבקש כדי לבדוק את יעילות התוכנה של גוגל: הביטוי "כתבה סרוקה" באנגלית, תוך הגבלת התוצאות לפורמט PDF בלבד. מניתוח התוצאות עולה כי גוגל עדיין רחוק מלהבין מה קורה בכל מסמך, והוא מחמיץ חלקים נרחבים מתוכו. במצבים מסוימים, גוגל אפילו לא יכול להבין מילים בשלמותן, ונאלץ לקטוע אותן באמצע.

וזה עוד החצי המלא של הכוס: כאשר מסמכים צבעוניים נסרקים באיכות בינונית, גוגל מוותר על המאמץ ונכנע לגמרי. כך אפשר לראות בתוצאות החיפוש שלעיל דוגמאות שבהן מסמך שלם הוחמץ לגמרי. זה לא שגוגל ניסה לסרוק את המסמך אבל הוציא מתוכו מילים ספורות - הוא פשוט ויתר על הפרויקט לחלוטין.

יש גם דוגמה ישראלית קלאסית, שבה כתבה סרוקה מ"ידיעות אחרונות" נותרה בלתי-נגישה לחלוטין עבור גוגל המשודרג. יש עוד המון דוגמאות כאלה ברשת הישראלית, בעברית ובאנגלית.

אלו המקרים שבהם גוגל מתקשה לקרוא מסמכים סרוקים:
1) גופן בלתי-שגרתי
2) קונטרסט נמוך בין הטקסט ובין הרקע שלו
3) מסמך בעל צבעים רבים
4) מסמך שבו צבע הרקע אינו לבן, ושבו הגופן אינו שחור
5) טקסט שאינו אופקי (כתבה שנסרקה בזווית 90 מעלות / פורמט לנדסקייפ)
6) טקסט ברזולוציה נמוכה
7) מסמך בעל מספר עמודים גבוה מן הממוצע

יפה שמהנדסי גוגל ממשיכים להשתמש בטכנולוגיות חדשות כדי להרחיב את האינדקס של גוגל. המשקיעים של גוגל בוודאי מצפים מגוגל להשקיע משאבים רציניים בעיבוד מסמכים לפורמט נגיש יותר. אחרי הכל, מדובר ביתרון תחרותי מובהק.

המאמץ האחרון, לפחות ברמה העקרונית, גם תואם לחלוטין את החזון המוצהר של גוגל (להפוך את המידע בעולם לנגיש ושימושי), אבל כאשר תוצאות הטכנולוגיה מחמיצות כל כך הרבה מידע, כדאי לאנשי גוגל להוסיף כמה הסתייגויות בסגנון "הסיפור נמצא בחיתוליו" לצד ההכרזות החגיגיות בסגנון "יוריקה!".

אז האם תמונה שווה אלף מילים? כן, בתנאי שגוגל יודע להבין מה כתוב בה. אם תמונה שבה יש אלף מילים, נסרקת באופן חלקי כך שרק 400 מילים מתוכה נגישות לחיפוש, או שמסמך בעל מאפיינים מיוחדים אינו נסרק כלל - אפשר לומר שאנחנו עדיין רחוקים מן האוטופיה הדיגיטלית שגוגל מציג בפני המשתמשים המושבעים שלו, המשקיעים הכבדים, בעלי המניות והעיתונאים המסקרים את הארגון השאפתני הזה.


כל הזכויות שמורות לבלוג חופש החיפוש 2007-2012